simon

בהל' ברכות ב, ח הרמב"ם הביא את ברכת אבלים, והשמיט את המילים 'לוקח במשפט' המופיעות בגמ' בברכות. הטעם להשמטת מילים אלו מופיע בהלכות גדולות, משום שנדחתה הדעה שאין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עוון, ולכן אין לומר לוקח במשפט. אך התמיהה על הרמב"ם, שהרי הוא סובר (במורה ח"ג פי"ז ופכ"ד) שאכן אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון, ואם כן למה השמיט מילים אלו?

ישנם שתי שיטות בענין הביטחון בה'-א. לבטוח בה' שיעשה רק טוב לאדם. ב. לבטוח שכל מה שיעשה ה' זה טוב. כמו איזה שיטה סובר הרמב"ם? והיכן ביאר הרמב"ם את ענין הביטחון? (חיפשתי בכתביו המצויים ולא מצאתי התייחסות רחבה של הרמב"ם לנושא, בניגוד לר' אברהם בנו שהקדיש פרק בספרו המספיק לעובדי השם לענין הביטחון)

האם לדעת הרמב"ם נפש האדם נבראת או היא אלוקית בעצמותה (כמו המשמעות שהושאלה מהפסוק "חלק א-לוה ממעל"), וכלולה בזה גם כן השאלה האם הנפש נעלה יותר מן המלאכים (שהם נבראים) כין שהיא אלוקית, או לאו-כיון שהיא נבראת? ואם היא נבראת, מדוע הוזכרה בתורה בלשון "ויפח באפיו" ולא בלשון בריאה? וכן האם לדעת הרמב"ם יש לאדם שתי נפשות אלוקית ובהמית (ואת מה שכתב בשמונה פרקים שהנפש אחת אפשר לפרש שהכוונה רק לנפש הבהמית, וגם הכח השכלי שייך לנפש הבהמית שהרי עדיין אינו השכל הנקנה אלא רק כח להשכיל)? ואם הנפש אחת, מהו "יצר טוב" שיש לאדם, וכן מה פירוש דברי הרמב"ם בהלכות גירושין שכתב-"לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו"-מנין לנו שרוצה להיות מישראל? תודה רבה

כתב הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת מב) "שהוזהרנו מללבוש בגד הארוג מצמר ופשתים כדרך שהיו לובשים כומרי הע"ז" וכו'. וכן במורה הנבוכים כתב: וכבר ביארנו בחיבורנו הגדול כי גילוח פאת ראש ופאת זקן נאסר בגלל היותו עדי כומרי עבודה זרה. והוא הטעם גם באיסור השעטנז, לפי שגם כך היה עדי הכומרין, מאחדים בין הצומח והחי במלבוש, ותהיה טבעת מאחת המתכות בידו. תמצא את זה מפורש בספריהם. לפי טעם זה, לא מובן מדוע נצטוו הכהנים ללבוש אבנט שהוא שעטנז, והותר להם האיסור, והלא כל אסור שעטנז הוא כדי להפריש מהכומרים, והכהנים שהם (להבדיל בין קודש לחול) משמשים באותו סוג עבודה של הכומרים, היה צריך להיאסר עליהם שעטנז ובפרט בעת העבודה.