simon

בה"ג סובר בדיוק כמו רס"ג, שייתכן עונש על חטאים וייתכן גם ייסורים של אהבה (ונדחתה הדעה הסוברת שלעולם אין מיתה בלא חטא), ולכן לא גרס בתלמוד 'לוקח במשפט' - כי לא בכל מקרה אדם מת בגלל חטאיו ויתכן שזה יסורין של אהבה. לכן לא יוצא מדבריי בשום אופן שח"ו בה"ג לא האמין ביסודות הדת. לגבי הרמב"ם - אכן נראה ליישב כמו שאמרת, שלא גרס זאת מעיקרא בתלמוד. יסודות הדת ברורים לי, רק לא הבנתי איך זה מסתדר עם נוסחת הרמב"ם בברכת האבלים, זה הכל.

לא הבנתי את תשובתך. שאלתי היא על הרמב"ם, לא על בה"ג, למה הרמב"ם עצמו השמיט 'לוקח במשפט'? הרי לפי שיטתו שאין יסורין בלא עוון, ראוי בהחלט לומר 'לוקח במשפט'! אגב, בעל הלכות גדולות לא לקח את נוסח הברכה מאחרים, אלא הוא בעצמו הגיה את לשון התלמוד שכתוב בו 'לוקח במשפט', ומחק תיבות אלו. וזו לשונו של בה"ג: "ומברך הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שליט בעולמו לעשות בו כרצונו והכל שלו אנחנו עמו ועבדיו ובכל אנו חייבין להודות לו ולברכו, ו'לוקח במשפט' לא נימא, דאיתותב רבי אמי דאמר אין מיתה בלא חטא". ואם כן הקושיא רק מתחזקת: מדוע הרמב"ם בהלכות ברכות נמשך אחרי הגהתו של בה"ג, ולא השאיר את נוסח התלמוד המקורי 'לוקח במשפט', שמתאים בדיוק לשיטתו?

לצורך דיון באינטרנט אני משתמש בכינוי שאינו בלשון הקודש, 'עלית לקרתא הלך בנימוסה'... ודאי שבחיים האמיתיים לא אשתמש בכינוי מלשון זרה. ולא אמרתי שהתנאים היו מעדיפים לדבר ביידיש... רק אמרתי שאין ל'עברית' כיום שום מעלה כ'לשון הקודש'. דוגמא בלבד מתוך הפוסט, לכמה מילים וביטויים שאינם מלשון הקודש אמיתית: "1) זה נכון ששפה זו הייתה ועודנה שפת האם והשפה העיקרית של לימוד בעל-פה של היהודים האירופאים הפגאניים במשך מאות שנים, אבל זה גם נכון שכשיהודים בתקופת התנ"ך והחז"ל דיברו בדרך כלל בעברית ובארמית הם השתמשו בלשונות האלה לכל מיני התנהגות חוטאת. עם זאת, בוודאי שלא נטען שמסיבה זו עלינו לגנות ולהשליך עברית וארמית. אז מדוע עלינו להתייחס ליידיש אחרת?" המילה 'עיקר' (שהיא בכלל מארמית וחז"ל השאילוה לעברית) משמשת בימינו במשמעות "הדבר החשוב ביותר". אך הרמב"ם בפירוש המשנה ברכות פ"ו מפרשה "אצל" - שורש, כלומר - יסוד הדבר. וגם במשנה תורה "העיקר הגדול שהכל תלוי בו". "הפגאניים" זו מילה בעברית? "בתקופת" - בלשון הקודש פירושה - בהקפה, בסיבוב. ולא - בימי (=בזמן). "להתייחס" בלשון הקודש פירושה ייחוס משפחתי (כמו "ולא להתייחש לבכורה", ולא - לתת תשומת לב. לא באתי לתת דופי בדברים, כולם משתמשים בבטויים אלו. אך יש לדעת שאין ביטויינו על טהרת לשון הקודש. הרמב"ם במשנה תורה השתמש רבות בביטויים מלשה"ק המקורית (למרות שכתב בעצמו שמשנ"ת נכתב בלשון המשנה ולשון חכמים). בתפילות אני נוהג להשתמש בח"ית וע"ין. לאיתמר - אכן, ודאי שיש לשלב את הדברים. כל מה שבאתי לומר הוא שאין לעברית המודרנית שום מעלה שצריך להעדיפה.

ה'שפה העברית' המדוברת בימינו במה שנקרא 'מדינת ישראל' רחוקה מלהיקרא 'לשון הקודש', ועליה לא נאמרו כל דברי חז"ל בשבח לשון הקודש. ישנם הרבה מילים משובשות ששיבשו את המשמעות המקורית של המילה בלשון הקודש, ולא זו בלבד אלא שגם קראו מילים לאברי המשגל ולמשגל עצמו, היפך דברי הרמב"ם במו"נ. אין שום מעלה בעברית המודרנית על פני שאר השפות, וייתכן שאף גרעה, לפי ששיבשה מילים והוסיפה מילים וגורמת לאנשים רבים לטעות ולחשוב שזו לשון הקודש האמיתית. וכן שלשון מודרנית זו עירבה את הגייתה מהגיית האשכנזים והספרדים יחד, ונשכחה ההגייה המקורית שבה דברו אבותינו, ואינה אלא כלאים ועירוב מוזר. ונמצא, שיוצרי לשון זו קילקלו וגרעו הרבה יותר ממשמרי שפת היידיש. לפי שמשמרי שפת היידיש לא גרעו אלא לעצמם, ואילו אלה גרעו לכלל עם ישראל! ועיוותו את המושג "לשון הקודש" עד שאין אדם יודע כלל שישנו כזה מושג "לשון הקודש", ושהוא שונה מן העברית המודרנית. ולא ללשון הקודש כזו קיוו וייחלו רבותינו הגאונים והראשונים (כמו רס"ג וכו') שנשוב ונדבר, ולא עליה חיברו את כל חיבוריהם על דקדוק לשון הקודש. יש לדעת, שעדיין אנו רחוקים שנות אור (מבחינה תרבותית, ובעיקר מבחינה מחשבתית) מהבנה אמיתית של מושגים כמו לשון הקודש, ארץ ישראל, עם ישראל, ועוד ועוד. ועדיין אנו בגלות עמוקה וקשה. וכל זאת גרם לנו אורך הגלות בין הגויים, עד שאבדה תפארת ישראל וחשך מאור הדת ואבדה חכמת חכמינו, ואין לנו אלא להתפלל לפני ה' ולשוב בתשובה עד שיגלה ה' עינינו ונצא מחושך הגלות, ואז נביט נפלאות מתורתו.

הלכות דעות פרק ב "ממעט בעסק ועוסק בתורה" הלכות תלמוד תורה פרק ג "צוו חכמים הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה" "ושאר יומו ולילו עוסק בתורה"

לא היתה כוונתי להעיר על המאמר עצמו, רק על העניין הספציפי הזה, שדרך הרמב"ם לקרוא גם לקראים מינים. אף שביאר את הגדרתו ל"מינים" בהל' תשובה. ראה הלכות עירובין פרק ב: "אם היה מן המינים שאין עובדין עבודה זרה, ואין מחללין שבת, כגון צדוקיין ובייתוסיין וכל הכופרים בתורה שבעל פה". הלכות קידוש החודש פרק ב: משקילקלו המינים, והיו שוכרים אנשים להעיד שראו, והם לא ראו וכו'. והבאתי כבר את הלכות עבודת יום הכיפורים פרק א: "בימי בית שני, צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקיין, מהרה יאבדו - שאינן מאמינין בתורה שבעל פה". וציינתי גם לפה"מ חולין פ"א מ"ב, שם ביאר הרמב"ם מדוע משתמשים בשם המושאל "מינים". ותו לא מידי.

למען הדיוק, מה שכותב הרמב"ם "דרך המינות" כוונתו לקראים, שאינם דורשים "וחי בהם" ולא שימות בהם. ובהרבה מקומות הרמב"ם משתמש בלשון מינות כלפי הקראים (אף שהגדרתם האמיתית אינה כן, אלא "אפיקורסים" או "כופרים בתורה", כמבואר בהל' תשובה), כמו בהל' עבודת יוה"כ: "צץ המינות בישראל" והכוונה לצדוקים. והסיבה שקראם מינים הוא משום שדינם כדין מינים שמורידין ואין מעלים, כמבואר בפה"מ חולין פ"א מ"ב.

ראיתי הגדרה מעניינת לביטחון, בספר הנהגת הבריאות, בזה"ל: "ואמנם, המחשבה המביאה לקוצר הנפש, במה שיפול ויבוא בעתיד, ראוי להניחה גם כן בזה ההשתכלות: כי כל מה שיפחד האדם שיפול עליו, הוא מצד האפשר. אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה. וכמו שיכאב וידאג שמה יהיה מה שפחד ממנו, כן ראוי, שירחיב נפשו בבטחון השם יתברך. ובזאת ההסכמה אפשר שיבוא ההפך ממה שפחד שיבוא עליו. כי מה שפחד שיבוא עליו וגם הפכו — שניהם אפשריים". כלומר, שהביטחון בעצם הוא הסרת הפחד, שהרי הדברים שקולים, ואין לפחד יותר מאשר לבטוח בה'. וזו הגדרה נפלאה ביותר מאת הרמב"ם. ומעניין שדוקא את זה כתב למלך הערבי, ולא פירש ענין זה בספריו התורניים שנועדו עבור היהודים. ואולי לעם ישראל יש יותר עניין להרחיב נפשם בביטחון כיוון שההשגחה האלוהית עליהם יתירה משאר האומות. ומה שהביא 'תורת משה' מאד מעניין. אני עד עכשיו הבנתי שהביטחון הוא - שלא לצפות שע"י השתדלות אסורה תבוא הפרנסה, כגון ע"י גניבה וגזילה או איסורי ריבית, אלא ללכת בדרך הישר ולהשתדל ככל יכלתו, ואז שייך הביטחון. אבל לקבל מתנה לכאורה אין איסור, ולמה לא נאמר שה' הזמין לו מתנה זו? הרי הרמב"ם עצמו (כפי שהביא 'תלמיד הרמב"ם' לעיל, שהובאו דברי הרמב"ם במספיק לעובדי ה' עמ' פ') אומר שגם אשה הבוטחת על בעלה נקראת בוטחת בה'. ואולי זה קשור לאיסור ליהנות מדברי תורה, אף שלא משמע שמדובר שם שמקבל מתנה משום שלומד תורה. אודה למי שיאיר עיני בענין.

ציטוט: "על פי התניא לאדם שני יצרים הנלחמים ביניהם". האם הרמב"ם לא מכיר במושג "יצר טוב"??? הדברים יותר עמוקים ממה שנראה, וצריך להיזהר מליפול בשטחיות. כפי הנראה בינתיים, לא יתפתח כאן דיון רציני. תודה לכל העונים.

כתב רבינו אברהם בן הרמב"ם בספר המספיק בפרק על הברכות: אמרו ז״ל: ״כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל שנאמר: ׳ליי הארץ ומלואה׳ וכתוב ׳השמים שמים ליי והארץ נתן לבני אדם׳? לא קשיא, כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה״, ומה טוב זה כאסמכתא ומה נכבד זה כתיקון! ואין כוונתם בהנייה בדבריהם ״נהנה מן העולם״ לתועלת הרפואית אלא לתענוג שבחושים, משום שבעל המזג הרגזני, אם יאכל את הדבש אף על פי שאינו מועיל לו, אלא על פי רוב אף מזיק לו, מברך עליו, הואיל והוא מתענג בו. ואם ישתה את מיץ החלבלוב למרות שהוא מועיל לו על ידי סילוק הרוגז מגופו או מי צמח העלש אשר מועיל לו על ידי תיקון תכונת ההתנשאות שבו והשתקת נוהג הבלבול שלו, אין הוא מברך עליהם משום שהם אינם מענגים, ובהתאם לכך מקישים. זהו פירוש שאני מעתיק את עניינו מאבא מארי זצ״ל.

ראשית, לא טענתי כלל שאפשר ללמוד הלכות מספר הזוהר. וידוע שזה נתון במחלוקת, ואכן דעת החתם סופר שאין ללמוד הלכות כלל מהזוהר. איני רואה צורך להאריך בכך. ומה שכתב הרמב"ם "מדעים" אמנם התפרש אצלך בתור דבר "מדעי" כבשימוש הלשון בימינו אנו. אך יש לפרשו בתור "חכמה" שהיא דרך להבין את המציאות, הטבעית\האלוהית וכו'. וגם בלשון המקובלים נקראת "חכמת האמת". וחכמה זו ניתן בהחלט לומר שעברה במסורה. והטיעונים הגזעניים שכתבת, רק מורידים מערך דבריך. וקבל האמת ממי שאמרו. אפילו אם הוא שוכן ב"הרי הקרח של רוסיה". (גילוי נאות: אינני אשכנזי, אף לא "ציוני דתי"-שהזכרת בהמשך דבריך). זה רק מזכיר את הזיוף העלוב שנעשה לאיגרת הרמב"ם בענין הצרפתים הטיפשים שעולה להם האדים למוח וכו'. תלמידים טועים שטפלו על הרמב"ם את דעותיהם הקיצוניות והגזעניות. ומה שלאדם הראשון היו שתי נשים, הלא ברור שהכל משל. ואין מי שטועה לומר שכך היה במציאות. ושוב אני מוחה על ביזוי תלמידי חכמים. ואף שדעותיהם אינם שוות לדעתך, אין לך שום זכות לבזות אותם ואת תורתם. והיזהרו בגחלתן. ובענין הצמצום, הלא מובן שאין כל הדברים באים במסורת. וכי כל התורה שבע"פ כצורתה בידינו כיום התקבלה במסורת? הלא ברור שמשוקעים בה חידושיהם של חז"ל ע"פ הכללים שקיבלו. ואכן ודאי שאין לקבל תורה זאת מנוכלים ומשרלטנים. ויש לברר על האדם המלמד אם אכן ראוי הוא לכך. אינני יודע ואיני מכיר אנשים אלו שהזכרת, אך יש לברר על כל אחד לגופו. ומי טען שבנ"י במצרים בנו את הפירמידות עם שמות קודש? אודה לך אם תפנה אותי למקור הדברים. אינני מכיר דבר זה כלל. ולגבי הסרטון העלוב שהבאת, אין צורך להתייחס אליו כלל. כולו בנוי על סטריאוטיפים חילוניים ושמאלניים ודעות כוזבות הבאות מתוך בורות מוחלטת בכל הקשור לחכמי ישראל ולתורת ישראל. ואם לזאת נזקקת-רחמיי עליך. אגב, אשמח מאד אם תוכל להביע דעותיך בענייניות ובלי השמצות אישיות. תודה.

בישראל לפנים הייתה מסורת של סוד ופנימיות. ואף הרמב"ם כתב כן במורה, וכתב שאינה נמצאת היום בינינו. אם כן, כל מה שכתב הרמב"ם הוא לפי שיקול הדעת בלבד. וזה ברור. אמנם יכול להיות ששיקול הדעת יורה כדברי המסורה, אך גם יכול להיות שלא. היתה מסורת סוד שעברה דרך הרמב"ן וכו' כידוע. ובדורות האחרונים חזרה ונתגלתה חכמה זו ע"י גילוי אליהו (ואל תאמר לי שאינך מאמין בגילוי אליהו, שהרי בתלמוד נזכר כמה וכמה פעמים דבר זה). נ.ב. שוב אתה חוזר על הביטויים "הבלים" "דמיונות" ואינך מבאר שום טענות שכליות.

1. לא 2. לא 3. לא 4. כן 5. אני סבור שכן 6. מעל 20 7. לא

הגדרת תלמיד חכם לפי הבנתי ברמב"ם, היא ידיעת התורה (תחלת הל' ת"ת מצוה שניה-לכבד מלמדיה ויודעיה), והתנהגות על פי המבואר בהלכות דעות פרק ה'. מהי הגדרת ת"ח לדעתך?

לא ראיתי במאמריך הנ"ל התייחסות לאישיותו והשקפותיו של בעל התניא. ראיתי רק התיחסות לרבי האחרון של חב"ד (שדרך אגב גם הרב קאפח היה מיודד איתו). אני חושד ששוב איננו דנים ענינית אלא בצורה הכללתית. אני מעונין בדיון עניני. אם אוכל לקבל אותו כאן הנה מה טוב. ואם לאו, לא אמשיך להידיין בנושא זה.

אנא הסבר באיזו דרך לא היה בעל התניא תלמיד חכם. אני סבור שאין צורך לעדות על כך... האם למדת אי פעם בספריו?

טל. תודה על המאמר הארוך והמפורט. התפלאתי לקרוא בדבריך דברים הנראים כבאים מתוך התפרצות בלתי נשלטת. לא הבנתי מדוע אתה מכנה את ספר התניא ואת מחברו בשמות כאלה. גם אם ספר זה אינו מבטא את האמת, אין מקום בשום פנים לזלזל ולכנות בשמות גנאי כאלה. ודאי שכוונת מחבר התניא היתה לשם שמים, וגם אם טעה בעיונו, לדעתך, אין לזלזל בו. ומחויבים אנו לדון לכף זכות. וצא ולמד מכל אגרות הרמב"ם, עד כמה התייחס הרמב"ם בכבוד ובמוסריות לכל החולקים עליו, ומעולם לא התבטא כך הרמב"ם על החולקים עליו, גם בענינים עיקריים. והנני מחויב למחות על כבוד תלמידי חכמים. אני סבור שכדאי לך ולדון באופן ענייני יותר בדברים. אני באופן אישי מנסה ללמוד את שיטת הרמב"ם ואת כל השיטות האחרות גם כן, ולברר מה שנראה אמיתי מתוכם. אינני חושב שכדאי להתלהם בדיון, אין זה משיג מאומה, ורק מוריד מערך הדברים שנאמרים. אינני מעונין לענות כרגע על גופם של הדברים, עד שאקבל הצהרה שהדיון יהיה ענייני ומכבד, ללא התלהמויות מיותרות. לענין פירוש הראב"ם, הוא ידוע מאד, וכבר יצא בלונדון תשי"ח, ומחדש - בשנה הנוכחית. קישור אליו בהיברו בוקס: https://www.hebrewbooks.org/40223 אשמח לתגובה עניינית. תודה.

יישר כח על התשובות. א. ראיתי בפירוש ר' אברהם בן הרמב"ם על התורה שכתב כדבריך לגבי הפסוק "ויפח". וזה לשונו:"וביאר את השראת אותה הצורה הנכבדת אשר אינה חומר גשמי ואמר ויפח כדי לקרב אל הבנתנו ולהישיר אל שכלנו את זכות אותה הצורה השכלית שהרי הרוחות וכדומה הן היותר זך בין הגשמיים הארציים שאנחנו מכירים וגזירת ויפח ‏ מאמרו בישעיה נפח באש פחם". ב. אם נפש האדם אחת, האם יכולים להיות לה שתי שאיפות סותרות-אחת מצד הנפש ואחת מצד הנשמה?הרי לומר שהגוף מושך אותה הוא קשה, שהרי כל התנועות של האדם הם מנפשו שהיא חיה ומניעה, וכיצד ימשוך הגוף את הנפש? וכן אם הנפש אחת, לא שייך לחלק אותה למונחים "נפש" ו"נשמה"? וכתב רבינו בהל' יסודי התורה פ"ד שהנפש אינה צריכה לנשמה, אלא היא מעם ה' מן השמים, לכאורה משמע שהם שתי כוחות שונים באדם? ג. לגבי נפש הגויים- לכאורה בחירת ה' בנו (שהיא נצחית) טבעה בנו ענין מסויים רוחני שאין לגויים, ואין זה שעם ישראל קיבל זאת על עצמו. "כפה עליהם הר כגיגית". האם זה נכון לדעת הרמב"ם? ומה לגבי סימני ישראל-ביישנים רחמנים וכו'? לכאורה משמע מזה שיש לנו ענין שאין לגויים? ד. האם נכון הדבר שהאדם צריך לעבוד על נשמתו (הבהמית) ולתקנה באמצעות נפשו (השכלית)?