שיחה עם ויקטור מועלם-דרור
ויקטור מועלם-דרור נולד בבגדד לאביו דוד מועלם. אביו היה בן-תורה וירא-שמים. פרנסתו ביום הייתה ממכירת צרכי מזון, ובערב עסק בתורה. היו לו חמשה בנים, ארבעה מהם עסקו בהוראה בבתי-ספר פרטיים בבגדד, ושניים מן הארבעה עסקו בניהול בתי-ספר אלה. האֵם, פרחה, עסקה בניהול הבית ועזרה לאב בעבודתו ובחינוך הבנים.
אביו, דוד מועלם, השקיע את מרצו בחינוך ילדיו, ודאג שיוכלו לסיים את חוק הלימודים היסודיים והתיכוניים. שאיפתו הייתה שבניו ירכשו השכלה אקדמית, אך העלייה לארץ גרמה להפסקת לימודיהם האקדמיים בעודם בראשיתם.
"החינוך שהעניקו לנו הורינו במסגרת המשפחה נטע בנו את הסולידריות היהודית" – סיפר ויקטור מועלם-דרור.
"האחים עסקו בהפצת השכלה ובהגשת עזרה חינוכית לבני משפחות עניות. עזרה זו סייעה בידיהם להתקדם ולרכוש מעמד בחיי החברה והמדינה. בגלל חשדנות השלטונות העירקיים בנושאים בעלי אופי פוליטי, רחקנו מפוליטיקה ושמנו מעייננו בניהול בתי-הספר שהיו ברשותנו ובהפצת השכלה וחינוך לשמם, לא רק ליהודים שקנו השכלה בבתי האולפנה שלנו; פתחנו את שעריהם גם לתלמידים מכל העדות הלא-יהודיות".
עליה לאומית ולא עלית מצוקה
האמת ניתנה להיאמר, שחיינו בתנאים כלכליים טובים למדי. הפרנסה הייתה מצויה והרווחנו את לחמנו בשפט. כתוצאה מפעילותנו הכלכלית והחברתית הגענו למעמד חברתי מכובד בחברה היהודית והמוסלמית. עלייתנו לארץ לא באה כתוצאה ממצוקה כלכלית או חברתית, אלא מעצם הווייתנו היהודית, שהייתה מעוגנת באהבת עם-ישראל וארץ-ישראל.
עקירתנו מאדמת נכר נבעה משאיפתנו ומכיסופינו לארץ-האבות אשר אליה נשאנו נפשנו דורות על דורות. משאת נפשנו הייתה להשתתף בבניין המולדת המתחדשת אשר זעקה לבניה-בוניה מכל תפוצות ישראל. שאיפת הגאולה פעמה בלבותנו והייתה כאש יוקדת בעצמותינו. בעבורה ולמענה עזבנו את כל מחמדינו בנכר ובלבד שנגיע למחוז חפצנו.
קליטה מעוותת
בבואנו לארץ גאולתנו קיווינו למצוא אחים שיבינו לרוחנו ולהווייתנו היהודית. אך למרבה הצער נתקלנו ביחס מתנשא, בזלזול לערכינו ולאורח חיינו. אחים אלה ראו בנו אנשים פרימיטיביים, חסרי ערכים אנושיים ויהודיים. הם לא העריכו נכונה את הווייתנו ותרבותנו ולאט-לאט נשחקה תרבותנו היהודית בישראל. כך נוצר חלל ריק. לא העניקו לנו משהו אחר אשר יעמיד אותנו על רגלנו. וכך גם צמח העוני, העבריינות בקרב יהודי המזרח בכלל, ובתוכם אצלנו, יוצאי גלות עירק.
בגלל תפישתם המעוותת של הקולטים, יוצאי מזרח-אירופה ברובם, שהיה נדמה להם כי אנו מפגרים ולא הגיעה עדינו הציביליזציה המערבית וכי מוצאינו מארצות ערביות מפגרות – גבר הזלזול והביטול החריף בתרבותנו ובתדמיתנו.
כאן ראוי לציין פגישה עם אישים מרכזיים במערכת השלטון המרכזי והמקומי של ישראל. פגישה זו זכורה לי עד היום. היא זעזעה את מקור הווייתי, בשומעי את מרדכי נמיר המנוח, שר העבודה בימים ההם, כאשר הצגנו לו כמה שאלות בנושא משפחות מרובות ילדים, הייתה תשובתו בערך כך: אתם רוצים שאנו נשקיע את כספי המדינה בשבילכם, משום שיש לכם הרבה ילדים?!
בהגיענו ארצה נשלחנו למעברת "אור יהודה". גרנו באוהלים למעלה משלוש שנים. אחרי תקופה של סבל וייסורים "זכינו" לגור בצריפונים וזה היה בשבילנו הישג עצום. קיבלנו באהבה ובחיבה את הייסורים, למרות שבארץ מוצאינו עירק, היו לנו דירות נאות ומרווחות.
שיקום עצמי
אולם, תוך כדי ישיבתנו במעברה התאוששנו מהזעזוע, התדהמה והמבוכה שפקדונו במולדת והחילונו לארגן את חיינו הציבוריים. אנשי רצון ומעשה יזמו פעילות ארגונית-חברתית במקום ושיגרו משלחות רבות לראשי המדינה וההסתדרות, שטיפלו אז בנושאי חברה ותרבות. הפניות היו רבות. אולם, אוזן קשת לא מצאנו. אט-אט יצרנו לחצים חברתיים שהכריחו את הגורמים השונים להיענות לתביעותינו החברתיות הצודקות.
כך, במרוצת השנים, נבנו מוסדות חינוך ותרבות והגענו להישגים לא מבוטלים. אולם, קיימות עדיין בעיות רבות שלא נפתרו ויש צורך בפעילות מרוכזת רחבה ומעמיקה, אשר תשלים את החסר בשטח החומרי והחברתי.
באור יהודה צמח בינתיים דור חדש המנסה עתה להתמודד עם הבעיות הקשות. יש תקוה כי דור זה יעלה בידו לשנות את פני העיירה, והוא ישלב במסגרת פעילותו החברתית והציבורית את עברוֹ היהודי בחיי תרבות העיירה ההולכים ומתגבשים מחדש, דור בעל קומה זקופה אשר יתרום את חלקו בתרבות עם-ישראל בכלל.
במשך עשרים ושתים שנים שימשתי כמנהל מחלקת החינוך באור יהודה. ניסיתי כמיטב יכולתי לקדם את מערכת החינוך במקום. את ניצני פעילות זו רואים אנו בעליל בגידול בוגרי תיכון ובוגרי אוניברסיטה שישמשו קטליזטור חיובי להתפתחותה של העיירה לעתיד לבוא.
תפילתנו שלא ירחק היום ואור יהודה תוציא מתוכה אנשי רוח, מדעים ופעילי תרבות.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סא, אייר תשל"ו, עמ' 17.