בכנס זה נאמרו הרבה דברי שבחים וקילוסין ליהודי-תימן כשבט בונה ויוצר ויסוד נאמן. נעים היה לשמוע דברי הלל והתשבחות, אך רבים מהנוכחים ודאי חשבו: אילו חלק מועט מהדברים היפים הללו היה מיתרגם לשפת המעשה, כי אז, הרבה מהעיוותים הקיפוחים וההזנחה, מנת-חלקם של התימנים מאז ומתמיד, היו באים על תיקונם. מאז ראשית התנחלותם בארץ ידעו יהודי-תימן דברי שבחים והבטחות, בייחוד בכינוסים חגיגיים, אך הדברים היפים לכשעצמם, והכוונות הטובות, כל זמן שאינם זוכים לפירעון הרי הם נשארים בגדר דברים שאין בהם ממש.
חז"ל אמרו: "טוב טפח – ועומד, מתשעה – ונופל". ואכן אילו היינו מקבלים טפח אחד בלבד של שבחים וכנגדו טפח אחד של מעשים, בוודאי שזה היה טוב לאין ערוך מתשעה טפחים של קילוסין והבטחות שאין מאחוריהם ולא כלום.
בחול-המועד סוכות תשל"א נתקיימה בירושלים בבנייני-האומה חגיגה במלֹאת עשרים שנה לסיום העלייה מתימן. אולם בנייני-האומה היה מלא וגדוש קהל חוגג ועולז שעלה מכל חלקי הארץ בתחבורה ציבורית וברכב פרטי. המאורע נפתח בערך בשעה עשר בבוקר, על-ידי מקהלת ראש-העין בניצוחו של הזמר המחונן אהרן-שלמה עמרם, בשיר הלל משירי תימן. קולו הצלול והערב של אהרן עמרם, שהוא עצמו שימש כסולן, ניסר בחלל האולם הגדול והכניס את הקהל לתוך האווירה המתאימה. קדם לכך מפגן מרהיב-עין – מצעד כניסתן של שתי מקהלות אל הבמה: מקהלת ראש-העין ומקהלת מטה-יהודה. הראשונה נשאה לולבים ופרחים, ואילו השנייה נשאה את דגלי הלאום. מפגן הפתיחה הססגוני כלל שלושה שירים תימנים מפי מקהלת עדן, בניצוחו של עובדיה טוביה, ונחתם בתקיעת שופרות לכבוד בואו של נשיא המדינה מר זלמן שזר.
את החלק הראשון – חלק הברכות, הנחה ברוב-חן וטוב-טעם המחנך עובדיה טוביה, מי שהיה שליח הסוכנות בעדן במשך תקופה של ארבע שנים. קולו הצלול והמרנין של עובדיה, שהיה בעצמו קצין העלייה, הוסיף לאווירה החגיגית ולרוממות הרוח. הנאום המרכזי בכנס נישא על-ידי חבר-הכנסת מר ישראל ישעיהו, שהיה גם ראשון המדברים והמברכים. נאומו של מר ישעיהו נשמע בדריכות ובדממה.
לאחר נאומו של מר ישעיהו עלה על הבמה מר זלמן שזר. הקהל קיבל את נשיא המדינה בקימה ובתשואות. בברכתו הקצרה אמר הנשיא: למרות דוחק הזמן שאני שרוי בו התפניתי בנפש חפצה לבוא לעצרת זו, להשמיע ברכתי אליכם, גאולי-תימן. עדיין רחוקים אנו מסיומי-עליה. מעטות הגלויות שיכולות לחגוג את סיום עלייתן כמו שעושה עתה יהדות-תימן, שזכתה ונגאלה בשלמותה. אמנם בתימן נותרו עדיין שרידי קהילות נידחים, אך אנו לא נשקוט ולא ננוח עד ייגאל האחרון שבהם.
מר אריה פינקוס, יו"ר הסוכנות היהודית, ציין בדברי ברכתו את פועלם החלוצי וההתיישבותי של התימנים בארץ: קשה לתאר את מפעל ההתיישבות ללא הנוף והאקלים שיצרו בני-תימן בנוכחותם החלוצית.
את ברכת ההסתדרות נשא מזכיר ההסתדרות מר יצחק בן אהרן: איני רוצה להרבות בשבחים לשבט יהודי-תימן, הוא אינו זקוק לכך – אמר בן אהרן – כי השבט הזה נתן הרבה מאד לתקומת העם והארץ אולי יותר מאשר קיבל. דבר מיוחד ונפלא בשבט הזה, שאותו רוצה אני להזכיר, הוא מבטאו העברי המתוקן ושפתו הצחה. מי ייתן והעם בישראל יסגל לעצמו לפחות את העברית הברורה כפי שהיא הגויה בפי יהודי-תימן.
סגן ראש עיריית ירושלים מר יוסף גדיש אמר בדברי ברכתו: ירושלים נמצאת כיום בתהליכי בניה, שגשוג והתרחבות בממדים שלא שיערנום, ובכל זאת עדיין אין זה מספיק, וחייבים אנו להגביר ולהאדיר את הקצב. ירושלים השלמה צריכה להיות גם ירושלים הבנויה. אנו מברכים את באי הכנס הזה, ואנו מקווים, שהמסורת המפוארת של עלייה לרגל לירושלים תלך ותגבֵּר חיילים כבימי-קדם, והנני מברך אתכם בברכת ברוכים הבאים לירושלים השלמה והבנויה.
סגן ראש-הממשלה ושר החינוך מר יגאל אלון התנצל על האיחור בהופעתו בגלל נסיעתה של ראש-הממשלה באותו יום לארה"ב. בדברי ברכתו אמר מר אלון: ארץ-ישראל הייתה למדינה של המוני שבטים ועדות, שנתכנסו אליה מכל קצווי תבל. בין השבטים הללו תופס מקום מכובד השבט התימני, אשר היה בין ראשוני הראשונים בעלייה ובעבודה חלוצית נאמנה – עד כלות הנפש. אשרינו שזכינו לראות בקוממיותה של הארץ ובקיבוץ בניה לתוכה.
החלק השני של התכנית היה הצד האמנותי, שהיה עשיר ומגוון ביותר ותפס את מרבית הזמן. על חלק זה ניצח האמן מר סעדיה דמארי. פתחה את התכנית התזמורת הקאמרית העירונית-חולון בניצוחו של פרנקלין צ'וסט שהשמיע נגינת בכורה עולמית של שתי יצירות מקוריות על-פי מוטיבים תימניים ומזרחיים. היצירה הראשונה הייתה "ספרי תמה" (שיר תימני) מאת מרדכי סתר, והשנייה סוויטה מתוך תמונת הקציר במגילת רות מאת עובדיה טוביה בהשתתפות מקהלת עדן.
תיאטרון המחול "ענבל" הציג אגדה-בלדה בשם "ורד בר" בבימויה של מנהלת התיאטרון, מייסדת ענבל הגב' שרה לוי-תנאי. התמליל של הבלדה נכתב על-ידי המשורר רפאל ספורטה והמוסיקה מאת עובדיה טוביה. "ורד בר" היה המופע המרכזי האמנותי המושלם והמרתק ביותר. ההווי המזרחי על הבמה: השוק, הלבוש, הגמלים, השירה והמחול, האהבה ואהבת הבצע, החטיפה והרצח, כל הסממנים המזרחיים, כפי שהם נתפסים בעיניו של איש המערב כמובן, ניתנו כאן בשפע, בחן רב ובביצוע מעולה.
הזמרת שושנה דמארי הייתה ונשארה אהובת הקהל. קולה הערב, זמרתה – משירי תימן וציון, הרנינו ביותר את לב הקהל. התשואות הסוערות שקצרה הוכיחו שעדיין לא נס ליחה של שושנה והיא עדיין בפסגת גדולתה.
צמד העמרנים הם שני צעירים אחים שהתאקלמו בנוף האמנותי של היום. הם שרו משירי תימן והארץ, כשהם מלווים את עצמם בנגינה על גיטרה. הקהל קיבל אותם בחמימות רבה וזיכה אותם בתשואות סוערות.
את החלק הזה חתמה להקת החבנים בהצגת חתונה תימנית נוסח יהודי-חבאן. התכנית הצטיינה במקוריות מושלמת: הלבוש, הריקוד, השירה, צורת הישיבה, ההפרדה המינית, כל אלה שהוצגו כמתכונתם ללא "עיבוד" מודרני, היה יצוק בהם חן רב ש"זר לא יבין".
לכבוד המאורע הוצא סמל מיוחד וחוברת מיוחדת, שכללה מלבד תכנית היום גם את שמות חברי הוועדה הציבורית היוזמת, וחברי הוועדה המארגנת והמבצעת. ואלה שמות חברי הוועדה המארגנת: ח"כ ישראל ישעיהו, ישראל קיסר, חיים אושרי, שלמה מדליה, חזקיה עוזרי, בן-ציון קיסרי, יעקב ונה, שלום תנעמי.
לסיכום, הברכות והמופעים וכל מה שהוגש לקהל היה מן המשובח והמעודן, אך מן הראוי לציין שהתכנית האמנותית ארכה למעלה מן המידה. רצונם של המארגנים להשפיע רוב-טובה אמנותית על קהל החוגגים היה בבחינת כל המוסיף גורע. מכל מקום, העמל הרב והרצון הטוב שהושקעו בארגון חגיגה זו היו כדאיים. היה זה באמת יום גדול ונהדר, יום מפואר, וראויים הם המארגנים והאמנים לתודה ולברכה.
בתמונת שער הרשומה: משפחה תימנית בדרכה למחנה המעבר של הג'וינט ליד עדן, נובמבר 1949.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" לז (כה בכסלו תשל"א), עמ' 3.