במורה (א, מט) רבנו קובע, שאמיתת מהותם של המלאכים אינה גוף כמו לדוגמה בני האדם ושאר בעלי החיים, אלא אמיתת עצמותם מעורטלת לחלוטין מכל גוף וחומר. ברור הדבר, וכבר למדנו על-כך במקומות מספר, שההשקפה שהמלאכים אינם בעלי גוף במהותם חשובה ונחוצה לא רק מפני שהיא עצמה השקפת-אמת ודעת-ישרה ביחס למלאכים הקדושים והטהורים, אלא מפני שהיא גם מכשירה את המחשבה להשקפה שאין לה' יתעלה גוף.
כלומר, ההשקפה שאין למלאכים גוף היא שער גדול מאד להשקפה שאין לה' יתעלה גוף, כי מי שמייחס למלאכים גוף ודמות הגוף, קל מהרה יתדרדר גם לייחס גוף לבורא-יתעלה, מפני שהמלאכים יוחסו בכתבי הקודש לה' יתעלה, שהרי כמעט בכל מקום שנזכר מלאך בתורה הוא נזכר בשם: "מַלְאַךְ יְיָ" או "מַלְאַךְ אֱלֹהִים", ודומני שהוא הדין לספרי הנביאים.
במאמרי: "האם ניתן לראות את המלאכים בעיניים אנושיות?", הוכחתי לעניות דעתי, כי יש ראיות די מפורשות בתורה ובספרי הנביאים לכך, שניתן לראות את המלאכים בעיניים אנושיות, דהיינו שלא במראה הנבואה, וכמו שהמלאכים מסוגלים לחולל נסים מופלאים שלא בגדר הטבע, כך הם מסוגלים ליצור לעצמם דמות באופן זמני שתיראה לבני האדם במציאות הממשית. כמו כן, כמו שהאדם מסוגל לראות את האור הנברא, דהיינו השכינה, או כמו שראינו במדבר סיני את עמוד הענן או את לפיד האש, כך ניתן לראות בעיניים אנושיות גם דיוקנאות של בני אדם שהמלאכים יצרו במציאות הממשית והמוחשית להיראות לבני אדם שאינם נביאים – כי אין ספק שכאשר מדובר בנביאים, מדובר בחזון נבואי ולא במראה חושי.
במאמר שנזכר הוכחתי שגם רבנו רומז לכך במורה. כלומר, לפי דעתי, כל מה שיבוא במורה (א, מט) לקמן בעניין אמיתת עצמותם, דהיינו מהותם של המלאכים, שהם אינם גוף אלא שכלים נבדלים מחומר היא אמת ויציב. ברם, לדעתי אין בדברים אלה בהכרח ראיה לסתור את השקפתי שיש אפשרות שהמלאכים יתגלו לבני אדם שאינם מעותדים לנבואה גם במציאות הממשית והמוחשית, וכאמור, הבאתי לכך ראיות מכתבי הקודש במאמר שנזכר לעיל.
שכלים נבדלים מחומר
נחל אפוא לעיין בדברי רבנו במורה (א, מט):
"גם המלאכים אינם בעלי גוף, אלא הם שכלים נבדלים מחומר, אבל הם פעוּלים וה' בראם כמו שיתבאר [במורה חלק ב, ב, ו]. ובבראשית רבה אמרו [כא, יג]: 'לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת' [בר' ג, כד] – על שם 'מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט' [תה' קד, ד]; 'הַמִּתְהַפֶּכֶת' – שהם מתהפכים, פעמים אנשים פעמים נשים פעמים רוחות פעמים מלאכים [ע"כ]. הנה ביארו בלשון זה שאינם בעלי חומר ואין להם תואר גשמי קבוע מחוץ למחשבה [במציאות המוחשית], אלא כל זה במראה הנבואה וכפי פעולת הכוח המדמה, כפי שנזכיר בעניין אמיתת הנבואה [במורה ב, טז ואילך]".
רבנו מלמד, כי אמיתת עצמותם של המלאכים אינה גוף, אלא הם ישויות נבדלות מחומר. נשים לב שרבנו מתאר כאן את אמיתת עצמותם של המלאכים, לא את אופני הופעתם במציאות הממשית. כמו כן, גם מסוף דבריו: "שאין להם תואר גשמי קבוע מחוץ למחשבה [=במציאות הממשית]", עולה כדברינו, שהרי רבנו אומר, שאין למלאכים תואר גשמי קבוע במציאות הממשית! ובמלים אחרות, ייתכן שיהיה להם תואר גשמי זמני במציאות הממשית, כאשר לדוגמה הם יופיעו לפני אנשים שאינם מעותדים לנבואה, וכמו שמופיע בכתבי הקודש.
זאת ועוד, רבנו ממשיך ואומר: "אלא כל זה במראה הנבואה וכפי פעולת הכוח המדמה". כלומר, רבנו קובע שהופעת המלאכים היא לעולם במראה הנבואה, ברם, הוא אינו מתייחס להופעת המלאכים לאנשים שאינם מעותדים לנבואה, ויש מאותם המקרים אשר עולה מהם באופן ברור, שמדובר בראייה חושית אנושית – לא את אמיתת עצמותם של המלאכים, כי זו לא ניתנת לראיית עין, אלא לראיית דמויות אנושיות שיצרו המלאכים כדי שייראו לבני האדם.
והנה גם פסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ב, ד) בעניין זה:
"וּמֵהֶן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים, שהמלאכים אינם גוף וגוויה אלא צורות נפרדות זו מזו. ומהו זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפיים הכל במראה הנבואה ודרך חידה, לומר שאינו גוף".
גם מהלכה זו עולה, שהכלל שרבנו קובע שהמלאכים נראים אך ורק במראה הנבואה, כלל זה נוגע אך ורק למראה הנבואה שרואים הנביאים, אך לא לאנשים שאינם מעותדים לנבואה, וביחס לאנשים שאינם מעותדים, יש לבחון מחדש את אופני התגלות המלאכים להם.
ולביאור מחשבתי בעניין "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת", ראו: "יסודות במדעי האלוהות".
רשת הדמיון המתעתע
נמשיך עתה לעיין בדברי רבנו במורה (א, מט):
"אבל אמרם [מה שאמרו חכמים במדרש:] 'פעמים נשים' [דהיינו] שהנביאים פעמים רואים את המלאכים במראה הנבואה צורת נשים, רומז לדברי זכריה ע"ה [ה, ט]: 'וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם' וכו'".
וגם כאן רבנו מתמקד בראיית המלאכים על-ידי הנביאים במראה הנבואה, כלומר, הכלל שרבנו כלל לעיל בעניין ראיית המלאכים במראה הנבואה בלבד, נוגע לראיית הנביאים בלבד.
רבנו ממשיך במורה שם (א, מט) ואומר כך:
"וכבר ידעת כי השגת המנוקה מן החומר, המעורטל מן הגשמות לגמרי [כמו המלאכים], קשה מאד על האדם, זולתי לאחר הכשרה ממושכת. ובפרט [קשה הדבר] למי שאינו מבחין בין מושכל לדמיון ורוב הסתמכויותיו על השגת הדמיון בלבד, ויהיה אצלו כל מה שהמדמה [=כוח הדמיון] מדמֵּהו – מצוי או אפשרי המציאות [וזאת במקום שיסבור שהוא בגדר הנמנעות ויסלקהו ממחשבתו], ו[אף] מה שאינו נתפשׂ ברשת הדמיון הוא אצלו נעדר ונמנע המציאות. הרי האנשים הללו, והם רוב המעיינים, לא יתאמת להם עניין לעולם ולא יתברר להם ספק".
כלומר, מי שהזניח את שכלו וכוחו ההגיוני כָּחַשׁ ונתדלדל, כוח דמיונו גובר מאד עד שחזות הדמיון הופכת להיות הכוח המרכזי שמוביל את מחשבתו, וכל מסקנותיו ודרכי חשיבתו נגועות בהזיות הדמיון, ונדמה לו כאילו מדובר בשפיטת השכל. עד-כדי-כך רבנו מרחיק אותנו משקיעה בהזיות הכוח המדמה המתעתע, עד שהוא חותם את דבריו במסקנה קשה ביותר: "הרי האנשים הללו והם רוב המעיינים לא יתאמת להם עניין לעולם ולא יתברר להם ספק". כלומר, הם לעולם לא יגיעו למסקנות אמיתיות ונכונות, ולעולם ייכשלו וייחבלו בספקות ובהזיות.
הגשמת המלאכים נועדה להדריך למציאותם
בהמשך דבריו רבנו עובר להסביר לנו באופן כללי מדוע תוארו המלאכים בכתבי הקודש באופנים מגשימים. הסיבה המרכזית שהם תוארו באופנים מגשימים היא בשל קושי בני האדם לקבל ולאמֵּת במחשבתם את קיום המלאכים במציאות מופשטת מחומר. כלומר, כדי להנחיל לתודעת ההמון את אמיתת מציאותם של המלאכים משרתי ה', מן ההכרח לתאר להמון את המלאכים בתיאורים גופניים, כדי להחדיר למחשבתם שהמלאכים אכן קיימים במציאות.
זאת ועוד, השימוש בתארים גופניים נועד לא רק כדי להנחיל להמון את אמיתת מציאותם של המלאכים, אלא גם כדי לחנך להשקפות חשובות נוספות ביחס אליהם, כגון שהם שלמים. וכבר ראינו את דרך כתבי הקודש בעניין זה גם ביחס לה' יתעלה, דהיינו תיאורו בתארים גופניים, כדי להנחיל להמון השקפות חשובות על מציאותו והשגחתו וידיעתו ויכולתו, ועוד השקפות שאי אפשר לקיים חיי חברה תקינים בלעדיהן, והחברה תושחת ותתפרק בהעדרן.
וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה (א, מט):
"גם מחמת קושי זה [שאין האדם בראשית עיונו מסוגל להבין את מציאות המופשט מן החומר] דיברו ספרי הנביאים בלשונות שאפשר להבין מפשוטם גשמות המלאכים ותנועותיהם, ושהם צורת אדם, ושהם מצֻווים מאת ה', מפעילים פקודותיו ועושים את רצונו במצוותו, כל זה כדי להדריך את המחשבה על מציאותם, ושהם חיים, שלמים [וכן נשמעים לחלוטין לה' יתעלה], כמו שביארנו ביחס לה' [דהיינו ביחס לביטויי ההגשמה שנאמרו בכתבי הקודש כלפי ה']".
בהמשך דבריו, רבנו מצביע על הבדל חשוב שנמצא בכתבי הקודש: בין תיאור המלאכים בתיאורים גופניים לבין תיאורו של ה' יתעלה ויתרומם בתיאורים גופניים. רבנו מסביר, כי אלמלא ההבדל הזה, היה נדמה להמון שאמיתת עצמותו של ה' יתעלה שווה ברוממותה לאמיתת עצמותם של המלאכים עושי דברו. לפיכך, בתיאורי המלאכים בכתבי הקודש שולבו תיאורים מסוימים מעולם בעלי-החיים (שאינם מדברים), כדי שיהיה מובן להמון שרוממותו של ה' יתעלה נשׂגבה לעילא-לעילא ממעלתם וממצבם וממעמדם של המלאכים. והאמת שאין שום נקודת השוואה והשקה ביניהם, אלא שמטרת כתבי הקודש ללמד את ההמון השקפות ישרות בסיסיות כדי להנחיל להם יראת שמים, והנבונים כבר יבחינו ביני שיטי בדקויות.
וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, מט):
"אלא, שאילו השאירו את הדבר בהם כפי דמיון זה, כי אז הייתה נדמית אמיתתם ועצמותם לעצמות ה' בדמיון ההמון, כי גם כך נאמרו בה' לשונות שמראים פשטיהם שהוא גוף חי בעל תנועה כצורת אדם. לפיכך הודרכה המחשבה לכך שמעלת מציאותם למטה ממעלת ה', במה שעירבו בתארם משהו מתארי בעלי-החיים שאינם מדברים, כדי שיהא המובן מכך כי מציאות הבורא יותר שלמה ממציאותם, כמו שהאדם יותר שלם מבעלי החיים שאינם מדברים".
מדוע יוחסו למלאכים כנפיים?
בהמשך דבריו במורה שם (א, מט) רבנו מסביר שהאיבר היחיד שיוחס למלאכים הוא הכנפיים, והסיבה לכך היא, שהיה צורך לייחס למלאכים את יכולת התעופה. נוסיף ונשאל אפוא, ומדוע היה צורך לייחס למלאכים את יכולת התעופה? ובכן, רבנו משיב, כי יכולת התעופה נבחרה מכל היכולות כדי לתאר את היות המלאכים חיים וקיימים במציאות, ודווקא היא נבחרה כדי לתאר את חיותם וקיומם, מפני שהיא היכולת הנעלה והמרוממה ביותר בעיני בני האדם. וכמו שמתאר זאת דוד המלך ע"ה בתהלים (נה, ז): "וָאֹמַר מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה".
והנה לפניכם דברי רבנו במורה שם (א, מט):
"ולא צירפו להם [=למלאכים] מתארי בעלי החיים כי אם הכנפיים, כי אין לתאר תעופה ללא כנפיים [כלומר היה הכרח לייחס להם כנפיים] כמו שאין לתאר הליכה ללא רגליים, כי כוחות הללו [=התעופה וההליכה] אין לתאר מציאותם כי אם באלה הנושאים להם בהחלט [דהיינו באיברים אשר משמשים להם, בכנפיים לתעופה וברגליים להליכה]. ונבחרה תנועת התעופה להורות על היותם חיים, כיוון שהיא היותר שלמה בתנועה המקומית [דהיינו בתנועה ממקום למקום במרחב] של בעלי החיים הבלתי-מדברים והיותר נכבדה, והאדם חושב אותה [את התעופה] שלמות גדולה, עד שהאדם מתאווה לעוף כדי להקל עליו את הבריחה מכל מה שמזיקו וילך לקראת מה שמתאים לו במהירות ואפילו היה רחוק, לפיכך יוחסה להם תנועה זו [תנועת התעופה]. ועוד, מפני שהעוף נגלה ונעלם, ומתקרב ושוב מתרחק [בעת מעופו] בזמן מועט, וכל אלה מצבים שראוי שכך תהיה דעתנו על המלאכים כמו שיתבאר [במורה ב, מב]".
ברם, בהמשך דבריו רבנו מבאר, כי לעומת המלאכים, תנועת התעופה כלל לא יוחסה בכתבי הקודש לה' יתעלה, מפני שמדובר ביכולת תנועה של בעל-חיים שאינו מדבר הנעדר כוח מחשבה והגיון, ולא היה ראוי דימוי זה לפני ה' יתעלה, ואפילו על דרך המשל והחידה.
וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, מט):
"ולא ייחסו השלמות הזו המדומה, כלומר תנועת התעופה, לה' כלל, מפני שהיא תנועת בעל חיים בלתי-מדבר, ואל תטעה במה שנאמר: 'וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף' [תה' יח, יא], כי הכרוב הוא אשר עף, והכוונה באותו המשל מהירות חלות אותו הדבר, כמו שאמר: 'הִנֵּה יְיָ רֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם' [יש' יט, א], כלומר, מהירות חלות המפגע ההוא בהם. וכן אל יטעך מה שתמצא ביחזקאל בלבד בעניין פני שור ופני אריה ופני נשר וכף רגל עגל [ראו יח' א, ז–י], כי לזה יש באור אחר ואני עתיד להשמיעך אותו [במורה ג, א–ב], ולא עוד שאינו אלא תיאור החיות, ויתבארו עניינים אלו ברמזים מספיקים כאשר נעיר עליהם".
והנה לפניכם גם פירוש רס"ג לשני הפסוקים בתהלים שם (יח, י–יא): "וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו, וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ", וכֹה דברי רס"ג ע"ה:
"וביארתי 'וַיֵּט' 'וַיֵּרַד', והיטה והוריד פקודתו, לפי שאני הסיבותי את הפעולות האלה אשר השכל שוללן ממנו יתעלה אל ברואיו [שהרי לא ייתכן שה' נטה או ירד, כי רק גוף יכול לנטות או לרדת ממקום למקום אחר]; ולפיכך, עשיתי את הדבר [=הציווי] שהביא על אויבי עבדו, הוא שהוּרד מן השמים [כלומר הציווי הוא שירד מן השמים], והוא [הציווי להחיש מכה על האויבים] אשר נמסר למלאכים באמרוֹ: 'וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף', והוא אשר הוּחש בו [דהיינו הציווי להכות את האויבים הוא אשר הוּחש על הכרוב לבוא במהירות] ונעשית נקמה מהירה".
וכך בדיוק מפרש רבנו לעיל: "ואל תטעה במה שנאמר 'וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף' [תה' יח, יא], כי הכרוב הוא אשר עף, והכוונה באותו המשל מהירות חלות אותו הדבר, כמו שאמר: 'הִנֵּה יְיָ רֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם' [יש' יט, א], כלומר, מהירות חלות המפגע ההוא בהם". ובשני הפסוקים רבנו מפרש שלא ה' יתעלה הוא זה אשר רכב ועף אלא פקודתו וציוויו להכות באויבים.
רבנו חותם את דבריו במורה שם (א, מט) בדברים הבאים:
"אבל תנועת התעופה מצויה היא במקרא בכל מקום, ולא תיתכן כי אם בכנפיים, לפיכך הונחו להם הכנפיים להדריך על מצב מציאותם [של המלאכים, שהם חיים וקיימים] לא לאמיתת מהותם. ודע, שכל נע תנועה מהירה מאד מתואר בתעופה להורות על מהירות התנועה, אמר: 'כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר' [דב' כח, מט], כי הנשר מהיר תעופה וטיסה מכל העופות ולפיכך מְמַשְּׁלִים בו. עוד דע, כי הכנפיים הן סיבות התעופה, ולפיכך נעשו הכנפיים הנראים כפי מספר סיבות תנועת הנע, ואין זה מטרת הפרק [וכל זאת יתבאר בהמשך המורה חלק ב, י; וחלק ג, ב]".
רבנו מוסיף ומבאר, שייחוס התעופה למלאכים נועד כדי להורות על יכולתם לבצע במהירות את פקודת ה' יתעלה, מעין הביטוי המדרשי: ישועת ה' כהרף עין. כמו כן, מן הפסוק שרבנו מצטט לעיל מספר דברים בעניין הנקמה שה' עלול לנקום בעם-ישראל על הליכתו אחרי ההבל ("יִשָּׂא יְיָ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ"), עולה דוגמה חשובה נוספת למשל בעניין מהירות חלות הפקודה והציווי מלפני ה' יתעלה: שהרי אם ביחס לבני האדם, דהיינו ביחס לגוי אכזרי שיבוא מרחוק מקצה הארץ, ברור שמדובר במשל – שהרי לא יעלה על הדעת שאותו גוי ידאה באופן ממשי "כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר" – אז ביחס לה' יתעלה ויתרומם, שתואר רוכב על כרוב או על עב, וכי יעלה על הדעת לומר שדווקא ביחס לה' יתעלה לא יהיה מדובר במשל, אלא בתיאור פשטני של מציאות חומרית ומוחשית? אלא ברור, שכל הדברים שנאמרו בעניין זה ביחס לה' יתרומם הינם משלים למהירות חלות פקודתו.
"וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם" (דב' כח, יד).