אור הרמב"ם

בעניין נוסח ההגדה הידוע בציבור גם אצל האשכנזים וגם אצל עבדיהם הנרצעים: "ויוציאנו ה' ממצרים – לא על-ידי מלאך, ולא על-ידי שרף, ולא על-ידי שליח, אלא הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו" וכו', נשאלתי כך: איך אפשר להבין את הנוסח הזה בדרך שאיננה מגשימה?

תשובה:

בנוסח חז"ל ורבנו יש הרחקת הגשמה מפורשת (סוף הלכות חמץ ומצה):

"'וַיֹּצִיאֵנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם' [דב' ו, כא] – לא על-ידי מלאך, לא על-ידי שרף, לא על-ידי שליח, אלא הקדוש-ברוך-הוא בכבודו, כמו שנאמר: 'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְיָ' [שמ' יב, יב]".

כלומר, הקב"ה לא גאל אותנו באמיתת עצמותו, אלא בכבודו בלבד, דהיינו הוא גאל אותנו באמצעות אותות ומופתים אדירים אשר מבטאים את התערבותו הישירה. וכל זאת כדי ללמד על חשיבותה של יציאת מצרים – עד שהקב"ה לא שלח שליחים אלא הצילנו באופן ישיר.

ואכן, הביטוי "בכבודו ובעצמו" מדיף ריח של הגשמה, והוא אינו מופיע בספרות חז"ל.