אור הרמב"ם

נשאלתי כך: רבנו פוסק בהלכות תעניות (ה, יד): "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולן. וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן, ואסור לשמען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר: 'בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן' [יש' כד, ט]. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין" – לכאורה רבנו מכשיר את דברי התושבחות או השיר על היין למרות שהדבר אסור לשיטתו: "ואפילו שירה בפה על היין אסורה". כמו כן, איך יוסבר היתרו זה לאור נאמנותו ההלכתית הידועה לפסקי הסנהדרין, והאם יש ללמוד מכך שיש להקל גם בשאר דברים שנהגו ישראל להקל בהם בדורות האחרונים?

תשובה: להבנתי, רבנו הרמב"ם לא מכשיר את דברי התושבחות או השיר על היין, אלא מתאר את המציאות בלבד – וכל מטרתו בציון המנהג הרווח היא לחזק את האיסור המקורי, שהרי למרות שנהגו ישראל וכו' רבנו קובע שהדבר אסור. כלומר, רבנו מבקש לומר שהוא מודע לכך ש"נהגו ישראל", ואף-על-פי-כן הוא אוסר זאת בעיקר ההלכה. וזאת סיבה נוספת בעבורי שלא להצטרף לשירת הדיוואן, כי לא רק שהיא בדרך-כלל על היין, אלא שרבים מן השירים נכתבו על ידי הוזי הזיות או חמור מכך – מקובלים ארורים שהתעו את עמֵּנו אחרי התֹּהו וההבל.