אור הרמב"ם

נשאלתי בעניין פסק רבנו בהלכות אבלות (ספי"ג): "ואחד מבני חבורה שמת, תדאג כל החבורה כולה", והנה שאלת השואל: "מדוע כולם צריכים לדאוג? הלא כל אדם וחשבונו?".

תשובה:

החבורה שדיברו בה חכמים ורבנו היא חבורת תלמידי החכמים אשר נקראו כידוע "חברים", וכמו שאומר רבנו בפירושו למשנה דמאי (ב, ג): "חבר – קורין לכל תלמיד חכמים. וכן קורין לתלמידי חכמים 'חברים'. וקראוּם בשם זה מפני שחברותם זה-לזה היא החברות האמיתית מפני שהיא לשם שמים". ולכן, הואיל ורק זו היא החברות האמיתית – כאשר אחד מבני החבורה, דהיינו אחד מחבורת תלמידי החכמים – מת, על כל החבורה לדאוג, כי לא יעלה על הדעת שאבדן וצער וייסורים שכאלה באובדן תלמיד חכמים, חבר נדיר של אמת, מן השׂרידים אשר ה' קורא – לא ייתכן שהסתלקותו לא נועדה לייסר גם את חבריו ולעוררם לפשפש במעשיהם, ולראות מה ניתן לדייק ולשפר או מה מֵהֶם יש לתקן ולזכך מסיגי הזמן והחומר.