כתב הרמב"ם בסוף מאכלות אסורות ט':
"מִי שֶׁאָכַל בָּשָׂר בַּתְּחִלָּה, בֵּין בְּשַׂר בְּהֵמָה בֵּין בְּשַׂר עוֹף--לֹא יֹאכַל אַחֲרָיו חָלָב עַד שֶׁיִּשְׁהֶה בֵּינֵיהֶן כְּדֵי שֵׁעוּר סְעוֹדָה אַחֶרֶת, וְהוּא כְּמוֹ שֵׁשׁ שָׁעוֹת: מִפְּנֵי הַבָּשָׂר שֶׁלְּבֵין הַשִּׁנַּיִם, שְׁאֵינוּ סָר בְּקִנּוּחַ."
מניין לרמב"ם שעוף נכלל באיסור? לפניו אף אחד לא דיבר על כך, כולל הריף ורב האי גאון (רבו של ר' חננאל).
יש 2 שיטות עיקריות להבין את הסוגיה (חולין קה), של הרי"ף ושל התוספות.
טבעי שהרמב"ם הלך בשיטת הרי"ף ורב האי (למרות שמפשט הסוגיה נראה שהשיטה השניה מתיישבת טוב יותר), אך הם לא דיברו על עוף. בנוסף, בתלמוד יש הבחנה ברורה בין עוף לבין בשר.
אוסיף שנראה שהנוסח של התלמוד הבבלי שבידינו אינו משובש (לפי העתקת הרי"ף וכן עדי נוסח).
אי אפשר לומר כך. רבינו אינו פוסק כמנהג העולם, אלא אם כן הוא מציין את עיקר הדין ומוסיף שנהגו כך וכך.
בכל אופן, להבנתי - מה שכתבת מוסכם על כולם (עד הרמב"ם), גם לשיטת הרי"ף (שהוא מהמחמירים).
אם תרצה לרדת לעומקם של דברים, חייב ללמוד את הסוגיה מתוך הגמרא.
בתמצות, המחלוקת בין המקילים למחמירים נובעת מהברייתא (ועד סוף הסוגיה, כל אחד מפרש לפי שיטתו את הנאמר) "תניא בית שמאי אומרים מקנח ובית הלל אומרים מדיח" - ע"פ המקילים - מדובר באותה סעודה (!), בה צריך אדם לקנח פיו לאחר בשר אם רוצה לאכול גבינה (!). ע"פ המחמירים - יש שהייה בין בשר לחלב, ולכן מדובר על המקרה ההפוך, שהאוכל גבינה צריך לקנח פיו לפני שיאכל בשר - ואין מצריכים כאן שהייה ביניהם.