האם מה שנהגו אנשים לא לתת לחם מאחד לשני ביד, אלא להניחו על השולחן, הוא מנהג מינות? או שמא זה קשור איכשהו למנהגי אבלות?
אם זה אכן מנהג מינות, מה מקורו? שמעתי שהם נוהגים כך משום שהם מדמיינים שזה מביא למחלוקת.
אותה שאלה לגבי המנעות מאכילת ביצה ללא מלח.
תודה מראש
לשאלתך הראשונה,
רבנו פוסק בהלכות ברכות (ז, ה): "הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד, והאחד נוטל בידו. ואינו נותן ביד האוכל אלא-אם-כן היה אבל". ונראה שנפסקה ההלכה כן כדי לעודד את האבל לאכול, שהרי הוא שרוי במצב נפשי קשה מאד, והואיל והדבר נהפך לסמל של אבלות ועצבות, אין לתת ביד אדם שאינו אבל לחם בידו: גם כדי לייחד אופן זה לאבלים כדי לעודדם, וגם מפני שהדבר הפך לסמל של יגון ואנחה, ואסור להיות עצבים ונכאי רוח למעט בשעת האבלות. אגב, ברור שמנהג-הלכה זו נוגעת אך ורק לבוצע הלחם, ולא להעברת לחם בין הסועדים.
ייתכן שהמקור למנהג הוא בשמואל ב (יג, ה), שם סופר על אמנון שעשה עצמו כחולה: "וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ". והאבל הוא כמו החולה, ולעתים לא רחוקות חוליו הנפשי של האבל קשה מחולי גופני, והוא זקוק לעידוד ולחמלה.
כמו כן, הביטוי "להברות לחם" נאמר גם בענייני אבלות, שהרי בשמואל ב (ג, לה) נאמר כך: "וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יֹסִיף כִּי אִם לִפְנֵי בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם לֶחֶם אוֹ כָל מְאוּמָה". כלומר, לאחר מות אבנר דוד התאבל וכל העם באו להברותו לחם. וכאמור באמנון לעיל, ההבראה הזו היא נתינת לחם לתוך היד.
לשאלתך השנייה,
בהלכות מאכלות אסורות לא נאסר עלינו לאכול ביצה עם מלח, ולכן כל תוספת בעניין זה היא בגדר תוספת על חוקי התורה או תוספת על איסורי דרבנן: וכל מי שמוסיף על חוקי התורה עובר על יסוד מיסודות דתנו ו"יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו"; וכל מי שאוסר את מה שהתירו חכמים חוטא חטא גדול לאלהים, וכדברי רבנו בהלכות מאכלות אסורות (יז, כא), וכֹה דבריו:
"שמן של גויים מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהִמרה על-פי בית-דין שהתירוהו. ואפילו נתבשל השמן הרי זה מותר, ואינו נאסר: לא מפני בישולי גויים, מפני שנאכל כמות שהוא חי; ולא מפני גיעולי גויים, מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו".
כלומר, מי שאוסר את מה שהתירוהו חכמים חוטא בחטא גדול וממרה את פי הסנהדרין! כל-שכן מי שאוסר דבר-מה על-סמך ספר של מאגיה ומינות, שהרי בעצם הפצת האיסור הזה הוא מפיץ את הזיותיו של ספר-האופל (להבנתי זהו מקור האיסור הזה שהעמיסו על דתנו) – ובזה הוא לא רק חוטא בכך שהוא ממרה את פי הסנהדרין, אלא הוא גם חוטא בהתפרצותו קמי שמיא בענייני עבודה-זרה ובהתעיית עם חכם ונבון אחרי ההבל והתהו. כלומר, הוא מטמא את עמֵּנו במינות אשר ממיטה עלינו יגון ואנחה וייסורים קשים, שבראשם הגלות ומוראותיה.