הלכות יסודי התורה סוף פרק ד:
"ואני אומר שאין ראוי להיטייל בפרדס, אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר ולחם ובשר זה הוא לידע באור האסור והמותר וכיוצא בהן משאר המצוות. ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותם חכמים, שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויה דאביי ורבא, אף על פי כן ראויין הן להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחילה, ועוד שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא. ואפשר שיידעם הכול גדול וקטן איש ואישה בעל לב רחב ובעל לב קצר"
מה פירוש המילה המודגשת? מדוע הרמב"ם לא פשוט אומר "ולחם ובשר זה הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהן משאר המצוות"?
ראיתי עובדי אלילים משתמשים במילה זו כהצדקה לרוע שלהם, ולכן חשוב מאוד לאמת בדיוק מה אומר הרמב"ם כאן עם המילה הספציפית הזו.
תלמיד משה, ראה מה שכתבתי בספרי "אפיקים להרמב"ם" עמ' 29-31.
לא תמיד האסור והמותר הם דברים שאינם זקוקים לביאור, אדרבה, ברוב המקרים, ולרוב האנשים, יש צורך לבאר את הלכות התורה ודיניה.
"בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (דב' א, ה).
הואיל והשלים רבנו את הרעיון במילים "שהן מיישבין דעתו" מובן השימוש המילה "ביאור". היינו , שלא די "לידע האסור והמותר" אלא גם להבין את משמעות העניין ו"ביאורו"
כל אלו אשר נתפסים במילים או במשפטים ואף באגרות (כפי שראינו על יפת) לרוב אלו אשר מחפשים להצדיק את מעלליהם ותו-לא, נאחזים בחוט השערה העיקר לא להודות שטעו. מה העניין במילה שם אינני מבין, ביאור (/יתבאר) האסור והמותר.