2 שאלות שצצו לי בעקבות קריאה מחודשת של פרק ב בחלק א של מורה נבוכים.
1) אם אני מבין נכון, לפי הרמבם נברא האדם בצלם אלוהים, הוא הכוח השכלי שבאדם, ובכוחו זה האדם מבחין בין האמת ושקר. לאחר מכן האדם נפל ממדרגתו זו של יצור בעל שכל ונטע אחרי דמיונותיו תאוותיו וכו. אם אני מבין את המסופר בפרשת גן עדן כסיפור בעל סדר אירועים (קודם האדם היה יצור שכלי ואז נפל להיות יצור שרודף אחר דמיונותיו), כיצד אדם שהוא יצור שכלי טהור היה יכול מלכתחילה ליפול לרדיפה הזו, הרי היה צריך לשפוט את המציאות נכונה ולא ליפול?.
תשובה אחת שעולה בראשי ביחד עם שילוב מפרק ל חלק ב, היא שלא מדובר במאורע בעל סדר זמנים אלא בתיאור משלי של מהות האדם, אשר יש בו את הזכר שהוא הכוח השכלי, ואת הנקבה שהיא מבטאת את החומריות שבו, והנחש אשר הוא כוח הניחוש המטעה אותו ואם כך כל הסיפור הוא בעצם משל על כל אדם ואדם מתחילת בריאת האדם ולעולם לא היה פה מעשה ששינה את מהותו אלא כך הוא היה תמיד.
2) שאלתי השניה היא לגבי הרצון החופשי באדם. נראה כאמור שעל האדם לשאוף להיות יצור אשר משליט את שכלו על המדמה. האם אדם אידאלי כזה יכול להיות בעל רצון חופשי? אם הוא מחוייב בכל מצב ומצב לפעול לפי שכלו ולפי אמת ושקר, האם אין הדבר מייתר את משמעות הבחירה באדם. לפי הבנתי בחירה היא דבר שנובעת מעצם כך שלאדם יש שיפוט ערכי על המציאות אשר קשור בטוב ורע כפי תפיסתו ולכן הוא בוחר בערכים שנראים בעינייו טובים. האם ליצור שכלי טהור אשר חסר שיפוט טוב ורע אנושי זה יכולה להיות בחירה?
בעניין השאלה הראשונה ראה את המאמר (בשני חלקים):
"סודם של עץ הדעת ועץ החיים".
בעניין השאלה השנייה:
לעולם האדם לא יצליח להשליט את שכלו על בהמיותו באופן מושלם כמו המלאכים שהם שכלים נבדלים, כי אנחנו נפש שקשורה בגוף, וזהו המסך האחרון שהפריד בין משה רבנו לה' יתעלה, ועל המסך הזה נאמר: "כי לא יראני האדם וחי".
ולכן הבחירה לעולם תהיה קיימת.
ועל זה אמרו חכמים: אל תאמן בעצמך עד יום מותך.