מדוע הרמב"ם (בשופר וכו' פרק ח הל ט) מתיר לולב הגזול/הגנוב בכל ימי הסוכות (חוץ מהיום הראשון)? הרמב"ם עצמו במורה מדבר על ההרס המוחלט שהגזילה והגניבה גורמות בחברה. איך בשם השמיים הוא יכול לאפשר לאדם לברך את אלוהים (!) עם רכוש גנוב?
זה מזכיר לי את האדם שלצערי הכרתי שהיה הולך לבית הקברות בכל יום שישי, והוא היה גונב את הפרחים היפים ביותר שהשאירו אנשים בקברי יקיריהם, והוא היה לוקח את הפרחים האלה הביתה לאשתו, והיא חשבה 'אה! בעלי הוא הבעל הכי טוב בעולם - הוא קונה לי את הפרחים הכי יפים כל שבוע!'
למעשה ראב"ד אוסר לולב הגזול/הגנוב בכל ימי הסוכות, ופסיקתו נמצאת בירושלמי - שלרמב"ם הייתה האפשרות ללכת בעקבותיו, כפי שהוא נוהג לעשות פעמים רבות, אך מסיבה מוזרה הוא לא עשה זאת כאן.
ירושלמי סוכה דף יב א: "תני רבי חייה ולקחתם לכם משלכם ולא הגזול אמר רבי לוי זה שהוא נוטל לולב גזול למה הוא דומ’ לאחד שכיבד את השלטון תמחוי אחד ונמצא משלו אמרו אי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו."
ואני מתחנן אנא אל תרסק את נשמתי עם התשובות המתועבות שנותנים התלמודיסטים הרובוטיים-הפחדנים-הבורים כמו ''עמדת הרמב"ם היא עמדת הבבלי'', מכיוון שזה פשוט דוחף את השאלה צעד אחד אחורה. הירושלמי כאן נראה הרבה יותר הגיוני והרבה יותר מוסרי. השורה התחתונה היא שאלה אתית חירום: איך בשם השמיים מישהו יכול לדמיין שאלוהים רוצה שנקרא את דברי תורתו הרציונלית והאתית לחלוטין באופן המתיר לגזלן/גנב לברך את אלוהים עם לולב שהוא השיג באמצעות פעולות שהורסות את החברה - ושאלוהים שונא? זה הופך את אלוהים לסכיזופרני לא-רציונלי, וזה הופך את התורה למזבלה ברברי. זה ממש מרפסי איגרא
תילים י' ג: כִּֽי הִלֵּ֣ל רָ֭שָׁע עַל תַּאֲוַ֣ת נַפְשׁ֑וֹ וּבֹצֵ֥עַ בֵּ֝רֵ֗ךְ נִ֘אֵ֥ץ יְהֹוָֽה
ילקוט שמעוני: ובוצע ברך נאץ ה'. "ר' אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה ולשה והפריש ממנו חלה ואם בא לבצוע כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועליו הכתוב אומר ובוצע ברך נאץ ה'."
ועיין ב"ק צד, וסנהדרין ו.
מורי אדיר, נראה שהמקור לעיל תומך בתוקף בעמדה שאם מישהו גונב לולב, ואז מברך עליו, לא רק שזו לא מצווה אלא שהוא בעצם 'מנאץ את השם'!