החטא הגדול ביותר נעדר מן התורה. מדוע?

נראה ברור, כי החשש הגדול מהחרבת חיי החברה בשחיתות משפטית הביא ליצירת מצוה ייחודית לדיינים, ואכן, דיין שלוקח משכורות בעבור פסיקת דינים עובר גם על חילול השם וגם על איסור לקיחת שוחד, וכבר כתבתי זאת באחד המאמרים שטרם פרסמתי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא -- חלף". ולכן לשאלתך, נראה שכן, דיין שנהנה מדברי תורה חמור יותר מסתם מגיד שיעור שנוטל כסף.

ההשלכות הן אכן קטסטרופליות, כי "כל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו", ואם לא הצלחנו לכונן אפילו סנהדרין וכל שכן בית מקדש, ברור הוא שהיינו מחריבים במו ידינו את בית המקדש, והננו מחריבים אותו יום-יום שעה-שעה כאשר אנחנו ממשיכים להתרחק מדרך האמת ולהנציח את ההבל והעבודה-זרה.

א) ראשית תרשה לי להעיר לך כי הכותרת שבראש הפוסט הזה היא שגויה, מפני שלא מדובר בחטא הגדול ביותר בתורה, אלא שבמאות השנים האחרונות ובעיקר בעשרות השנים האחרונות החטא הזה הפך להיות אחד מהיסודות לעיוות ושיבוש דת האמת.

ב) שנית, איני מבין את עצם השאלה, וכי אנחנו מקיימים רק מה שכתוב בתורה? ומי אמר לנו שעלינו ליטול דווקא את האתרוג ולא את התפוז או את החבוש וכיו"ב משאר פירות ההדר? שהרי בתורה כתוב "פרי עץ הדר", ומי אמר לנו שמדובר דווקא באתרוג? ומי אמר לנו שהסוכה צריכה להיות שבעה על שבעה טפחים לכל הפחות ולא גבוהה מעשרים אמה? ומי אמר לנו שממחרת השבת הכוונה היום לאחר יום טוב ראשון של פסח ולא לאחר השבת כמשמעו הפשוט של הפסוק? האם אנחנו מתבוננים על פסוקי התורה ולא מתייחסים למסורת חז"ל? נראה ברור אפוא, כי מסורת היא בידי חז"ל מקדמת דנא שאסור ליהנות מדברי תורה והיסוד של האיסור הזה נעוץ באיסור לחלל את ה', כי כל מי שהופך את התורה כלי לפרנסה בהכרח מחלל את השם וכפי שאנחנו רואים בימינו.

ג) כמו כן, זו אחת מן ההלכות שבה יש להפעיל את השכל הישר, שהרי ניתן גם לשאול היכן כתוב בתורה שעלינו לקבל את האמת ממי שאמרו? והיכן נאמר בתורה שאסור לנו להיות "נבלים ברשות התורה"? לזלול ולסבוא כל ימינו ולילותינו בשר בד"ץ כשר למהדרין, ולבוא על נשותינו כתרנגולים? והיכן נאסר עלינו להשתכר ולאבד את שכלנו? מדוע יהיה אסור לאדם להיות אלכוהוליסט? האם זה כתוב בתורה?

ד) זאת ועוד, לפי דעתי אין מצוה מפורשת כזאת, אלא האיסור ליהנות מכבוד תורה נכלל במצות חילול השם, מפני שיש מקרים שבהם מותר לנביא או לתלמיד חכמים לקבל מתנה מזולתו, כמו לדוגמה בשנות רעב או בצורת, וכמו שפתח ר' יהודה הנשיא מחסני תבואה וחילק לתלמידי החכמים, או כאשר הנביא או תלמיד החכמים נודד במסעותיו מותר לו להתארח ולקבל מדור ומזון וכיו"ב, וכמו שמותר לתת מתנה לתלמיד חכמים כאשר הוא מחתן את בנו או בתו. ואם היה נאסר להיטיב עם תלמידי החכמים באופן גורף, לא היה ניתן לעשות עמם חסד ולכבד אותם באופנים שאדם גומל חסד ומכבד את שאר בני האדם הכשרים, והיה נגרם להם עוול בזה.

ולכן מצוה זו נכללה בתוך איסור חילול השם, ועל כל אדם להפעיל שיקול דעת ולהיזהר שלא להפוך את התורה כלי לפרנסה, ולבדוק כל העת האם טובת ההנאה שקיבל מזולתו היא בגלל התורה, או בגלל שמדובר בנורמה חברתית או שעשו עמו חסד משום כבודו, כמו שמכבדים את הסוחרים הוותיקים ושאר האנשים נשואי הפנים, אף שאינם תלמידי חכמים, וכמו שאומר רבנו בפירושו לאבות: כדי שלא יהיה תלמיד החכמים פחות מן הסוחרים המכובדים ציוו למכור את סחורתו ראשונה בשוק, ואם היה איסור מפורש בעניין זה, היה עליו למכור את סחורתו אחרונה, והיה נגרם לו עוול.

ביחס ללקיחת כסף בעבור פסיקת דינים יש פסוק מפורש: "ארור לוקח שוחד", ומסורת חז"ל בפירוש הפסוק הזה היא במי שנוטל משכורות בעבור פסיקת דינים, "לזכות את הזכאי ולחייב את החייב", ועל כל זאת ועוד אכתוב במאמרי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא - חלף".

והנה גם פסק בהלכות סנהדרין (כג, א): "'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד' [דב' טז, יט], אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]".

אגב, הסיבה המרכזית שהנאה מדברי תורה גורמת להריסת הדת, אינה בעצם לקיחת הכסף אלא בשחיתות המידותית שבאה בעקבותיה -- בעיקום ובשיבוש מצוות התורה וביצירת דת חדשה, ולכל הדברים הללו יש לאווין מפורשים, אך הכסף מעוור עיני חכמים ומתעה את הטיפשים לרדוף אחר התאוות וליצור דת חדשה שתאפשר להם להמשיך בתאוותיהם ובשרירות לבם.