נשאלתי כך:
מה לדעתך דעת הרמב"ם בעניין הקשר שבין אלהים לעולם: האם אלהים הוא מחוץ לעולם (טרנסצנדנטי) או גם אימננטי (בתוך העולם). המצדדים בזה שאלהים הוא רק טרנסצנדנטי נסמכים על המורה (א, ע), שם הרמב"ם מסביר את היחס שבין אלהים לעולם כיחס שבין סוס לרוכבו, וכמו שהרוכב מנהיג את הבהמה אבל "נקי" ממנה בלתי נדבק בה, כך ה' והעולם, או שהם נסמכים על-כך שלפי הרמב"ם השכינה, שלפי המחשבה המקובלת-העממית היא נוכחות אלהים בעולם, אצל הרמב"ם היא דבר נברא. מנגד, המצדדים שאלהים הוא גם אימננטי בעולם, נסמכים על הפרק במורה הדן במילה צור (א, טז) או על הפרק במורה דן ביודע, ידוע והידיעה (א, סח). מה לדעתך דעתו של הרמב"ם?
תשובה:
מדובר בסתרי תורה, דהיינו באופני ההשגחה של הבורא יתעלה, ואני תמה איך פילוסופים אתאיסטים או רודפי בצע, תאוות וזימות מעזים בכלל לחוות דעה בעניינים עמוקים אלה.
לעצם שאלתך, מי שסובר שה' אימננטי קרוב מאד להגשמה, ראה: "האם בורא עולם מצוי בתוך החומר שביקום?".
ומי שסובר שה' טרנסצנדנטי קרוב מאד להשקפה שעזב ה' את הארץ, דהיינו הוא קרוב מאד להשקפות מינות ואפיקורוסות. כמו כן, אף הוא קרוב להגשמה, מפני שהוא מדמיין שה' מחוץ לעולם, דהיינו יש לו מקום מחוץ לעולם, וייחוס מקום באופן מפורש הינו הגשמה ברורה.
ומהי דעת רבנו? ובכן, לדעתו אמיתת עצמותו לא תושג, ולא נדע אם הוא כך או כך, כי לא ניתן לתארו בשום תואר חיובי (='הוא טרנסצנדנטי' או 'הוא אימננטי', יתעלה ויתרומם שמו מהבלי החכמים בעיניהם), ומה שרבנו דיבר במורה בעניין משל הסוס, המטרה שם היא להרחיק מן ההגשמה וללמד שאין אמיתת עצמותו ממין העולם שהוא ברא. ובעניין הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה, מטרת הדברים ללמד על אמיתת ייחודו, ולא ללמד מאומה על השגחתו.
קצרו של דבר, אנשים מדברים גבוהה-גבוהה מבלי להבין באמת על מה הם מדברים, העיקר שהדברים נשמעים עמוקים, ועוד יותר חשוב, העיקר שהדברים מנחילים להם יוקרה וממון.
"אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת" (ש"א ב, ג).