eyal_zer

רציתי לשתף במחשבה שעלתה לי, לאחר קריאת המאמרים של הרב אדיר על ההשלכות ההרסניות שיש לריבוי כתיבת תורה שבעל-פה, והצורך לחזור לדרכו של הרמב"ם שכותב בעצמו כי אין צורך ללמוד בשום ספר אחר זולת תורה שבכתב, וספר 'משנה תורה'. (אולי גם נקודה זו נכתבה ואני לא ראיתי). נראה לי שיש לקשור בקשר הדוק בין העובדה ש-''נעשתה תורה אחת כ-100 תורות'', לבין הנהייה והנטיה אחרי ''אמונת חכמים''. אם היתה לנער הצעיר דרך ברורה וישרה, בה הוא יכול ''לפגוש את דבר ה'', אם היתה להמון ההדרכה, שהדרך לידיעת ה' ודבקות בו, עוברת בתחנות 1,2,3, והדברים היו ברורים, פשוטים, וממוקדים - אזי היה הנער, והיה ההמון, מסתער על הדרך הזו, מתאמץ בה, ורואה בה ברכה. הוא היה לומד מקרא, ולאחר מכן את 'משנה תורה' - והיה מקבל משנה סדורה, בהירה, שיטתית, וחד משמעית. הוא היה יודע מה עליו לעשות, ומה ה' רוצה ממנו - בעולם המעשי ובעולם המחשבתי. דא עקא, שכיום, נער צעיר או כל דורש ה', עומד מול משימה בלתי אפשרית. בעיה ראשונה: לכל שאלה הכי פשוטה בהלכה, הוא מקבל סבך בלתי ניתן למעבר של דעות, ומחלוקות, ומנהגים, ובסוף נשאר תוהה ומבולבל מה הוא בדיוק צריך לעשות. מנהג כזה, וחומרה כזו, ואשכנזים פוסקים כך, וספרדים אחרת, ועומד הנער ושואל את עצמו: ''מה ה' רוצה ממני??' או כמו ששאל אותי פעם תלמיד שלי: "מה? ה' רוצה מאשכנזי משהו אחד, ומספרדי משהו אחר?'' בעיה שניה: בגלל הריבוי האדיר של הכתבים, הדעות, הפירושים, והסברות, הצעיר מתייאש בכלל מלהתחיל וללמוד. הוא אומר לעצמו: "איך אני הקטן אצליח להשתלט על כל ההיקף העצום הזה של החומר והידע התורני?? אין לי סיכוי! זה עניין ל'גדולים וקדושים' " ובמילים אחרות: ''אין לי סיכוי בעצמי, בכוחות שלי, בשכל ובהבנה שלי, למצוא את דבר ה' " ואז, שלוש אפשרויות: 1. לזרוק הכל ולצאת מ'עולם הדת'. 2. להפסיק להתייחס ברצינות לדת, ולהתנהל כ'מצוות אנשים מלומדה' וכפולקלור חברתי\תרבותי. 3. לחפש 'צינור' אחר להתחברות לאלוקים. האפשרות הראשונה והשניה נפוצות מאוד כבר שנים רבות במגזר שאליו אני משתייך - ה'דתי לאומי'. כבר עשרות שנים שתלמידים בסיום 'ישיבה תיכונית' 'זורקים את הכיפה'. אחוזים גבוהים יותר, כעבור כמה שנים עם ה'התמסדות', נשארים דתייים, אבל ללא 'חיות', ובעיקר כי 'ככה הם גדלו'. בעשור האחרון (אולי כבר יותר) יש תופעה מאוד חזקה של צעירים 'דתיים-לאומיים' שמחפשים את הדרך, ומוצאים אותה ב'חסידות'. כתבי חסידות הפכו להיות הנמכרים ביותר ('נתיבות שלום', כתבי רבי נחמן), ויותר ויותר צעירים ומוסדות לימוד תורניים מכניסים את ברסלב, חב"ד, וחסידות בכלל, לתכני הלימוד. לדעתי יש כאן ממש סיבה ותוצאה. הצעיר שמחפש את אלוקים - לא מוצא אותו בתורה, בהלכה, בספרים, בשכל שלו - בגלל שתי הבעיות שהזכרתי למעלה. אבל הוא מחפש! הוא רוצה לשמוע את דבר ה'! אז הוא פונה ל'צדיק'. ה'צדיק' מחליף את השכל שלו. ה'צדיק' מיישר את כל הקושיות, ה'צדיק' יודע את כל הכתבים והספרים שהוא עצמו לא יודע, וה'צדיק' ידאג 'לחבר אותו לאלוקים'. במקום פולחן האמת, החקירה, הבירור והליבון - מתמסר הצעיר לפולחן האישיות. וברגע שהתמסר לפולחן האישיות - אין דרך חזרה. זה 'או הכל או כלום'. שהרי הכל תלוי ב'צדיק'. וממילא כל ספק, כל תהייה, כל קושיה על ה'צדיק' - תזעזע ותערער את כל עולמו של ה'מאמין'. הוא לא יכול להרשות לעצמו סדקים, ביקורת, או תהיות. ואז נסגרת הצבת. נעלם חוש הביקורת, מסתלק השכל, מתאדה שיקול הדעת ויושר המחשבה, ואת מקומם תופסת ההתבטלות. וכך מגיע סופו של האדם החושב. ואז אפשר להגיד הכל, ולכתוב הכל - למרות שאין בדברים שום פשר, ואין להם על מה לסמוך, והם השערות \ המצאות \ דמיונות - אין זה משנה, הבולע יבלע. אין לו ברירה. ואז האוזניים נאטמות, ואי אפשר לחדור את מסך הטמטום הזה בשום טיעון הגיוני, בשום קושיה מושכלת - אין עם מי לדבר. לא אדם עומד מולך, אלא גוף מהלך שמוחו ריק, התבטל. ולך תדבר אל הריק. מה שקורה עם הצעירים, קורה מאז ומעולם עם ההמון. באירופה, במרוקו, בתימן - ההמון, שאין לו את הפנאי או את הכישרון להתמודד עם ה'סבך' שבמציאת דבר ה' - מתייאש מעצמו, ופונה לפולחן האישיות של מישהו אחר. כך זה ב'חסידות' האשכנזית, כך זה בפולחני האישיות של ה'בבות' הספרדיים למיניהם. הרפואה לחולי הגדול הזה, הוא בדברים שכתב הרב אדיר, והביא גם בשם הרב קאפח - העמדת העולם הדתי והאמוני על יסודות ברורים, מסודרים, ובעיקר - נגישים ונהירים לכל דורש ה', כך שכל אדם יוכל לדעת את ה' לפי יכולתו. תודה לחברי הפורום הזה על הארת העיניים!