עשרים-ושתים שנים אינן אלא תקופה קצרה בחייה של אומה, אבל בשביל אומתנו, שלא פינק אותה שר ההיסטוריה בממלכתיות יתרה, עשרים-ושתים שנות חירות ועצמאות הן כ"ב מאורות גדולים שחתמו את המסע הלילי בן שנות אלפיים של חיי גולה ונדוד, והגיהו את חשכת חיינו באור שבעת הימים. לא שנות קדרות של ציפייה חסרת תוחלת ומעש לבואו של המשיח, אלא שנים של ימות המשיח, שנים של גדולה, של גבורה, של הישגים וכיבושים, של יצירה ובניין והתעצמות והפרחת נשמות, של התרוממות הנפש ושמחת עולם. אין יום דומה לחברו ושעה לרעותה אלא הכל משתנה ומתחדש בקצב של מעשה בראשית, מכוח מרצו של עם צמא-חירות השב לגבולו והאדון לגורלו.
חלומות חולמים וחזיונות חוזים ומשא נביאים – הפכו למציאות חיינו. כבוד ישראל גדל בגויים ועטרת תפארתו חזרה ליושנה. ירושלים בית הדומו של אלהי ישראל התנערה מעפרה ולבשה בגדי הודה והדרה. מלכות ישראל פרושה מים עד ים ומיאור עד החרמון. החיל היהודי צופה פני דמשק, צועה ברוב כוחו במרחבי מדבר סיני בואך תעלת סואץ ומפיל חיתתו על אויבים וצרים. התמורה הכבירה הזאת מי ימוד אותה ואי לשון תתארה? נפלאת היא בעינינו ושגבה מבינתנו.
במה זכה דורנו זה להיות הדור האחרון לשעבוד וראשון לגאולה? מעלליהם של ראשונים, אנשי מעשה וחזון – חלוצי המדינה שבדרך, ועוז רוחם וגבורתם של אחרונים הביאו לכל היש הגדול הזה, שגולת כותרתו קיבוץ נידחי ישראל והקמתו של צה"ל. הגורם האנושי, שהגיע עם קום המדינה ותקע אוהליו על פני כל הארץ, והכוח הצבאי המגן, נבנו זה מזה, ובלעדיהם לא יכלה מדינה קטנה מוקפת אויבים צמאי-דם להתקיים לאורך ימים. הרצון היהודי לבנות את עצמו הקים מפעל אדירים – מדינה לתלפיות וכוח מגן רב עלילייה, וזאת תוך מלחמה בלתי פוסקת להגנה על קיומנו, ללמדך שאין דבר העומד בפני הרצון.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת אפיקים גיליון לה, סיוון תש"ל, עמ' 1.
בתמונת שער הרשומה: פשקוויל הקורא לצום ולתפילה ביום העצמאות.
התמונה מאת אביתרג, CC BY-SA 4.0.
והנה הפאשקוויל במלואו:
