במסכת אבות דרבי נתן (פרק ל, נוסח א) נאמר כך: "רבי עקיבא אומר: כל הַמִּדַּבֵּק בעוברי עבירה אף-על-פי שלא עשה כמעשיהם – הרי זה מקבל פורענות כיוצא בהן; וכל הַמִּדַּבֵּק בעושי מצוה אף-על-פי שלא עשה כמעשיהם – הרי זה מקבל שכר כיוצא בהן'".
מטרת המדרש ללמד, שמי שחובֵר לרשעים יש לו בכך עבירה עצומה שהרי לא רק שהוא אינו מוכיחם ונתפס בעוונם, אלא שבחבירתו אליהם הוא מעודד אותם על מעשיהם הרעים. לעומת זאת, מי שדבק באנשי המעשה בהכרח מסייע להם בחברותו ומעודד אותם על מעשיהם הטובים. ויתרה מזאת, ברור שכל מטרת המדרש לעודד את האדם להידבק באנשי המעשה. כלומר, חכמים משכנעים את האדם ללכת בדרכי-טובים במתודה חינוכית פשוטה, באמרם לו לאדם: לך עמם ואפילו אל תעשה כמותם (שהרי רבים מתעצלים להתאמץ בדרך הטובה), וכך האדם ישתכנע לדבוק באנשי המעשה – וסופו שילמד ממעשיהם הטובים ויעשה כמותם.
ובהמשך המדרש שם, בעניין ההתדבקות בעוברי עבירה, הוסיפו חכמים ואמרו כך:
"כיצד? שנים מעידים באחד ואומרים: אדם זה הרג את הנפש, ונמצאו זוממין ונגמר דינם ליהרג, וכשהן מוציאין אותן לבית הסקילה, אחד רץ ובא אחריהן ואומר: יודע אני בעדות זו. אומרים לו: בֹּא והעד עדותך, אף הוא נמצא זומם ונגמר דינו ליהרג. כשהן מוציאין אותו לבית הסקילה אומר: אוי לי שאילו לא באתי אני [כלומר, אם לא הייתי בא עמהם, אלא מעיד עדות שקר לאחר שהיו מוציאים אותם להורג], כבר לא נגמר דיני ליהרג, עכשיו שבאתי עמהן נגמר דיני ליהרג. אומרים לו: ריקה! אפילו מאה בני אדם באין אחריך ונמצאו זוממין כולן נהרגין".
נמצא, שאפילו שהעד הזומם לא היה מצטרף לעדים הזוממים הראשונים, כלומר: אף שהוא לא היה "עושה כמעשיהם" דהיינו מצטרף אליהם – "הרי זה מקבל פורענות כיוצא בהן".
מהמשך המדרש חכמים ביקשו ללמד, שכל מי שהולך בדרכי הרשעים, ואפילו לא עשה כמעשיהם – סופו ללקות בפורענות וביגון שיבואו על הרשעים והחטָּאים. שהרי סוף מי שהולך בדרכיהם גם לעשות כמעשיהם ואף להיות שפל כמותם – וראיה לכך מצאנו בראש תִּלִּים:
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב".
וכמדרש המפורסם, שמי שהולך סופו לעמוד, ומי שעומד סופו לשבת ולהתטנף בהם.
"פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי כָל אָוֶן" (תה' קיט, קלג).