נשאלתי מדוע בתנ"ך מגַנים את הרשעים באופנים קשים מאד אבל לא מכנים אותם בכינויי גנאי כמו שאנכי עושה? ובכן, יש דימויים קשים מאד בתנ"ך כנגד עם-ישראל אשר מבחינת משקלם קשים יותר משמות הגנאי שהנני נותן למינים. ואם מותר היה לנביאים לומר דברים כל-כך קשים על עם-ישראל בכללותו, ברור שראוי לומר דברים קשים על מין כזה או אחר.
ועתה אנכי אשאל: מה יותר קיצוני? שמשה רבנו הרג יחד עם שבט לוי 3000 איש עובדי אלילים או לגנות בשמות גנאי מינים שמתעים את העם אחרי ההבל? וכן שפנחס בן אלעזר הרג לעיני כל ישראל את זמרי בן סלוא והמדינית או לקרוא בשמות גנאי למינים ארורים? וכן שאליהו הנביא הרג 850 נביאי בעל ואשרה בהר הכרמל או לקרוא למינים בשמות גנאי? וכן למד היטב על אופני התנהלותו הקיצונית של המלך יהוא, וכיצד הוא ביער את העבודה-הזרה, וראה כיצד ה'-אלהים-אמת משבחו: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יֵהוּא יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל" (מ"ב י, ל), ועוד.
יתר-על-כן, בדורנו יש חידוש גדול, בימי קדם לא נהגו לרומם את נביאי השקר בתארי רוממות, כגון: "הגאון", "שר התורה", "גדולי עולם", "קדושי עליון", "אדירי התורה", "מרן", "המקובל האלהי", "בוצינא קדישא", "מלאך ה' צבאות", "המלומד בנסים", "המאיר לארץ", "גאון עוזנו ותפארתנו", "פועלי ישועות", ועוד רבים. כלומר, כדי לעקור מקרב עם-ישראל את ההערצה הפגאנית שהלעיטו אותנו כלפי המינים הארורים, מן ההכרח לגנות אותם בשמות ובכינויי גנאי, כי רק בדרך זו ניתן לעקור את הגידול הסרטני האורתודוקסי שאוחז בליבו של עמֵּנו.
לסיכום, צו השעה הוא לבזות את המינים, ורק בדרך זו יש סיכוי שעמֵּנו ישוב לדרך האמת. ועוד בעניין זה ראו: "ומצח אשה זונה היה לך מיאנת היכלם", "וְאִבַּדְתֶּם את שמם מן המקום ההוא". כמו כן, כל מי שכואב לו לקרוא את המלים הקשות כנגד המינים רתוי לו שיפשפש בהשקפותיו שמא מינות נזרקה בו, שהרי על פקפוקים קלים בהרבה נחשדו על המינות.
ואחתום בדברי ישעיה הנביא ע"ה:
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".
"כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְיָ, אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת, דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת" (יש' ל, ט–י).
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).