נשאלתי כך: רבנו פוסק בהלכות שבת (ה, א) שיש לברך על הדלקת נר של שבת, אולם הברכה הזאת לא מופיעה בתלמוד הבבלי או הירושלמי, או הספרא, או הספרֵי או התוספתא. ולכן, אם אין אנו רשאים לחדש ברכות שלא נכתבו במקורות הנאמנים, למה רבנו פוסק לברך ברכה זו? ולכאורה מה ההבדל בין הברכה "להדליק נר של שבת", לבין ברכת "הנותן ליעף כוח" או ברכת "על מצות ציצית", אשר שתיהן לא מופיעות בשום מקור מאלו שנזכרו לעיל ואין לברכן?
תשובה: רבנו פוסק בהלכות שם וכֹה דבריו: "וחייב לברך קודם הדלקה, 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת' – כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים". כלומר, הדלקת נר בשבת היא מצוה מדברי סופרים ולכן אך טבעי שהם תיקנו לברך עליה.
והסיבה שברכה זו איננה מופיעה במקורות שלפנינו, היא או בגלל שהיה לה מקור בגמרא אשר נשמט במהלך הדורות, שהרי הגמרא שלפנינו מלאה וגדושה בתוספות ובשיבושים ובהגהות וגם בהשמטות, או בגלל שעניין זה היה כל-כך ברור ופשוט לחכמים ע"ה עד שלא היה צורך לציינוֹ, או מפני שההיגיון והשכל הישר מורים שיש לברך על הנר של שבת, וכפי שרבנו מדגיש בהלכה לעיל: "כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים", או מסיבה אחרת שאיני יודעהּ. חזקה על רבנו שדבריו הם דברי אמת, אף אם אין מקור מפורש לכך.
ועתה לסיפא של דבריך: אין מה להשוות בין הברכה הנדונה, לבין הברכות האורתודוקסיות שציינת: "הנותן ליעף כוח" או "על מצות ציצית". הברכות הללו כלל לא נתקנו על-ידי החכמים ע"ה, והם אף לא חייבו את האדם ללבוש "טלית קטן", שאף היא המצאה של האשכנזים.
נראה לי שהסבר הראשון שלך הוא הנכון, דהיינו שהייתה לו לרמב"ם גרסת גמרא עם גזירת חז"ל מפורשת שיש לברך על נר של שבת, כי אם נבין כפשוטו את מה שכתב "כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים" אז היינו צריכים לברך גם על מים אחרונים כי חז"ל חייבו במופרש לעשות מים אחרונים.