נשאלתי כך: היכן נאמר בתלמוד שעל המגילה להיות כתובה דווקא על גוויל או קלף? והאם צריכה עיבוד לשמה?
וכך השבתי: במסכת מגילה (טז ע"ב) נאמר: "מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה". והואיל ונזכר שהמגילה צריכה שרטוט "כאמיתה של תורה", כל-שכן שצריכה להיות על הגוויל או על הקלף, שהרי עניין השרטוט הוא הידור גדול ורחוק יותר מכתיבה על קלף או גוויל. ברם, לגבי העיבוד אינה צריכה עיבוד לשמה, וכמו שפוסק רבנו בהלכות מגילה (ב, ט).
ויתרה מזאת, עלינו לזכור תמיד שהיו לפני רבנו נוסחאות של התלמוד שאינן לפנינו. ויושרו של רבנו לתלמוד הבבלי ונאמנותו למסורת הפסיקה ולתורה-שבעל-פה היא מן המפורסמות שהוכחו באלפי ראיות – ולכן, עומדת לרבנו תמיד החזקה שגם אם אין אנו מבינים עניין מסוים, חלילה מלייחס לרבנו חריגה מדברי חכמי המשנה והתלמוד, אלא במיעוט המקורות שבידינו ושיבושם על-ידי המינים וצאצאיהם, וגם זה מן המפורסמות שאין צריך להביא עליהן ראיה.
ונחתום בפירוש רבנו על מסכת אבות (א, ו): "והוי דן את כל האדם לכף זכות", וכֹה דבריו:
"עניינו, שאם היה אדם בלתי ידוע אצלך, שאינך יודע אם הוא צדיק או רשע, וראית שעשה מעשה או שאמר דבר אם תפרשהו באופן מסוים הרי הוא טוב, ואם תפרשהו באופן אחר הוא רע – דון אותו לטוב ואל תחשוב בו רע; אבל אם היה אדם ידוע שהוא צדיק, ומפורסם במעשה הטוב, וראית לו מעשה שכל צדדיו מורים שהוא מעשה רע, ואי אפשר להכריע בו שהוא מעשה טוב אלא בדוחק גדול ובאפשרות רחוקה – הרי חובה לפרשו שהוא טוב כיוון שיש שם צד אפשרות שהוא טוב, ואסור לחושדו, ועל זה אומרים 'כל החושד בכשרים לוקה בגופו' [שבת צז ע"א]; וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע – צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע, אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו, כה]".
רבנו מוסיף שם בסוף דבריו ואומר כך: "ואם היה בלתי ידוע והמעשה נוטה לכל אחד משני הצדדין חובה בדרך החסידות לדונו לכף זכות לאחד משני הצדדין". כלומר, ההוראה לדון לכף זכות את האדם הבלתי ידוע היא בדרך של חסידות בלבד!