בעקבות פסק רבנו בהלכות יסודי התורה סוף פרק ה, נשאלתי איך ייתכן שהקב"ה יחייב אותנו לשמוע לנביא, אף-על-פי שייתכן שאותו נביא הוא נוכל שעשה את אותותיו בתחבולה?
ובכן, הבה נעיין תחילה בהלכות, וכֹה דברי חז"ל ורבנו שם בשתי הפְּסקות הבאות:
"ולא כל העושה אות ומופת מאמינים בו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו [כלומר, הנבונים יודעים בו] מתחילתו שהוא ראוי לנבואה: בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו [כלומר בני דורו], והוא מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה, ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחוֹ, מצוה לשמוע ממנו שנאמר: 'אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן' [דב' יח, טו].
ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא-[אמת], וזה האות [שעשה אותו טוען נבואה] יש לו דברים בגו [כלומר האות נעשה בתכסיס ותחבולה], ואף-על-פי-כן מצוה לשמוע לו, הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה [דהיינו הואיל והוא עמד בכל הקריטריונים הנדרשים לנבואה שנזכרו והודגשו לעיל], מעמידין אותו על חזקתו, שבכך נצטווינו. כמו שנצטווינו לחתוך הדין על-פי שניים עדים כשרים ואף-על-פי שאפשר שהעידו בשקר, הואיל וכשרין הן אצלנו מעמידין אותן על כשרותן. ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר: 'הַנִּסְתָּרֹת לַייָ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ' [דב' כט, כח], ונאמר: 'כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַייָ יִרְאֶה לַלֵּבָב' [ש"א טז, ז]".
נמצא לכאורה, שגם כאשר הנביא אינו נביא-אמת חובה לשמוע לו! ויש לשאול, מדוע?
ובכן, הקב"ה קבע לנו בתורה-שבעל-פה קריטריונים שונים שלפיהם נביא מתקבל כנביא אמת (בנוסף לאמור לעיל בעניין אישיותו של נביא האמת, תוכן הוראותיו נבחן היטב, וכן אותותיו נבחנים פעם אחר פעם ורק אם לא נפל דבר מדבריו שוב ושוב, הוא מתקבל כנביא אמת). לפיכך, אפילו שאותותיו נעשו בתכסיס ותחבולה, הואיל והוא עומד בקריטריונים שהקב"ה קבע בתורה, כגון שהבטחותיו או אותותיו התקיימו באופן שלם ומושלם – חובה לשמוע לו, ואפילו שאותותיו ומופתיו אינם אמת. ובדומה לשני עדי שקר שבית-הדין מחויב לשמוע להם, אף-על-פי שהם עדי שקר ובית-הדין לא עמד על כך. וה' כבר ייפרע מהנביא ומעדי השקר.
וההיגיון הוא, שלעולם לא ניתן לידע בוודאות מוחלטת אם הנביא הוא אכן נביא אמת, ואם אותותיו הם אכן אמת או תחבולה, אך הואיל ודברי אותו נביא התקיימו פעם אחר פעם והוא מתאים ועומד בכל הקריטריונים שקבעה לנו התורה-שבעל-פה – אם בכל זאת נבחר לפקפק בו שמא הוא בדאי, לעולם לא נוכל לקבל עלינו דברי שום נביא-אמת. והוא הדין לשני עדים, אם לעולם נפקפק בהם, לא נוכל לעולם להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע.
ואם יהיו מקרים נדירים, שלמרות שהנביא עמד בכל הקריטריונים ההלכתיים, והעדים עמדו בכל החקירות והדרישות, ואף-על-פי-כן הם בדאים, ובכן, מדובר במציאות שאינה שכיחה, ואי-אפשר בגלל מציאות כזו שאינה שכיחה להרוס את יסודות הנבואה והמשפט, כי בעקבות פקפוק בכל נביא שעומד בקריטריונים או בכל עדות שני עדים – החברה תיהרס ותתפרק.
וכאמור, באותם מקרים נדירים ה' יתברך כבר ייפרע מאותם נוכלים.
ולהשלמת הבנת העניין, ראו נא את דברי רבנו בהלכות יסודי התורה פרק ח:
"משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף. [...] ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני [...] מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה [...] נמצאת אומר, שכל נביא שיעמוד אחר משה רבנו, אין אנו מאמינין בו מפני האות לבדו [...] אלא מפני המצוה שציוונו משה בתורה ואמר: אם נתן אות 'אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן' [דב' יח, טו], כמו שציוונו לחתוך הדבר על פי שניים עדים, ואף-על-פי שאין אנו יודעין אם אמת העידו אם שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא אם האות אמת או בכישוף ולט".
ולעיון נוסף בקריטריונים ההלכתיים והמוסריים הנדרשים מנביאי אמת, ראו: "איך ניתן להבחין בין נביאי אמת לנביאי שקר?", "היוכל אדם לידע את סוד העתידות?", ועוד.