נשאלתי כך:
מה הרמב"ם היה אומר על מעשה דוד ובת שבע? האם קיבל דברי חז"ל או נצמד לפשט?
וכך השבתי:
הואיל ורבנו ידוע כמי שהתרחק מלהבין את מדרשי חז"ל כפשוטם, נראה שהוא היה בוחר בפשט. ומפרש שדברי חכמים בעניין דוד (כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה) נועדו כלפי המינים והכופרים אשר מבקשים לתת הצדקה למעשיהם הרעים, אף שאין שום זיק של זיקה בינם לבין דוד המלך, לא ביחס לעובדה שהוא שב בתשובה שלמה (ועד סוף ימיו שילם את מחיר חטאו הגדול), ולא ביחס לעובדה שאם הם היו במעמדו הרם והנישא והיה בידיהם כוחו האדיר וסמכותו המוחלטת, הם היו כירבעם בן נבט ואף גרוע מכך.