א) מזכירין שהוא פורים כדי להזכיר לבני האדם לתת בשבת מתנות לאביונים ולקיים סעודה, אף שלא קראו את המגילה ביום שבת אלא ביום שישי. פשוט ביותר.
ב) כתבת: "כלומר, לפי דבריך כולם שותים לשכרה ומקיימים מצוות" וכו'. היכן אמרתי ששותים לשכרה? מדוע הכנסת דברי גנאי כל-כך חמורים לתוך דבריי? והנני דן אותך לכף זכות שלא קראת את מאמרי: "הרמב"ם נגד הטיפה המרה".
ג) מדוע שרבנו יהיה מחויב לפרש דברי פוסקים אחרים? דבריך תמוהים מאד. ובכלל, מה אכפת לי מה אמרו פוסקים אחרים? גאונים או לא גאונים? ויתרה מזאת, מה אכפת לי מדעות אחרות ואפילו מדעות שנמצאות במשנה ובתלמוד?
ולאחר שנפסקה ההלכה לא אכפת לנו מה אמרו ואיך אמרו ולמה התכוונו. כי כל זה הטעיה והסחת דעת מיסוד היסודות ועמוד החכמות לידע את ה' יתעלה ויתרומם.
ולדעת רבנו אין צורך לומר מאומה יותר ממה שכבר אמרתי.
מחילה מכבוד הכותבים, אך לא קיבלתי תשובה לשאלה המקורית.
ואם יורשה לי להוסיף, אין לדעת רבנו מה שנקרא פורים משולש, אלא, כל שעושים הוא: מקדימים את קריאת המגילה ליום שישי. ברם, את סעודת הפורים עושים ביום שבת, וכן נותנים את המתנות לאביונים ביום שבת, דהיינו נותנים להם דברי מאכל.
מצד אחד אתה מסביר את הרמב"ם שאומר שיש לדרוש בהלכות הפורים בשבת זו משום שאין היכר, ואתה לומד מכאן שברור שלדעתו לא אוכלים כי אין היכר יותר גדול מסעודת פורים.
ומיד אח"כ אתה כותב שאם יעשו סעודת פורים בשבת לא יהיה היכר שזו סעודת פורים כי יש ממילא סעודת שבת.
אז יש היכר בסעודת פורים בשבת או לא?
ההסבר שלך מחזק שלדעת הרמב"ם אוכלים בשבת. ובגלל שסעודת פורים לא ניכרת בשבת משום שממילא אוכלים סעודת שבת אז יש לדרוש בהלכות פורים.
לדעתי הרמב"ם סתם בנושא זה כמו שהתלמוד הבבלי סתם. הם מניחים שהלומד מבין שלדעת הבבלי יש איסור "ולא יעבור" ולכן ברור ממילא שאין לקיים סעודה בט"ז.
אחר המחילה, מדברי הבבלי לא ניתן ללמוד כלל לגבי דין סעודת פורים שחל בשבת. מהסיבה הפשוטה שהבבלי דיבר על כפרים שמקדימים ליום הכניסה. למרות שהם מקדימים את קריאת המגילה, את סעודת פורים עושים בזמנה. ואין שום גילוי דעת בבבלי לגבי ט"ו שחל בשבת.
יוצא איפוא שנשארו לנו רק דברי הירושלמי, ולכן הראשונים ובראשם הרי"ף פסקו אותה למעשה.
כמו כן אפשר לדייק מדברי רבינו, שאין מקיימים את הסעודה בשבת. עיין בהלכות מגילה (פ"א ה"יג בסופה): "אם חל זמן קריאתה בשבת - מקדימין וקוראין אותה קודם השבת, ושאולין ודורשין בהלכות פורים באותה שבת, כדי להזכיר שהוא פורים."
אם סעודת פורים הייתה מתקיימת בשבת אין לך זיכרון גדול מזה, אך רבינו לא הזכיר זאת.
כמו כן ניתן להביא ראיה נוספת מדברי רבינו, למרות שאין צריך לה. יש לנו כלל בחז"ל ורבינו הביאו בהלכות אישות (פ"י הי"ד) - אין מערבין שמחה בשמחה.
יום שבת גם כן חשיב יום שמחה, כמו שדרשו חז"ל בסִפְרֵי 'וביום שמחתכם' אלו השבתות, ולכן אין מערבין שמחת שבת בשמחת פורים.
ובנוסף לכך יש סברה פשוטה, שהרי אם נקיים סעודה בשבת לא יהיה ניכר שזה לכבוד פורים, שממילא מצווים אנו על סעודות השבת.
ומכל הנ"ל נלמד שגם משלוח מנות ישלחו ביום ראשון. וגם מסברא - חז"ל גזרו שאין קוראים מגילה בשבת, שמא יבוא לטלטל אותה. כ"ש שנאסור משלוח מנות, שהוא הוצאה ממש.
וכמובן לגבי מקרא מגילה, זמנה ביום ששי שאז קוראים רוב ערי הארץ, ומתנות לאביונים ביום ששי, שעיניהם נשואות למקרא מגילה.
כתבתי שלפי הבבלי נראה שאין הכרח, ולפי הירושלמי צריך לדחות את הסעודה ליום ראשון. הרמב"ם לא פסק את הירושלמי הזה, אז נראה שהוא פוסק לקיים את הסעודה בשבת. למרות שאני לא מבין למה! הרי בירושלמי מפורש לדחות...
דכולי עלמא מיהא מגילה בשבת לא קרינן... רב יוסף אמר: מפני שעיניהן של עניים נשואות במקרא מגילה. תניא נמי הכי... הואיל ואמרו שכפרים מקדימין ליום הכניסה - גובין בו ביום ומחלקין בו ביום, מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה. אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה.
הגמרא מדברת על פורים שיוצא בשבת. ולכאורה כוונתה גם לי"ד שיוצא בשבת (בזמנינו זהלא יכול לצאת כך, אלא רק כשמקדשים את החודש), וגם לט"ו שיוצא בשבת. המשפט האחרון והמודגש הוא המרכזי בקביעת זמן הסעודה כשפורים יוצא בשבת. מוסכם הוא על כולם ששמחה פירושה סעודה. וישנן שתי אפשרויות להבנת המשפט הזה:
א. לא משנה מתי קוראים את המגילה – הסעודה, תמיד תהיה בזמנה המקורי, אף אם יוצא בשבת. והמילה "אבל" מתייחסת לתחילת דברי הגמרא "מגילה בשבת לא קרינן... אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה".
ב. כשכפרים מקדימים ליום הכניסה, מחלקים מתנות לאביונים ביום הכניסה אך את הסעודה הם משאירים בי"ד. והמילה "אבל" מתייחסת להוראה ש"כפרים מקדימים ליום הכניסה" גם את הקריאה וגם את המתנות לאביונים – "אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה".
הרמב"ם כתב:
הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יד
"בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי אם חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן יצאו, אבל השמחה והמשתה אין עושין אותה אלא ביום ארבעה עשר, ואם הקדימו לא יצאו, וסעודת פורים שעשאה א בלילה לא יצא ידי חובתו".
משמע שהבין כאפשרות ב'. ויוצא שלא גילה דעתו לגבי שבת.
קוראים את המגילה בשישי משום ש"מקדימין ולא מאחרין". וכן את מתנות לאביונים משום ש"עיניהן נשואות למקרא מגילה".
את הסעודה הבבלי אומר - אין שמחה אלא בזמנה (דהיינו בשבת). ולפי הירושלמי מאחרין את הסעודה ליום ראשון. לכאורה זו מחלוקת. ולמרות שראשונים רבים הביאו את הירושלמי (ר"ח רי"ף ועוד), הרמב"ם לא הביא אותו אלא את הבבלי. ולכן נראה שהסעודה בשבת ולא בראשון.
לגבי משלוח מנות לא כתוב בגמרא או ברמב"ם, ולכאורה גם אותם יביאו בשבת.
ב. אשריך שכיוונת, אך חשוב להבהיר.
ג. משום מה לא מטריד אותי מדוע רבנו לא התייחס לגאונים בעניין זה.
כמו כן, לא ערכתי מחקר מקיף בעניין התייחסותו של הרמב"ם לדברי הגאונים במשנה תורה (וגם איני מתכוון לעשות זאת). לכן ידי לא על העליונה בעניין זה.
ברם, בכל זאת עשיתי משהו:
חיפוש קל אחר המלה "גאונים" במשנה תורה מעלה את התוצאות הבאות:
ספר המדע -- לא נזכרו כלל (למעט בהקדמה בהשתלשלות התושב"ע).
ספר אהבה -- נזכרו ארבע פעמים.
ספר זמנים -- נזכרו פעם אחת.
ספר נשים -- נזכרו תשע-עשרה פעמים (לא מדובר בהכרח בעניינים שונים).
ספר קדושה -- נזכרו אחד-עשר פעמים (כנ"ל, והוא הדין לקמן).
ספר הפלאה -- נזכרו שלוש פעמים.
ספר זרעים -- נזכרו ארבע פעמים.
ספר עבודה -- לא נזכרו כלל.
ספר קרבנות -- לא נזכרו כלל.
ספר טהרה -- נזכרו פעם אחת.
ספר נזיקין -- נזכרו חמש פעמים.
ספר קניין -- נזכרו שלוש-עשרה פעמים.
ספר משפטים -- נזכרו עשרים פעמים.
ספר שופטים -- נזכרו פעמיים.
מה יש להבין מכך? תחליט אתה.
אגב, כדאי לעיין במבוא של חבצלת לספרו "הרמב"ם והגאונים".
א. הישוב שהצעת הוא די פשוט כדבריך, אשריך שהנחת את דעתי.
ב. סליחה אתה צודק. לא דייקתי בלשוני. כוונתי היתה שלפי דבריך (יוצא) שמקיימים את מצוות הפורים פרט לקריאת המגילה.
כמו כן קראתי את מאמרך הנ"ל ונהנתי ממנו מאוד. אלא שכיוונתי לדברי רבינו שכתב בהדיא 'ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות'.
ג. ממה ששמתי לב כמה פעמים לאורך משנה תורה, אם רבינו בא לחלוק על דברי הגאונים הוא מזכיר סברתם ואחר כך כותב את דעתו.
(ולכאורה כאן המנהג היה כדברי הרי"ף ורבינו היה צריך לבאר דעתו אם בא לשנות מהמנהג). אך איני שלם כלל בלימוד מקיף של משנה תורה כמותך ולכן ידך על העליונה.
א) מזכירין שהוא פורים כדי להזכיר לבני האדם לתת בשבת מתנות לאביונים ולקיים סעודה, אף שלא קראו את המגילה ביום שבת אלא ביום שישי. פשוט ביותר.
ב) כתבת: "כלומר, לפי דבריך כולם שותים לשכרה ומקיימים מצוות" וכו'. היכן אמרתי ששותים לשכרה? מדוע הכנסת דברי גנאי כל-כך חמורים לתוך דבריי? והנני דן אותך לכף זכות שלא קראת את מאמרי: "הרמב"ם נגד הטיפה המרה".
ג) מדוע שרבנו יהיה מחויב לפרש דברי פוסקים אחרים? דבריך תמוהים מאד. ובכלל, מה אכפת לי מה אמרו פוסקים אחרים? גאונים או לא גאונים? ויתרה מזאת, מה אכפת לי מדעות אחרות ואפילו מדעות שנמצאות במשנה ובתלמוד?
ולאחר שנפסקה ההלכה לא אכפת לנו מה אמרו ואיך אמרו ולמה התכוונו. כי כל זה הטעיה והסחת דעת מיסוד היסודות ועמוד החכמות לידע את ה' יתעלה ויתרומם.
ולדעת רבנו אין צורך לומר מאומה יותר ממה שכבר אמרתי.
מארי אדיר, דבריך נאים ומתקבלים, שאכן רבינו לא הזכיר שיש לקיים את הסעודה ביום ראשון וניתן ללמוד מכך שהיא נעשית בשבת.
אמנם שני דברים אינם מתיישבים לי.
א. מדוע כתב רבינו: "אם חל זמן קריאתה בשבת - מקדימין וקוראין אותה קודם השבת, ושאולין ודורשין בהלכות פורים באותה שבת, כדי להזכיר שהוא פורים."
כלומר, לפי דבריך כולם שותים לשכרה ומקיימים מצות עד דלא ידע בשינה.
וכן שולחים מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. אם כן מה מקום לדברי רבינו הנ"ל - להזכיר שהוא פורים?!
ב. ידוע שהרי"ף (ואולי גאונים נוספים אך איני יודע) פסק לאחר את הסעודה ליום ראשון. כמדומני שאם רבינו לא מסכים עם דעה זו היה צריך לפרש לנו דבריו, הלא כן?
מחילה מכבוד הכותבים, אך לא קיבלתי תשובה לשאלה המקורית.
ואם יורשה לי להוסיף, אין לדעת רבנו מה שנקרא פורים משולש, אלא, כל שעושים הוא: מקדימים את קריאת המגילה ליום שישי. ברם, את סעודת הפורים עושים ביום שבת, וכן נותנים את המתנות לאביונים ביום שבת, דהיינו נותנים להם דברי מאכל.
ותו לא מידי.
אז אם אעשה את הארוחה ביום ראשון, זה כרת או מלקות 40?
שים לב. לגבי ההיכר זה רק סברא שהעליתי. ולכן לא חייב לקבלה.
וגם אין צריך לה כי לעניות דעתי די במה שכתבתי בראשית הדברים.
ובהמשך דבריך שוב הבאת ראיה מהבבלי. אבל כאמור אין בדברי הבבלי גילוי בעניין זה ולכן נשארנו עם דברי הירושלמי.
כתבתי מאמר קצר בנושא, להוכיח לענ"ד שלדעת הבבלי אין לאחר את הסעודה ליום ראשון. אשמח להערות והארות: זמן הסעודה כשפורים חל בשבת.docx
להבנתי יש סתירה בדבריך.
מצד אחד אתה מסביר את הרמב"ם שאומר שיש לדרוש בהלכות הפורים בשבת זו משום שאין היכר, ואתה לומד מכאן שברור שלדעתו לא אוכלים כי אין היכר יותר גדול מסעודת פורים.
ומיד אח"כ אתה כותב שאם יעשו סעודת פורים בשבת לא יהיה היכר שזו סעודת פורים כי יש ממילא סעודת שבת.
אז יש היכר בסעודת פורים בשבת או לא?
ההסבר שלך מחזק שלדעת הרמב"ם אוכלים בשבת. ובגלל שסעודת פורים לא ניכרת בשבת משום שממילא אוכלים סעודת שבת אז יש לדרוש בהלכות פורים.
לדעתי הרמב"ם סתם בנושא זה כמו שהתלמוד הבבלי סתם. הם מניחים שהלומד מבין שלדעת הבבלי יש איסור "ולא יעבור" ולכן ברור ממילא שאין לקיים סעודה בט"ז.
אחר המחילה, מדברי הבבלי לא ניתן ללמוד כלל לגבי דין סעודת פורים שחל בשבת. מהסיבה הפשוטה שהבבלי דיבר על כפרים שמקדימים ליום הכניסה. למרות שהם מקדימים את קריאת המגילה, את סעודת פורים עושים בזמנה. ואין שום גילוי דעת בבבלי לגבי ט"ו שחל בשבת.
יוצא איפוא שנשארו לנו רק דברי הירושלמי, ולכן הראשונים ובראשם הרי"ף פסקו אותה למעשה.
כמו כן אפשר לדייק מדברי רבינו, שאין מקיימים את הסעודה בשבת. עיין בהלכות מגילה (פ"א ה"יג בסופה): "אם חל זמן קריאתה בשבת - מקדימין וקוראין אותה קודם השבת, ושאולין ודורשין בהלכות פורים באותה שבת, כדי להזכיר שהוא פורים."
אם סעודת פורים הייתה מתקיימת בשבת אין לך זיכרון גדול מזה, אך רבינו לא הזכיר זאת.
כמו כן ניתן להביא ראיה נוספת מדברי רבינו, למרות שאין צריך לה. יש לנו כלל בחז"ל ורבינו הביאו בהלכות אישות (פ"י הי"ד) - אין מערבין שמחה בשמחה.
יום שבת גם כן חשיב יום שמחה, כמו שדרשו חז"ל בסִפְרֵי 'וביום שמחתכם' אלו השבתות, ולכן אין מערבין שמחת שבת בשמחת פורים.
ובנוסף לכך יש סברה פשוטה, שהרי אם נקיים סעודה בשבת לא יהיה ניכר שזה לכבוד פורים, שממילא מצווים אנו על סעודות השבת.
ומכל הנ"ל נלמד שגם משלוח מנות ישלחו ביום ראשון. וגם מסברא - חז"ל גזרו שאין קוראים מגילה בשבת, שמא יבוא לטלטל אותה. כ"ש שנאסור משלוח מנות, שהוא הוצאה ממש.
וכמובן לגבי מקרא מגילה, זמנה ביום ששי שאז קוראים רוב ערי הארץ, ומתנות לאביונים ביום ששי, שעיניהם נשואות למקרא מגילה.
דביר, תודה על כל המאמצים האדיבים שלך כאן.
אם חג הפורים חל בשבת בירושלים, ואין עירוב כשר בירושלים, מתי צריך לתת משלוח מנות?
כתבתי שלפי הבבלי נראה שאין הכרח, ולפי הירושלמי צריך לדחות את הסעודה ליום ראשון. הרמב"ם לא פסק את הירושלמי הזה, אז נראה שהוא פוסק לקיים את הסעודה בשבת. למרות שאני לא מבין למה! הרי בירושלמי מפורש לדחות...
בקיצור, נראה לי מהרמב"ם שאת הסעודה אוכלים בשבת
אז מסקנת דבריך היא שאת הכול (מתנות ומגילה) דוחים או מקדימים אם יצא בשבת פרט לארוחת החג?
זו הערה המופיעה בפרוייקט השו"ת של בר אילן, משם העתקתי את דבריו. צריך לומר: "... וסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו".
מה זה ״שעשאה א בלילה״? בסוף דבריך דביר?
אני חוזר בי מדבריי. בגמרא כתוב כך:
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ד עמוד ב
דכולי עלמא מיהא מגילה בשבת לא קרינן... רב יוסף אמר: מפני שעיניהן של עניים נשואות במקרא מגילה. תניא נמי הכי... הואיל ואמרו שכפרים מקדימין ליום הכניסה - גובין בו ביום ומחלקין בו ביום, מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה. אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה.
הגמרא מדברת על פורים שיוצא בשבת. ולכאורה כוונתה גם לי"ד שיוצא בשבת (בזמנינו זהלא יכול לצאת כך, אלא רק כשמקדשים את החודש), וגם לט"ו שיוצא בשבת. המשפט האחרון והמודגש הוא המרכזי בקביעת זמן הסעודה כשפורים יוצא בשבת. מוסכם הוא על כולם ששמחה פירושה סעודה. וישנן שתי אפשרויות להבנת המשפט הזה:
א. לא משנה מתי קוראים את המגילה – הסעודה, תמיד תהיה בזמנה המקורי, אף אם יוצא בשבת. והמילה "אבל" מתייחסת לתחילת דברי הגמרא "מגילה בשבת לא קרינן... אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה".
ב. כשכפרים מקדימים ליום הכניסה, מחלקים מתנות לאביונים ביום הכניסה אך את הסעודה הם משאירים בי"ד. והמילה "אבל" מתייחסת להוראה ש"כפרים מקדימים ליום הכניסה" גם את הקריאה וגם את המתנות לאביונים – "אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה".
הרמב"ם כתב:
הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יד
"בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי אם חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן יצאו, אבל השמחה והמשתה אין עושין אותה אלא ביום ארבעה עשר, ואם הקדימו לא יצאו, וסעודת פורים שעשאה א בלילה לא יצא ידי חובתו".
משמע שהבין כאפשרות ב'. ויוצא שלא גילה דעתו לגבי שבת.
קוראים את המגילה בשישי משום ש"מקדימין ולא מאחרין". וכן את מתנות לאביונים משום ש"עיניהן נשואות למקרא מגילה".
את הסעודה הבבלי אומר - אין שמחה אלא בזמנה (דהיינו בשבת). ולפי הירושלמי מאחרין את הסעודה ליום ראשון. לכאורה זו מחלוקת. ולמרות שראשונים רבים הביאו את הירושלמי (ר"ח רי"ף ועוד), הרמב"ם לא הביא אותו אלא את הבבלי. ולכן נראה שהסעודה בשבת ולא בראשון.
לגבי משלוח מנות לא כתוב בגמרא או ברמב"ם, ולכאורה גם אותם יביאו בשבת.
כל זה מעיון קצר בסוגיה, אם יש השגות אשמח לשמוע