השקפת הרמב"ם על "גבירותיי ורבותיי"

האמת שאיני רואה באמירה המסוימת הזו חטא או עוון, כמובן שהיא מייצגת תפישה פמיניסטית אשר כופרת בעקרון שנאמר בתורה שהאיש הוא זה שנועד למשול באשה, וכמו שהוא נועד למשול ביצרו, אך אם האיש לא מושל ביצרו ראוי הוא שנשיו ימשלו בו, וכמו שנאמר בישעיה (ג, יב): "וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ".

ובמלים אחרות, מי שלא מושל ביצרו אינו ראוי לפי דעתי למשול באשתו.

ויתרה מזאת, לדעת רבנו כל פרשת אדם וחווה בחטא עץ הדעת הינו משל, והאשה שנזכרה אינה חוה אלא משל לחומרו של האדם, שהקב"ה ציווה עלינו להמשיל עליו את שכלנו. וביארתי עניין זה במאמרים שכתבתי, לדוגמה, במאמריי על עץ החיים ועץ הדעת.