לאחרונה שמעתי סיפור על אחד ה'גדולים' בעולם החרדי, איך כבוגר הוא אף פעם לא לעס את האוכל שלו, אבל הוא הפך את האוכל לחתיכות קטנות שהוא השליך ישר לתוך הגרון .שלו הוא עשה זאת משום שהוא לא רצה לקבל שום הנאה חושית מאכילה; הוא רצה למעזר באופן קיצוני את .חווייתו של העולם הזה
אם נניח בצד את השאלות הרפואיות כאן, מהי ההשקפה הפילוסופית של רמב"ם על ?התנהגות כזו
אני לא שואל על ההמונים. אני רוצה לדעת אם הרמב"ם יראה את רמת הסגפנות הזאת .כהתנהגות אידיאלית עבור האדם המושלם
במילים אחרות, האם אלוהים רוצה שאדם כזה יחווה את טעמו של המזון, וייהנה מהטעם של המזון, או האם אלוהים רוצה שאדם כזה יעשה כל שביכולתו כדי לחסל את חוויותיו החושיות - כולל בזמן שהוא ?אוכל
דומני שרלב"ג לא דייק, כי נכון שיש לקחת את ההכרחי, אך מהו ההכרחי? אם באותם הימים נהגו לישון על מיטות נוחות וכרים מוצעים, והדבר לא היה בגדר מותרות, מדוע שיעקב יענה את עצמו לחינם? אם יש לו במקום קרוב מקום מסודר לישון? אלא ברור, שהייתה סיבה אחרת שבגללה יעקב לא נכנס לעיר לישון, ושם לו אחת מאבני המקום, וייתכן שעליה הוא הניח דבר מה כדי שיהיה נוח לשים עליה את הראש. ולי נראה ברור שיעקב לא נהג כן כדי לסגף את עצמו, כי אין שום מצוה לעשות כן, להיפך, אסור לאדם לאסור על עצמו מה שלא אסרה תורה.
ובצבא גם נהגנו כך לעתים כאשר ישנו בשטח, והנחנו אבנים מתחת לראשנו בעת השינה, ומעל האבן הנחנו דבר מה רך מעט כדי להקל על הנחת הראש, ומי שעייף מאד מן הדרך, האבן נדמית לו כערש של מלכים, ושינתו עמוקה משינת התינוק לאחר שאכל ושבע ודשן.
לדעת רבנו, המקום היחידי שבו ראוי לאדם לסגף את עצמו ולענות את עצמו הוא אך ורק כאשר האדם חרג במידה מסוימת לכיוון מגרעת, וכדי לאזן את תכונת נפשו, הוא הולך לקיצוניות מסוימת עד שנפשו תתאזן ואז חוזר להתנהג בדרך המיצוע.