הראב"ד של האורתודוכסים אהב את הרמב"ם

צאצאי המינים האורתודוקסים מתוחכמים מאד, כדרכם של האירופים.

הם יודעים היטב, שאם אדם יבקר את כל דברי זולתו באופן קטלני, הוא יואשם מיד בשאיפות זרות ובשנאה תהומית כלפי המבוקר, שנאה אשר שיבשה את שיקול דעתו, וכך כל ביקורתו תרד מיד אל פח הזבל של ההיסטוריה.

ברם, כאשר אדם מבקר את זולתו באופן שנראה כלפי חוץ כמושכל, דהיינו כביכול ביקורתו היא עניינית ונוגעת אך ורק לנקודות שבהן זולתו שגה בהן, רק אז תהיה אפשרות שהביקורת תתקבל ומותח הביקורת ייחשב למבקר לגיטימי ובלתי משוחד.

האמת היא, שהנוכל מפוסקיירא שילב בביקורתו על רבנו מלים גסות ובוטות מאד, אשר תכליתן לקעקע את גדולתו ושלמותו האנושית של רבנו אשר זעזעה והחרידה ואף איימה להכרית לחלוטין את שלטון השקר האורתודוקסי של המינים וצאצאיהם.

לפיכך, הם החליטו לקעקע את שלמותו האינטלקטואלית, במטרה להחליש את עוצמת ואמיתת דבריו. וכדי שהם יהפכו אותו לסתם "עוד פוסק" מתוך שלל הפוסקים הבלתי נגמר של "חכמי ישראל" לדורותיהם. וכך, הם יוכלו לטשטש את ביקורתו ואף לדחות אותה, שהרי אם "סתם פוסק" העביר עליהם ביקורת, אין זה מעלה ולא מוריד, שהרי מבחינה מספרית הם רבים וגדוילים בהרבה בעיני עצמם.

כדי להוכיח שטענתם שקרית פשוט יש ללמוד את דברי הנוכל מפוסקיירא, ודומני שדי בשתי דוגמאות, האחת בהשגתו בסוף ההקדמה של רבנו למשנה תורה, שם הנוכל שולל לחלוטין את עצם זכות קיומו של הספר משנה תורה. והשנייה היא ההשגה שבה הנוכל מפוסקיירא מייחל שיעשו לרבנו "פולסא דנורא" (ע"ז יא, ד).

שתי ההשגות הללו נותחו במאמריי במקומות שונים.

ראה מאמריי: "מי גדול ממי?"; "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז" (א, ב, ג).

ואגב, אין לך מה להתווכח עם ראש הישיבה האורתודוקסי, הוא לעולם לא יבין את האמת ואפילו תביא לו אלף ראיות. הוא אוכל מן התורה, ולכן הוא לעולם ישאף לטשטש לחלוטין את שלמותו הרוחנית של רבנו ולהפוך אותו לסתם "עוד פוסק", שהרי רק כך הוא יוכל להמשיך ולהצדיק את חציבתו מתורת משה.

ואני תמה עליך תלמיד משה היקר, מה אתה מצפה מראש ישיבה אורתודוקסי?