הפסק טהרה וספירת שבעה נקיים

1) נחל בביאור עניין הפסק טהרה:

לדעת רבנו האשה צריכה לוודא שהדם פסק, וכך הוא פוסק בהלכות איסורי ביאה (יא, ד):

"ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרה יתרה על זו, ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל: שכל בת ישראל שתראה דם, אפילו לא ראתה אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם – סופרת לה שבעת ימי נקיים. ואפילו ראתה בעת נידתה, בין שראתה יום אחד או שניים או השבעה כולן, או יותר – משיפסוק הדם, סופרת שבעת ימי נקיים כזבה גדולה, וטובלת בליל שמיני, אף-על-פי שהיא ספק זבה, או [טובלת] ביום שמיני אם היה שם דוחק כמו שאמרנו, ואחר-כך תהיה מותרת לבעלה".

ואיך תדע שהדם פסק? על-ידי בדיקה, וכמו שפוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (ו, כא):

"נידה שבדקה עצמה בתוך ימי נידתה, ומצאה שפסק הדם" וכו'.

2) ומה עם בדיקות נוספות בשאר שבעת ימי הנקיים?

ובכן, הבה נעיין בהמשך הלכות איסורי ביאה שם (ו, כג):

"זבה שבדקה עצמה בראשון מימי הספירה ומצאה טהור, ולא בדקה עד יום שביעי ומצאה טהור – הרי זו בחזקת טהרה, וכאילו בדקה כל שבעה ומצאה טהור".

ונראה לי ברור כי לדעת רבנו די לכתחילה בשתי בדיקות: האחת כדי לוודא שהדם פסק (ואין צורך שהבדיקה תהיה דווקא סמוך לשקיעה אלא במשך כל אותו היום יכולה לבדוק), והאחרת בתום שבעת ימי הנקיים (עדיף בסמוך לשקיעה), כדי לוודא שהאשה אכן בחזקת טהרה.

זאת ועוד, אם מכל סיבה שהיא לא בדקה בדיקה שנייה בשביעי יכולה לבדוק בליל שמיני ואפילו בסמוך לטבילתה, שהרי רבנו פוסק בהמשך ההלכה שם (ו, כג): "וכן אם בדקה ביום ראשון מימי הספירה ומצאה טהור, וביום השמיני ומצאה טהור – הרי זו בחזקת טהרה".

חשוב לציין כי חכמים ע"ה שיבחו את האשה שבודקת את עצמה תמיד, וכך פוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (ח, י): "כל אישה שמרבה לבדוק עצמה תמיד – הרי זו משובחת, ואף-על-פי שיש לה וסת קבועה, שאפשר שיבוא דם בלא שעת הווסת".

3) ועתה לשאלה: איך נעשות הבדיקות?

בדרך של קינוח. וכך פוסק רבנו כאשר הוא מתאר את אופן הבדיקה שלאחר התשמיש:

"דרך בני ישראל ובנות ישראל, לעולם לבדוק עצמם אחר התשמיש. כיצד: מקנח האיש עצמו במטלית נכונה לו, ומקנחת האישה עצמה במטלית נכונה לה; ורואין בהן, שמא ראתה דם בשעת תשמיש [...] הצנועות אינן משמשות עד שיבדקו עצמן תחילה, קודם תשמיש" (איסורי ביאה ד, יג–טו).

משמע ברור שהבדיקות הללו של האשה זהות לכל שאר הבדיקות שהיא עושה.