הנביאים חז"ל והרמב"ם לא הקדישו את ספריהם לנשותיהם

הכלל הגדול הוא שכל עוד לא נאמר על דבר מסוים שהוא אסור במפורש -- הוא מותר, וכבר עסקתי בכלל זה במאמר ושמו: "מגמת ההחמרה בעולם הדתי", שם דנתי בין השאר בתשובת רבנו בעניין זה (סימן שי, ומובאת גם בהלכות חמץ ומצה של מָרי בעמ' שנט).

הדוגמה שהבאת מישיבה מול הקיר והתבוננות בו, יש בה עוון מצד ביטול תלמוד תורה ושאר המצוות. ומתוך הין אתה שומע לאו, כלומר מתוך שהקב"ה ציווה אותנו לעבדו באהבה, אתה לומד שכל מה שמרחיק אותנו מעבודתו באהבה -- אסור.

ראה גם הלכות תלמוד תורה (ג, טז-יז):

"'כי דבר ה' בזה' (במדבר טו,לא)--זה שלא השגיח על דברי תורה, כל עיקר. וכן כל שאפשר לו לעסוק בתורה, ואינו עוסק, או שקרא ושנה, ופרש להבלי עולם והניח תלמודו וזנחו--הרי זה בכלל בוזה דבר ה'".

"אמרו חכמים, כל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני; וכל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. ועניין זה מפורש הוא בתורה: הרי הוא אומר 'תחת, אשר לא עבדת את ה' אלוהיך, בשמחה, ובטוב לבב--מרוב, כול. ועבדת את אויבך' (דברים כח,מז-מח); ואומר 'למען ענותך, ולמען נסותך--להיטיבך, באחריתך' (דברים ח,טז)".

וכן ראה הלכות תשובה (ג, ז):

"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל--הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה".

ואי אפשר לצפות שחז"ל יכתבו בהלכה את כל הדרכים שהמציאו השוטים לבטל את הזמן ולכלותו בהבלי העולם השונים והמשונים, כי אין מספיק דיו ודפים בעולם כדי למלא אותו בהבלי העולם הזה -- אלא ההלכה הכללית היא לעבוד את ה' באהבה, ולא לכלות את הזמן בהבלי שווא ומדוחים.

ונצרף עוד הלכה מהלכות תשובה (ט, ה):

"וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעתנו ונעסוק בהבלי הזמן, כעניין שנאמר "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב,טו)--שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה, שהם חיזקו ידיהם לבעוט, ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא, כדי שיאבדו ברשעם. הוא שכתוב בתורה, "ועבדת את אויבך, אשר ישלחנו ה' בך" (דברים כח,מח), "תחת, אשר לא עבדת את ה'" (דברים כח,מז)".

האמת שאיני כל כך מבין מה הקושי שבו אתה מתקשה, נחזור לרגע לשאלתך הראשונה: האם מותר לאדם להקדיש ספר לרעייתו? ובכן, גם אם לא מצאת בשום מקום שנהגו כן, האם זה אומר בהכרח שאסור? וכדי לאסור דבר מסוים הנך צריך להביא ראיות מפורשות, ולא רק ממה ש"לא ראית" כי כלל ידוע הוא "שאין לא ראינו -- ראיה". וכל עוד אין איסור מפורש להקדיש ספר לדוגמה לאשה טובה, לעניות דעתי אין שום סיבה לאסור זאת.

נראה לי שהתשובה פשוטה משום שהדבר לא היה מקובל באותם הימים להקדיש ספר לאדם בכלל, ולא רק לאשה. האם מצאת שמי מהחכמים הקדיש את ספרו למישהו? אני איני זוכר כעת.

כמו כן, יש ביטויי אהבה מפורשים בתורה בין יעקב לרחל שהוא אהב אותה "ממבט ראשון" ואף נישק אותה לפני חופה וקידושין! אך כמובן שאז עדיין לא ניתנה תורה...

מה שמעניין אותנו היא ההלכה בעניין זה, ובעניין זה ההלכה מחייבת את האיש לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו. והנה פסק רבנו בהלכות אישות סוף פרק טו:

"וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו; ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתרה; ויהיה דיבורו עימה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז. וכן ציוו חכמים על האישה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדיי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך: מהלכת בתאוות ליבו, ומרחקת כל שישנא. וזה הוא דרך כל בנות ישראל ובני ישראל הקדושים, הטהורים בזיווגן; ובדרכים אלו, יהיה יישובן נאה ומשובח".

דומני שאלה הם דברים ברורים.

וכן כותב רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' שג):

"אבל טוב המצב הזה באשתו של אדם שיהו קשורים זה בזה לבניין העולם, כמו שאמר 'איילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת', ויגלה הבעל מאהבתו לאשתו בתבונה ועל פי הדין ובשעור שבו תתמיד חברותם, ויעצרהו מכל שזולת זה ביכולת וכוח".