רבינו כותב בהלכות אישות פרק חמישי הלכה י״ג
״המקדש במלוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת. כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת. מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו.״
לכאורה הבעיה העיקרית היא שאין כאן כסף במציאות להנות ממנו, אם כי ודאי שיש כאן הנאה לאישה מעצם מחילת החוב, אלא שיש צורך בכסף מוחשי להנות ממנו עכשיו.
כך גם משמע מהלכה ט״ו לגבי מקדש בהנאת מלווה
״המקדש בהנאת מלוה הרי זו מקודשת. כיצד כגון שהלוה אותה עתה מאתים זוז ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח לך במלוה זו שתהיה בידך כך וכך יום ואיני תובעה ממך עד זמן פלוני הרי זו מקודשת. שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף זמן שקבע. ואסור לעשות כן מפני שהיא כרבית. ופירשו רבותי בהנאת מלוה דברים שאין ראוי לשומען.״
אלא שאם יש צורך בכסף פיזי שהאישה תהנה ממנו, אזי מדוע המקדש בהנאה של נתינת דינר לפלוני או בהנאה של אישה שנותנת דינר לאדם חשוב?
״הלכה כא
האשה שאמרה תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש אני לך ונתן ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך הרי זו מקודשת. אע"פ שלא הגיע לה כלום הרי נהנית ברצונה שנעשה ונהנה פלוני בגללה. וכן אם אמרה לו תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש לו ונתן לו וקידשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך הרי זו מקודשת.
הלכה כב
אמר לה הילך דינר זה במתנה והתקדשי לפלוני וקידשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה ליך בגללי הרי זו מקודשת אע"פ שלא נתן לה המקדש כלום. אמרה לו הילך דינר זה מתנה ואתקדש לך ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה אם אדם חשוב הוא הרי זו מקודשת שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה ובהנאה זו הקנת עצמה לו.״
מדוע המקדש במחווה כאשר מוחל על החוב, ההנאה מכך לא מספיקה בכדי לקדש על אף
שהכסף כבר בוזבז - בסופו של יום יש פה הקלה משמעותית לאישה שהיא לא תצטרך להחזיר את ההלוואה ? האם יש פה סוג של חזקה שאישה לא נהנית מספיק ממחילת מלווה ?