רבינו כותב בהלכות אישות פרק חמישי הלכה י״ג
״המקדש במלוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת. כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת. מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו.״
לכאורה הבעיה העיקרית היא שאין כאן כסף במציאות להנות ממנו, אם כי ודאי שיש כאן הנאה לאישה מעצם מחילת החוב, אלא שיש צורך בכסף מוחשי להנות ממנו עכשיו.
כך גם משמע מהלכה ט״ו לגבי מקדש בהנאת מלווה
״המקדש בהנאת מלוה הרי זו מקודשת. כיצד כגון שהלוה אותה עתה מאתים זוז ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח לך במלוה זו שתהיה בידך כך וכך יום ואיני תובעה ממך עד זמן פלוני הרי זו מקודשת. שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף זמן שקבע. ואסור לעשות כן מפני שהיא כרבית. ופירשו רבותי בהנאת מלוה דברים שאין ראוי לשומען.״
אלא שאם יש צורך בכסף פיזי שהאישה תהנה ממנו, אזי מדוע המקדש בהנאה של נתינת דינר לפלוני או בהנאה של אישה שנותנת דינר לאדם חשוב?
״הלכה כא
האשה שאמרה תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש אני לך ונתן ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך הרי זו מקודשת. אע"פ שלא הגיע לה כלום הרי נהנית ברצונה שנעשה ונהנה פלוני בגללה. וכן אם אמרה לו תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש לו ונתן לו וקידשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך הרי זו מקודשת.
הלכה כב
אמר לה הילך דינר זה במתנה והתקדשי לפלוני וקידשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה ליך בגללי הרי זו מקודשת אע"פ שלא נתן לה המקדש כלום. אמרה לו הילך דינר זה מתנה ואתקדש לך ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה אם אדם חשוב הוא הרי זו מקודשת שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה ובהנאה זו הקנת עצמה לו.״
מדוע המקדש במחווה כאשר מוחל על החוב, ההנאה מכך לא מספיקה בכדי לקדש על אף
שהכסף כבר בוזבז - בסופו של יום יש פה הקלה משמעותית לאישה שהיא לא תצטרך להחזיר את ההלוואה ? האם יש פה סוג של חזקה שאישה לא נהנית מספיק ממחילת מלווה ?
חכמים בגמרא ורבינו חילקו בין מקדש במלווה, לבין המקדש בהנאת מלווה שאסור משום ריבית ומוסבר בגמרא שהמציאות היא דארווין לה מילתא. רבינו מסביר שמקדש במלווה סתם הוא שמקדש בחוב עצמו לאחר זמן מההלוואה שאז המעות אינן קיימות ואין לאישה הנאה - הקידושין לא תקפים כלל , לבין מקדש בהנאת מלווה שמדובר בקידושין בעת מתן ההלוואה כשיש לאישה זמן עד הפירעון להשתמש בכסף ונהנית ממנו - הקידושין תקפים אך אסור משום ריבית .
מה שאני לא מבין הוא, למה מי שמקדש בחוב הקידושין לא תקפים מהנאת האישה על מחילת החוב. הסברה הקודמת שהעלית, שאין לאישה הנאה מכך כי מן הסתם בעלה היה ממילא מוחל על החוב, לא מסתדרת לדעתי עם שאר ההלכות כפי שאמרתי קודם.
בעניין הקידושין במלווה שהובאו בהלכות אישות (ה, יג), להבנתי, חכמים לא אפשרו לקדש בהלוואה, מפני שאין כאן הנאה לאשה, שהרי הדינר שהאיש הלווה לאשה כבר יצא מידיה, וכבר נהנתה ממנו.
בעניין ההלכה הבאה שציינת (הלכה טו שם), יש בנתינת מלווה הנאה לאשה, ולכן המקדש בהלוואה שנותן לאשה מקודשת, אך אין עושין כן לכתחילה משום איסורי ריבית.
ולשאלתך, מדוע מחילת מלווה איננה בגדר הנאה לאשה, ובכן, נראה לי שאין לאישה בזה הנאה מפני שקרוב לוודאי שהאיש, שזה עתה קידש את האישה, ייקח אחריות על הלוואתה ויסייע לה ממילא לפרוע אותה.