האם יש בימינו מקומות בארץ-ישראל שיש לעשות בהם יום-טוב שני ימים?

ובכן, רבנו פוסק בהלכות קידוש החודש (ה, ו–יא) כך:

"לפיכך, כל מקום שלא היו שלוחי תשרי מגיעין אליו כשהיו השלוחין יוצאין, יעשו שני ימים, ואפילו בזמן הזה [...] נמצא עיקר דבר זה על דרך זו, כך הוא: כל מקום שיש בינו ובין ירושלים מהלך יתר על עשרה ימים גמורים – עושין שני ימים לעולם כמנהגם מקודם, שאין שלוחי כל תשרי ותשרי מגיעין אלא למקום שבינו ובין ירושלים מהלך עשרה ימים או פחות. וכל מקום שבינו ובין ירושלים מהלך עשרה ימים בשווה או פחות, שאפשר שהיו שלוחין מגיעין אליו, רואים: אם אותו המקום מארץ ישראל שהיו בו ישראל בשעת הראייה בכיבוש שני, כגון אושא ושפרעם ולוד ויבנה ונוב וטבריה וכיוצא בהן, עושין יום אחד בלבד. ואם אותו המקום מסוריה, כגון צור ודמשק ואשקלון וכיוצא-בהן, או מחוצה לארץ, כגון מצרים ועמון ומואב וכיוצא-בהן – עושין כמנהג אבותיהן שבידיהן: אם יום אחד – יום אחד, ואם שני ימים – שני ימים".

מדברי רבנו עולה שכל מקום בארץ-ישראל שנכבש בכיבוש שני עושין בו יום-טוב יום אחד, דהיינו כל מקום שהיה בשליטה ישראלית עושין בו יום-טוב יום אחד – והראיה, רבנו מדגיש: "שאפשר שיהו שלוחין מגיעין אליו" במהלך עשרה ימים בשווה או פחות, כלומר אפילו שלא היה בו יישוב בשעת כיבוש שני עדיין הוא בגדר ארץ-ישראל שעושין בו יום-טוב יום אחד בלבד. תובנה זאת אף מתחדדת מדברי רבנו שאומר: "שהיו בו ישראל" וכו', דהיינו גם אם לא התגוררו בו ישראל, דהיינו גם אם לא התקיים בו יישוב בשעת כיבוש שני – די בכך שהמקום היה בשליטה ישראלית בשעת כיבוש שני, די בכך כדי שלא לחייב לעשות בו יום-טוב שני ימים.

ויתרה מזאת, אפילו במקומות שלא היו תחת כיבוש ישראלי בימי עזרא, דהיינו שלא נכבשו בימי הכיבוש השני, כגון סוריה, צור, דמשק ואשקלון וכיו"ב – כל המקומות הללו נוהגים כמנהג אבותיהם שהיו באותו המקום במשך שנים רבות. אולם, ארץ ישראל הייתה שממה מאות רבות בשנים, והאנשים שיישבו את אשקלון לדוגמה, או כל מקום אחר בארץ ישראל אשר קרוב מהלך עשרה ימים או פחות לירושלים – כל המקומות הללו עושין יום-טוב אך ורק יום אחד, שהרי המקומות הללו היו שוממים במשך מאות שנים ואין בהם שום מנהג! ולכן חוזרים לכלל ההלכה הקובע והמרכזי והוא השאלה האם המקום קרוב מהלך עשרה ימים או פחות וכו'.

ואם יטען הטוען, ושמא בכל מקום שמיישבים יש לבדוק מהו המנהג של האנשים שיישבו את אותו המקום וכך יקבעו את מנהג המקום? ובכן, גם אם האנשים שיישבו את אשקלון לדוגמה נחתו כולם זה עתה מאתיופיה וסודן, עדיין הם יעשו יום-טוב יום אחד בלבד, שהרי הכלל ההלכתי שקובע בעניין זה הוא מנהג המקום ולא מנהג המקום שממנו באו האנשים לאותו המקום (ובעניין זה ראו: 'תושב חו"ל שבא לארץ להתארח ביום-טוב'). וכאמור, הואיל ולא היה מנהג באותו המקום יש לחזור לכלל לפיו מהלך עשרה ימים או פחות מירושלים הוא הקובע.