נשאלתי כך: "אשמח אם תסביר לי האם מותר ללטף חיות מחמד בשבת?".
תשובה:
בהלכות שבת בסוף פרק כה, שהוא פרק שעוסק בדיני מוקצה, נאמר כך: "בהמה שנפלה לבור או לאמת המים: אם יכול ליתן לה פרנסה [=מזון] במקומה [כדי שלא לצערהּ] – מפרנסין אותה עד מוצאי-שבת, ואם לאו – מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה, עלתה [...] ואסור להעלותה בידו. וכן אין עוקרין [=מרימים] בהמה חיה ועוף בחצר, אבל דוחין [=דוחפים בעדינות] אותן עד שייכנסו. ומדדין [=מסייעים] עגלים וסייחים. תרנגולת שברחה אין מדדין אותה, מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצאו אגפיה נתלשין, אבל דוחין אותה עד שתיכנס".
מן ההלכה הזו עולה באופן ברור שבעלי-חיים הם בגדר מוקצה. ברם, כל האיסור שקבעו לנו חכמים ע"ה בעניין זה הוא להרים אותם, ולא אסרו לדחוף אותם בעדינות, כל-שכן ללטף. כמו כן, אין איסור לגעת במוקצה או לדחוף מוקצה (טלטול מן הצד מותר), האיסור הוא להרימו. ולכן, איני רואה שום סיבה לאסור ללטף בעלי-חיים, כל-שכן בימינו שרבים נזקקים להם כסוג של תרפיה רגשית להפגת לחצים וחרדות, וראיתי לא מעטים שהכלבים מועילים להם מבחינה זו: גם בני-אדם בודדים וגלמודים וגם נערים שסובלים מחרדות או ממצוקות נפשיות שונות.
ברם, אדם שבריא בנפשו, שאינו זקוק לכלב לצרכי שמירה וכיו"ב, שלא יגדל כלב, כי אין הדבר מסימניהם של ישראל. כלומר, לפי תורת-משה הכלב הוא חיה מאוסה ובזויה מאד, והראיה מפסוק בתורה: "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (דב' כג, יט). כלומר, אפילו מחירו של הכלב הוא דבר מתועב לפני ה' ולכן אסור להביא את מחירו כתשלום בעבור נדר לבית-המקדש: "כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם". ובמלים אחרות, הבאת מחיר הכלב לבית-המקדש הוא תועבה, כי הכלב בזוי ומאוס מאד בדת משה.
והנה עוד פסוקים אשר מוכיחים זאת:
1) "אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד" (ש"א כד, יד); 2) "וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל דִּבְרֵי אִישׁ בֹּשֶׁת וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי" (ש"ב ג, ח); 3) "וַיִּשְׁתַּחוּ וַיֹּאמֶר מֶה עַבְדֶּךָ כִּי פָנִיתָ אֶל הַכֶּלֶב הַמֵּת אֲשֶׁר כָּמוֹנִי" (ש"ב ט, ח); 4) "וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ" (ש"ב טז, ט); 5) "וַיֹּאמֶר חֲזָהאֵל כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב כִּי יַעֲשֶׂה הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה" (מ"ב ח, יג); 6) "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה" (יש' סו, ג); 7) "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי" (תה' כב, כא); 8) "יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר" (תה' נט, ז); 9) "וְיָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר" (תה' נט, טו); 9) "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (מש' כו, יא); 10) "מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ" (מש' כו, יז).