1) עבור האירופאים הפיוט וּנְתַנֶּה תֹּקֶף נחשבת באופן אוניברסלי כתפילה הקדושה ביותר בראש השנה וביום הכיפורים. השנה, בגלל קורונה, בתי כנסת רבים החליטו לבטל את הפיוטים במהלך תפילת ראש השנה ויום כיפור למעט פיוט זה. מה היה הרמב"ם חושב על תפילה זו?
2) האם פיוט זה מציג את האל ואת היהדות באור חיובי, או באור דוחה חולני?
3) מישהו אמר לי "הרמב"ם בסוף ג׃כח במו"נ מלמד אותנו שכדי שאנשים יראו לחטוא התורה מלמדת השקפות אפיקורסות על אלוהים כישות רגשית שכועסת. לכן גם כאן עם תפילת וּנְתַנֶּה תֹּקֶף, למרות שהיא כוללת הגשמה, הרמב"ם, בחיקוי התורה, היה מקדם באופן חיובי תפילה זו, מכיוון שתוכנה המפחיד יגרום לאנשים לפחד לחטוא." מה אתם חושבים על 'הצדקה' זו לתפילה זו?
הנה הרמב"ם:
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/more/c9-2.htm#3
"אלא אשר נבוכו בהן בני אדם ונחלקו ההשקפות, עד שאמר אחד אין תועלת בהן כלל אלא עצם הציוו, ואמר אחר יש בהן תועלת ונעלמה ממנו, הם המצוות אשר אין נראה מפשוטן תועלת באחד מאותן שלושת העניינים אשר הזכרנו, כלומר:
שאינם מביאים להשקפה מן ההשקפות, ואינם מועילים למידה נעלה, ואינם מסלקים עוול.
ולקמן תשמע ביאורי לכולן, ונתינת טעמיהן הנכונים המוכחים, זולתי פרטים ומצוות אחדות כפי שהזכרתי לך
ואבאר שכל אלו וכיוצא בהן, בהחלט יש להן מבוא באחד משלושת העניינים:
או תיקון מצבי המדינה שהם נעשים בשני דברים: בסילוק העוול ובקניית מידה נעלה.
לפי שיש שתהא המצווה מתן דעה נכונה היא המטרה, לא יותר, כגון הדעה בייחוד, וקדמות האלוה, ושאינו גוף.
ויש שתהא אותה הדעה הכרחית בסילוק עוול או הקנית מידה נעלה, כגון הדעה שהוא יתעלה יחרה אפו על עושה עוול, כמו שאמר 'וחרה אפי והרגתי' וגו', וכגון הדעה שהוא יתעלה עונה לצעקת העשוק או המתאנה מיד: והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני."
תודה לך מורי אדיר על תשובתך המאוד אינפורמטיבית.
ידידי היקר,
עיון ראשון בפיוט זה מעלה, שמדובר בפיוט בעל מאפייני הגשמה מובהקים, לדוגמה: "ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת" -- כאילו הקב"ה יושב ממש באמת; "וכותב וחותם וסופר ומונה" -- כאילו הקב"ה הוא לבלר אשר יושב בשמים; "ותפתח ספר הזיכרונות" -- כאילו הוא מלך בשר ודם אשר יש לפניו ספר זכרונות, וכאילו יש שכחה לפניו, אחרת למה הוא זקוק לספר זיכרונות?; "כבקרת רועה עדרו [...] כן תעביר ותספור ותמנה" -- כאילו הקב"ה צריך לחשב חישובים מתמטיים כבני אדם כדי לדעת דין כל אדם, כאילו לא הכל גלוי לפניו, וכאילו דרשת חז"ל בעניין בני מרון היא כפשוטה; "ותכתוב את גזר דינם" -- חזרה שוב על מוטיב הלבלר.
כמו כן, יש גם הבלים מגשימים כלפי המלאכים: "ומלאכים ייחפזון וחיל ורעה יאחזון", כאילו המלאכים חוששים ופוחדים כבני האדם, וכאילו יש להם תכונות נפשיות של פחד אימתה וחרדה. והנה עוד הבל מהובל ביחס למלאכים: "ויאמרו [המלאכים] הנה יום הדין, לפקוד על צבא מרום בדין, כי לא יזכו בעיניך בדין", ומדברים אלה עולה שהמלאכים ממרים את רצון הבורא, וגם הם נידונים, ולא רק שהם ממרים ונידונים, הם גם רשעים מרושעים שהרי הם אינם זוכים בדין: "כי לא יזכו בעיניך בדין". ואגב, התוספת של המילה "בעיניך" מיותרת ומגשימה.
ועל מגרעת הגשמת המלאכים ראה מאמריי: "המלאכים כבני אדם?"; "רש"י – ראש פרשני ההגשמה": חלק ג, חלק ה (דוג' א), חלק יט (במבוא); חלק כו (במבוא); "התקפת רס"ג על פירוש זהה לפירוש רש"י"; ועוד.
ומדובר בתפילה קצרה יחסית אשר יש בה מספר רב של הגשמות והבלים, וכל זה רק בעיון ראשון, לפיכך, תפילה זו הינה רעה חולה שיש להכריתה מעם ישראל.
לגבי העניינים שציטטת מהמורה, נכון שהתורה הגשימה כדי להשיג מטרות מסוימות, אם כדי לתאר את ה' שהוא שלם בכל השלמויות ושאין שום מגרעת לפניו, אם כדי לתאר את פעולותיו בעולם, ואם כדי לתאר את יחסו לבני האדם.
לכל זאת ועוד רבנו מייחד פרקים נבחרים במורה (א, כו; א, לג; א, מו), שבהם הוא מסביר ש"דיברה תורה כלשון בני אדם". התורה דיברה בלשון בני אדם הגשמית במטרה להנחיל השקפות מסוימות לאדם בראשית דרכו המחשבתית, שהרי אם התורה הייתה אומרת שהקב"ה מצוי ולא במציאות או חכם ולא בחכמה או יודע ולא בדעה או רואה ולא בעיניים או שומע ולא באוזניים וכיו"ב, לא רק שבני האדם היו עוזבים את דרך התורה כי לא היו מבינים לה עניין וחושבים שהיא פיקציה, אלא גם לא היו משכילים בעם-ישראל, שהרי גם המשכילים לא נולדו משכילים וגם הם זקוקים לדרך הבסיסית והשטחית ללמוד השקפות נכונות עד שיתחזק שכלם.
אולם, התורה וחכמים אסרו עלינו להוסיף תיאורים מגשימים ותארי תכונות וכיו"ב, כי האיסור להוסיף על התארים והתיאורים הללו, נועד לעורר את בני האדם להבין שתכלית התארים והתיאורים היא כדי ללמוד השקפות נכונות בסיסיות בראשית הדרך המחשבתית -- אולם אם נוסיף על מה שאמרה התורה, הננו מגלים בזה את דעתנו שאין להיזהר בדברים הללו ונחדיר את ההשקפה שהדברים הללו שנאמרו בתורה הינם כפשוטם. ברם, אם ניזהר בהם כמו שנהגו אונקלוס, רס"ג והרמב"ם, הננו מלמדים את הציבור שהדברים הללו נועדו לתכלית מסוימת שאין לעבור אותה.
וכבר כתבתי והסברתי את העניין הזה במאמרים לא מעטים, ראה לדוגמה:
"רש"י - ראש פרשני ההגשמה (ח"א)", בפרק ד: דיברה תורה כלשון בני אדם.
"לצאת ולבוא ומשהו בעניין ההשגחה", בפרק ד: מדוע יוחס הדיבור לה' יתעלה?
ואתה יכול לעיין גם בעניין גנות התארים במשנת רבנו במאמרי: "ועל הסליחות ייאמר: קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם", עיין שם במיוחד בתשובתי הארוכה בהערות למאמר; וכן במאמרי בעניין גנות התארים בפיוט "כתר מלכות" בספרי "אפיקים להרמב"ם", עמ' 155 ואילך.
בהצלחה!