גזרות ומנהגים

א. הראיה לגבי תתן לך בכל שעריך לא מדוייקת, ההבדל הוא שבחו"ל לא צריך בכל פלך בנוסף לכל עיר. כלומר, כן צריך בחו"ל. ג  [ב] אֵין אָנוּ חַיָּבִין לְהַעְמִיד בָּתֵּי דִּינִין בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ וּבְכָל עִיר וְעִיר, אֵלָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד; אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אֵינָן חַיָּבִין לְהַעְמִיד בֵּית דִּין בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ:  שֶׁנֶּאֱמָר "תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ" (דברים טז,יח). ב. אמוראים אכן גזרו והתקינו מחילה אין לי פנאי לשוטט בגמרא. חיפוש מהיר בגרוק או chatGPT יתנו דוגמאות. הקדמה למשנ"ת: כד  וְעִנְיַן שְׁנֵי הַתַּלְמוּדִין--הוּא פֵּרוּשׁ דִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה וּבֵאוּר עֲמוּקוֹתֶיהָ, וּדְבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בְּכָל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין מִיְּמוֹת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְעַד חִבּוּר הַתַּלְמוּד. 

...

כו  וְכֵן יִתְבָּאַר מֵהֶם הַמִּנְהָגוֹת וְהַתַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִינוּ אוֹ שֶׁנָּהֲגוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּמוֹ שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁלְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, לְפִי שֶׁאָסוּר לָסוּר מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמָר "לֹא תָסוּר, מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ--יָמִין וּשְׂמֹאל" (ראה דברים יז,יא).

...  הַכֹּל חִבַּר רָב אַשֵׁי בַּתַּלְמוּד, מִיְּמוֹת מֹשֶׁה וְעַד יָמָיו.

ובכל אופן, השאלה שלך היא לא על האמוראים, כי עד זמנם כל חכמי ישראל היו מצויים במקום אחד, והטעם של ריחוק הישובים ושיבוש הדרכים תקף לתקופה שאחריהם.

ג. התהליך הרשמי הוא כמו של בית דין הגדול לענ"ד, פוסקים, מפרסמים, ולאחר כמה זמן בודקים אם העם קיבל. מעניין שגם בית דין הגדול מצריך את אישור העם (בתקנות\גזירות\מנהגים).

ד. לגבי מנהג המקום, לדעתי ודאי שקיים, אם כי קשה במציאות שלנו היום לראות את זה בפירוש. אל תשכח ש"מנהג המקום", הוא לא רק בהקשר של מנהגים שמנהיג בית דין אלא גם בענייני נדרים \ שבועות, מקח וממכר וכיוצ"ב. ויש מצוה שלא לשנות ממנהג המקום כאמור לעיל.

ה. נראה, לפי התנהלות חכמי ישראל (שֶׁהַקַּבָּלָה וְהַמַּעֲשֶׂה עַמּוּדִים גְּדוֹלִים בַּהוֹרָאָה, וּבָהֶן רָאוּי לְהִתָּלוֹת), שקיום בתי דינים אינו תלוי בסנהדרין, אלא סנהדרין היא חלק ממצווה של 'תתן לך בכל שעריך' (ומינוי שאר בתי הדינים מתחתם על ידם הוא לכתחילה). עובדה שקמו בתי דינים בזמן ולאחר התלמוד, שדיניהם דין, למרות שלא היו סמוכים.

ו. אם קשה לך עם "רבינו גרשום", נראה לי שאם היה קם מישהו שחולק עליו באותו זמן, הוא לא היה מחוייב לגזרתו. העובדה היא שכולם קיבלו. אגב, הוא התכוון לגזור רק ל 100 שנים ורק לקהילות אשכנז, זה שיוצאי אשכנז עדיין אוחזים בזה, זה סיפור אחר. וודאי שזה לא תקף לשאר הגלויות.

תודה ניב שביררת לי את הענין שגם בחוצה לארץ יש להקים בתי דינים אמנם רק בערים (וזה הגיוני כי אפילו הגויים חייבים). בשאר הדברים שכתבתי יש לי כמה הערות, אם יורשה לי, ואסדר ואסכם:

לבתי הדינים בכל הדורות ובכל המקומות היו שלושה תפקידים:

א. לפסוק את הדין לשני צדדים הבאים לדון לפניהם.

ב. לפרש דינים קיימים (בין דינים שקיבלנו ממשה ומהנביאים בין דינים שגזרו/תיקנו/הנהיגו בתי דינים קודמים)

ג. לגזור גזירות, לתקן תקנות ולהנהיג מנהגים (מעתה בקיצור: לגזור גזירות, שיהי קל יותר לדבר)

השאלה שאני שואל מהתחלה היא:

א. האם בתי דינים שקמו אחרי החורבן רשאים לגזור גזירות

1. לכל העם

2. או לפחות לאנשי המקום

ב. האם הפירושים של דינים קיימים על ידי בתי הדינים שקמו אחרי החורבן מחייבים מאן דהו?

אתה סובר (אם הבנתי אותך נכון) שאין הבדל עיקרוני בין לפני החורבן ואחרי החורבן ורק מחמת ריחוק היישובים הצטמצם תוקפם של בתי הדינים לאנשי המקום, ואתה מביא ראיה מהרמב"ם שכתב:

"וְעִנְיַן שְׁנֵי הַתַּלְמוּדִין--הוּא פֵּרוּשׁ דִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה וּבֵאוּר עֲמוּקוֹתֶיהָ, וּדְבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בְּכָל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין מִיְּמוֹת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְעַד חִבּוּר הַתַּלְמוּד", "וְכֵן יִתְבָּאַר מֵהֶם הַמִּנְהָגוֹת וְהַתַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִינוּ אוֹ שֶׁנָּהֲגוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּמוֹ שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁלְּאוֹתוֹ הַדּוֹר"

אבל, מחילה ממך ניב, נראה לי שדבריך אינם מדויקים.

א. כשהרמב"ם כותב: "פֵּרוּשׁ דִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה וּבֵאוּר עֲמוּקוֹתֶיהָ, וּדְבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בְּכָל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין מִיְּמוֹת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְעַד חִבּוּר הַתַּלְמוּד" כוונתו היא

1. לפירוש של הדינים והגזירות המובאים במשנה והברייתות על ידי האמוראים דווקא

2. לחידושי האמוראים, דהיינו דינים שלמדו דבר מתוך דבר על סמך המשנה והברייתות

ב. כשהרמב"ם כותב: "וְכֵן יִתְבָּאַר מֵהֶם הַמִּנְהָגוֹת וְהַתַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִינוּ אוֹ שֶׁנָּהֲגוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּמוֹ שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁלְּאוֹתוֹ הַדּוֹר" אין כוונתו לגזירות חדשות כי אם לביאור או פירוש של דינים קיימים.

ולהבנתי פשוט הוא שהיום אין תוקף מוחלט לדברי החכמים שבדורות האחרונים אפילו לאנשי המקום כי הרי הרמב"ם השיב תשובות לקהילות רחוקות שהיה להם בית דין מקומי מכובד, וכן עשו גם שאר הפוסקים, ולא ענו להם "שאלו את בית הדין המקומי".

אלא, אני מבין וטוען כי:

א. לאחר החורבן אין יותר סמכות הלכתית של ממש אפילו לא לאנשי המקום. מאידך ברור שאנחנו שומעים לכל תלמיד חכם ולומדים את דבריו, אבל אין אנו מחויבים לציית אם אינם נראים לנו דבריו (זאת כמובן רק כאשר אנו בקיאים), ובדינים דאורייתא זה היה נכון אפילו בזמן שבית המקדש היה קיים כמו שאמר למשל רשב"י (שבת צג): "אפילו עשאה בהוראת בית דין חייב", כלומר אפילו אם ציווה לך בית הדין אבל טעה - חטא בידך והיה עליך לסרב לבית הדין. אלא שבדורות שלאחר החורבן אפילו בפירוש שאר הדינים מותר לכל אחד לחלוק אם הוא בקיא באמת בדבר ואז אינו חייב לציית.

ב. ומכיון שאין יותר סמכות הלכתית של ממש, הרי גם אינם רשאים לגזור גזירות חדשות אלא רק לפרש וללמוד דבר מתוך דבר, ולפירושים ולחידושים אלו אינם חייבים לציית כמו בזמן שבית המקדש היה קיים, והסיבה היא שבזמן שבית המקדש היה קיים, אם אדם חלק על בית הדין המקומי אז הוא עלה לבית הדין הגדול שבירושלים ומה שהם פסקו לאחר דיון עליו לציית. ולפיכך, היום שאין אפשרות לערער מול סמכות עליונה אבדה גם הסמכות של בית הדין המקומי.

ג. איני מכיר את התוכנות של AI שהצעת לי, אבל אם זה לדבריך כל כך קל ופשוט ומהיר, תביא לי אתה רק דוגמה אחת (ולא צריך יותר מאחת בודדת) לכך שאמוראים גזרו גזירה! אם תביא לי דוגמה - אני חוזר בי. אני - מצדי - מעולם לא נתקלתי בגזירה שגזרו אמוראים אלא רק לפירושים של משניות וברייתות וחידושים שלמדו דבר מתוך דבר.

יישר כחך ניב לידע הרב שיש לך ושהארתי לי כמה דברים חשובים שלא ידעתי!

בוקר טוב, אתייחס לשלושת הסעיפים בסוף: א. ישנה סמכות לחכמים לאחר החורבן לגזור גזרות (ולתקן ולהנהיג וכו') לכל ישראל, בשלושה תנאים: שהם קיבלו את כל הקבלה, שהם רוב חכמי ישראל או רובם, הסכימו על כך כל ישראל.

לה  הוֹאִיל וְכָל אוֹתָן הַדְּבָרִים שֶׁבַּתַּלְמוּד הִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶם כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאוֹתָן הַחֲכָמִים שֶׁהִתְקִינוּ אוֹ שֶׁגָּזְרוּ אוֹ שֶׁהִנְהִיגוּ אוֹ שֶׁדָּנוּ דִּין וְלִמְּדוּ שֶׁהַמִּשְׁפָּט כָּךְ הוּא הֶם כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ רֻבָּן, וְהֶם שֶׁשָּׁמְעוּ הַקַּבָּלָה בְּעִיקְרֵי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, אִישׁ מִפִּי אִישׁ עַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ.

לכן, כשמדובר בחכם אחד - אין חובה לשמוע לדבריו. התוקף של התלמוד נובע משלושת הסיבות לעיל. וכן, ישנם חידושים מדור האמוראים. ממאי נפשך, אם אנחנו מחוייבים לשמוע להם בפירוש של מצוות דאורייתא, כל שכן במנהגים. ואין רשות לכל אחד לחלוק כדבריך, גם על דורות האמוראים (אֲבָל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבַּתַּלְמוּד הַבַּבְלִי, חַיָּבִין כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לָלֶכֶת בָּהֶם; וְכוֹפִין כָּל עִיר וְעִיר וְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה לִנְהֹג בְּכָל הַמִּנְהָגוֹת שֶׁנָּהֲגוּ חֲכָמִים שֶׁבַּתַּלְמוּד, וְלִגְזֹר גְּזֵרוֹתָם וְלָלֶכֶת בְּתַקָּנוֹתָם.)

ב. מה פירוש "ללמוד דבר מתוך דבר", אם לא לחדש גזרות וכו'? התורה לא דרשה מכל אדם מישראל לדעת את כל התורה כולה, לכן ישנה אפשרות להסתמך על חכם. אדם בעצם "מתחייב" לקבל שיטה מסויימת ע"פ רצונו. אם כל ישראל "חייבו" עצמם - הרי לך סמכות לגזור וכו' לכל ישראל. זהו דיון מעגלי - עם ישראל קיבל את בית דין הגדול (או חכמי תלמוד במקרה הזה), שגוזר גזרות המחייבות את הכל בגלל שעם ישראל קיבל אותו עליהם. ולכן מה שכתבת בעניין "לערער מול סמכות עליונה" אינו נכון.

ג. דוגמאות לתקנה ע"י האמוראים: אמירת "מודים דרבנן" (סוטה מ.); קיבוע המנהג של בנות ישראל להחמיר בכל ראיה לשבת שבעה נקיים (נדה סו.); תקנת שבועת הסת (שבועות מ:). מוסיף עוד נקודה: ד. ישנו פן נוסף למנהגים, שאינו דומה לתקנות או גזרות, שהרבה פעמים אינו דורש "תקנה" ע"י בית דין, אלא התנהלות הציבור בלבד, והדבר מחייב. לדוגמא (מכירה ז, ו): מָכַר לוֹ בִּדְבָרִים בִּלְבָד, וּפָסְקוּ הַדָּמִים, וְרָשַׁם הַלּוֹקֵחַ רֹשֶׁם עַל הַמֶּקָּח, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ סִימָן יָדוּעַ שְׁהוּא שֶׁלּוֹ--אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן מִן הַדָּמִים כְּלוּם--כָּל הַחוֹזֵר בּוֹ אַחַר שֶׁרָשַׁם, מְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע.  וְאִם מִנְהַג הַמְּדִינָה שֶׁיִּקְנֶה הָרוֹשֵׁם קִנְיָן גָּמוּר--נִקְנָה הַמֶּקָּח, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ; וְיִהְיֶה זֶה חַיָּב לִתֵּן הַדָּמִים

התוקף למנהג המדינה כנראה ניתן בבית דין, כאשר באו הטוענים לפני בית דין מקומי, והם אישרו שבאמת כך מנהג המדינה, אבל המנהג עצמו כנראה היה קיים בציבור. שים לב שהתורה עצמה נתנה תוקף למנהג מסוג זה (מקח וממכר).

תודה רבה על כל התשובות! אני מצטער שאני מטריח אותך אבל אני באמת רק רוצה להבין (ואם אין לך זמן אני יכול להבין). עד כאן הבנתי שעל התקנות מברכים מה שאין כן על המנהגים. אבל מהו ההבדל העקרוני בין תקנה ומנהג (כלומר מהי ההגדרה המדויקת של כל אחד)? כמו כן, האם לא נצטרך לומר שחכמים הם שאמרו שיש רשות לקבל שבת לפני הזמן? ומה דעת הרמב"ם מתי אפשר הכי מוקדם לקבל שבת?

א) ייתכן שמנהג מקורו במנהג של חכמים שאושר על-ידי הסנהדרין, ואילו תקנה יסודה בדיון בקרב החכמים.

ב) לא בהכרח, מספיק לעניין זה השכל הישר.

ג) להבנתי הרמב"ם היה משיב לך שאין צורך להקדים בקבלת שבת, ושאין צורך לחפור בעניין זה. עדיף לך להתעסק בעניינים שמקדמים אותך לקראת ידיעת ה' וייחודו, לאדם נבון כמוך העיסוק בזוטות אשר ספק גדול אם יש להן משמעות אמיתית, הוא בגדר בזבוז זמן וכילוי ימי חלדך.

לגבי השאלה מהיכן למד הרמב"ם כי רק חכמים מתקנים מנהגים ולא העם, חשבתי שאולי אפשר לנסות לומר שהרמב"ם הבחין שבכל הש"ס לא מצאנו מקרה שאמוראים התקינו גזירות תקנות או מנהגים אלא פירשו גזירות תקנות ומנהגים המופיעים במשנה ובברייתות. ולא עוד אלא שאפילו תנאים לאחר החורבן לא התקינו יותר תקנות חדשות. ולפי זה קל וחומר שאין בכח העם לתקן תקנות.

למשל בשבת ח ע"ב: "רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות", ומשמע שרבי לא תיקן תקנה זו אלא רק שמע שתיקנו כך לפניו, וכן על זה הדרך. ובברכות מה ע"א: "אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי ואמרי לה לרב יוסף הלכתא מאי? אמר ליה פוק חזי מאי עמא דבר (צא וראה מה העם עושה)", אין להביא מכאן ראיה שהעם קובע מנהג אלא במקום שאין כל אפשרות לאמוראים להכריע מה גזרו התנאים אפשר להסתמך על מה שהעם נוהג כי חזקה שזהו המנהג שתיקנו התנאים.