שלום,
הבנתי מהאתר שהכי חשוב זה ענייני המחשבה וכו'.
לפי זה מדוע יש מצוות כמו תפילין, ארבעת המינים וכדומה.
הרי אלו דברים שנראים רחוק מאד מזה.
הרי אם נלך למישהו ממדינה אחרת שמעולם לא ראה דת ונגיד לו שלפי הדת צריך לכרוך עור שחור של פרה מסביב היד 7 פעמים וכל הדינים השונים הקשורים לתפילין - זה ייראה לו מוזר מאד בלשון המעטה, וכך גם בעוד מצוות.
וגם אם נגיד שיש טעם לזכור דברים וכדומה, אז יותר הגיוני שהמצווה תהיה להגיד פעם ביום בקול רם 10 פעמים "אני זוכר ש..." וכדומה.
שלום לשואל הנכבד,
ענייני המחשבה הם העיקר כי הם התכלית, וכל שאר המצוות המעשיות הן האמצעי.
כל המצוות המעשיות נועדו לתכלית מסוימת, כגון לשכלל ולאזן את מידות נפשנו (לדוגמה מאכלות אסורות והרחקות איסורי ביאה נועדו להרחיק את האדם מן הבהמיות), או כדי לצרוב השקפה נכונה בתודעה (כגון קרית שמע שנועדה להנחיל את יסוד ייחוד השם, אך לא רק מפני שיש בה יסודות חשובים נוספים כמו: אהבת ה' ויראתו, שכר ועונש, זכירת יציאת מצרים, ועוד).
ברם, כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל זקוקים לפעולות מעשיות כדי שבאמצעותן הם יחנכו את עצמם למידה טובה או יעוררו את עצמם להשקפה נכונה. לפיכך, מן ההכרח היה לקבוע מצוות מעשיות רבות, כגון הנחת תפילין, וזאת כדי לעורר את האדם להשקפות נכונות. אין די באמירה. אלא, יש הכרח בעשייה, מפני שבה האדם צורב לעצמו את ההשקפה או המידה באופן הטוב ביותר. לדוגמה: בעצם הנחת התפילין על הראש האדם מחנך את עצמו להפנות את מחשבתו ולזכור את ה' יתעלה בכל דרכיו, ובהנחתם על הזרוע כנגד הלב האדם מחנך את עצמו לרתום את כל כוחות גופו לעבודת ה' בכל כוחו ובכל נפשו (שהרי הלב הוא מקור החיים לכל הגוף).
ואם יורשה לי להוסיף משל מהעולם הצבאי: כאשר חייל עושה טעות הוא נענש עליה בריצה סביב המאהל לדוגמה, ואז נוהגים לומר לו: אם לא נכנס דרך הראש ייכנס דרך הרגליים. כלומר, באמצעות פעולת הריצה מוסר ההשכל חודר היטב לתודעה.
בהצלחה.
שלום רביולי וברוך הבא,
האמנם יועיל לומר עשר פעמים 'אני זוכר ש...' או שמא הדבר יהפוך לגריסה חסרת-טעם עם הזמן? לדעתי ישנה תועלת בפעולת קשירה פיזית של דבר מקודש.
ראה את דברי רבנו במורה, שם נוגע בטעמי המצוות (ג, לא):
"כל ציווי ואזהרה מהם [=ממצוות התורה] תוצאת חכמה, והמטרה בו תכלית מסוימת, ושכל המצוות כולן יש להן טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן. [...] ולשון הכתוב בכך ברור: "חֻקִׁים וּמִׁשְּפָטִׁים צַדִׁיקִׁם" [דב' ד, ח], "מִׁשְּפְּטֵׁי ה' אֱמֶת צָדְּקוּ יחְּדָו" [תה' יט, י] [...]. ואשר ראוי שיסבור בעניין זה כל מי שדעתו שלמה הוא מה שאבאר, והוא, שכלל המצוות יש להן טעם בהחלט, ובגלל תועלת מסוימת ציוה בהן.
וכל המטרה [במצוות] היא תועלתנו [...] ממה שנאמר: "לְּטוֹב לָנוּ כָל הַיָמִׁים לְּחַיֹּתֵׁנוּ כְּהַיוֹם הַזה" [דברים ו, כד], ואמר: "אֲשֶר יִׁשְּמְּעוּן אֵׁת כָל הַחֻקִׁים הָאֵׁלֶה וְּאָמְּרוּ רַק עַם חָכָם וְּנָבוֹן הַגוֹי הַגָדוֹל הַזֶה" [שם ד, ו], הרי באר כי אפילו החוקים, כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא שכל מצוה מאלו ה-613 מצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה".
אוסיף ואומר שישנן מצוות שמעיות ומצוות שכליות, דהיינו, ישנן מצוות שטעמן ברור ומצוות שטעמן אינו גלוי, אך אין זה שאין טעם, עלינו להפנים שאנו מוגבלים בדעתו, אך דוד ע"ה רצה לידע את ה' ומחוכמתו, ואמר: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, יח).