menilendel

שלום, נניח מגיע אדם לא יהודי מאפריקה לישראל כשהוא אתאיסט מוחלט לגמרי ומעולם לא עשה שום "פרקטיקה דתית". והוא רוצה להפוך ליהודי שומר מצוות. ועכשיו צריך ללמד אותו מה לעשות. אז לפי המדרש אני מבין שאני צריך להגיד לו כזה דבר - "שמע, לפי היהדות, אתה לא צריך לבטל את הרצונות הבסיסיים לאוכל, ביגוד יפה וכדומה. כי אם תבטל - יהיה לך נזק פסיכולוגי, אתה שם מחסום נפשי על חלקים בנפש וזה לא בריא. אז זה טוב שיש לך רצונות לדברים שונים, פשוט תדע שהם אסורים כי אלוקים ציווה שהם אסורים" לפי רש"י אני מבין שאני צריך להגיד לו כזה דבר: "שמע, לפי היהדות אסורים דברים כמו אכילת חזיר, שעטנז וכדומה. ביום יום אתה יכול להתקל במציאויות כאלו. כל פעם שתתקל בזה, תרגיש איך אתה רוצה את זה, ואז תתגבר על זה" כלומר - יש פה סוג של "ציווי" של לעשות משהו ולהתגבר. אך לפי המדרש זה משהו הרבה יותר "פנימי", לא משהו לעשות ביום יום.

שלום, תודה על התגובה. כשאני קראתי רק את רש"י ולא את המדרש, הבנתי דבר מסויים. וכשקראתי את המדרש - הבנתי משהו אחר. מהמדרש אני מבין שלא צריך לבטל את הרצונות הטבעיים לדברים מסויימים אלא להמנע מדברים מסויימים שאסורים בגלל הציווי להמנע מהם (ולא בגלל ביטול הרגש). אך מרש"י (בלי לקרוא את המדרש), לפחות כך אני הבנתי כשקראתי אותו, אולי אחרים לא, אז אני מבין משהו שלא בדיוק אותו דבר - יש הנחיה אקטיבית להרגיש את הרצונות ואז להגיד שלמרות שאני רוצה לא אלך אחר הרצון. ויש לזה נפקא מינות כמו בדוגמאות שהבאתי קודם.

במדרש כתוב - מנין שלא יאמר אדם "אי אפשי ללבוש שעטנז.... כלומר - אדם יכול לחשוב שה' רוצה שיבטל מהלב שלו את הרצונות הטבעיים ליופי, מאכלות שונים וכדומה, אז זה לא מה שה' רוצה ממנו. רש"י כותב - מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר... כלומר, לפי הניסוח הזה - יש כמו "ציווי" / "הוראה" / "דרך חיים" / "צורת התנהגות" לאדם - תרגיש שאתה רוצה דברים, אך למרות הרצון, אתה לא עושה את זה. כלומר - לפי המדרש, זה משהו פאסיבי, הדרכה כללית לאדם - אל תבטל דברים טבעיים מהלב. לפי רש"י - יש פה הדרכה אקטיבית, שצריך להרגיש דברים, ואז להגיד לעצמך - אה, למרות שאני רוצה, לא אעשה. אתן דוגמא למשל - אבא אומר לבן שלו שבן 9: יש מותגים יקרים כמו נייק, אדידס, ניו באלאנס, אך אני לא קונה לך אותם כי אנחנו לא מרויחים מספיק. לעומת - אבא אומר לבן שלו שבן 9: יש מותגים יקרים כמו נייק, אדידס, ניו באלאנס, אתה צריך לרצות אותם, אבל לדעת שלא תקבל אותם כי אין לנו מספיק כסף. שבמקרה השני כמובן זה יוצר תסכולים ומאבקים פנימיים בתוך הילד. לעומת המקרה הראשון שזה הרבה יותר פאסיבי ולא איזשהו מאבק מתמיד. לפי רש"י למשל אם אני הולך ליד מסעדה לא כשרה אני "צריך" (כלומר לעשות משהו אקטיבי) להריח את זה, להתענג על הריח, להרגיש איזה באסה שכמה שאני רוצה לאכול את זה, אני לא יכול. ולפי המדרש אין צורך להיות ככה אקטיביים בדברים שונים שיכולים לצוף מדי פעם. זו הדרכה כללית לתובנה כללית, לא משהו אקטיבי. הדברים קצת מופשטים, מקוה שהצלחתי להסביר איך אנירואה את זה.