ידועה ומפורסמת שיטת חכמי-יועצי-אשכנז לאסוֹר אכילת קטניות בפסח, ותמצאום מחזקים את מנהגם המשובש והמטופש הזה על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, אך כאשר הם מגיעים לסיבות ההלכתיות לפיהן יש לאסור אכילת קטניות, הם מתחילים לגמגם... וזכורני כשהייתי ילד קטן שוחחתי עם חבריי מעדת האשכנזים האירופיים, והם נהגו להתלונן בפניי על-כך ש"אין מה לאכול בפסח", ו"כל הפסח אוכלים תפוחי אדמה". מדוע אסרו חכמי-יועצי-אשכנז לאכול קטניות בפסח? מהם יסודותיו של מנהג זה? והאם מותר ליהודי אשכנזי בימינו לאכול קטניות בפסח למרות מנהג אבותיו? בפרק הראשון של מאמר זה נסקור את יסודו התלמודי של היתר אכילת הקטניות בפסח, נמשיך בהצגת טעמי המנהג לאסוֹר אכילת קטניות (מתוך דברי ראשוני אשכנז), ונבחן את הטעמים האלה לאור דברי התלמוד והרמב"ם.
א. יסוד ההיתר לאכול קטניות בפסח
היסוד הקדום שממנו לומדים שמותר לאכול קטניות בפסח הוא במשנה פסחים (ה, א): "אֵלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחיטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון". כידוע, יש מצוַת עשה מן התורה לאכול כזית מצה בליל-הסדר, והמשנה עוסקת בשאלה: מאֵלו מיני דגן ניתן להכין את המצה כדי שנצא בה ידי חובת אכילת כזית? המשנה משיבה על שאלה זו, ומלמדת שחובה להכין את המצה דווקא מחמשת מיני הדגן.
בפירושו למשנה זו, רבנו מסביר מדוע המשנה קובעת שיוצאים ידי חובת אכילת כזית מצה בליל פסח דווקא בחמשת מיני הדגן הללו, והוא מבאר שיסוד הדברים בפסוק: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת" (דב' טז, ג). כלומר, הפסוק בדברים קושר בין איסור אכילת החמץ לבין חובת אכילת המצות, כדי ללמדנו, שרק מצה שנעשתה מדברים שעשויים להחמיץ יוצאים בה ידי חובת אכילת כזית מצה. נמצא, שרק מצה שנעשתה מחמשת מיני הדגן הללו שעשויים להחמיץ, יוצאים בה ידי חובת אכילת כזית מצה בליל הפסח.
ולענייננו למדנו, שרק חמשת מיני הדגן הללו עשויים להחמיץ.
וכֹה דברי רבנו בפירושו למשנה שם: "אכילת מצה בלילי פסח מצוַת עשה [...] ונאמר: 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת' וכו', כל הזרעונים שבָּצֵקן מחמיץ יוצא בהן ידי חובתו במצה. וחמשה מיני זרעונים אלו בלבד הן שבאין לידי חִמּוּץ, אבל זולתן כגון האורז והדוחן [...] מתקלקל בצקן אם נשתהה ואינו מחמיץ".
יסוד ביאורו של רבנו נמצא בתלמוד (פסחים לה ע"א), וכך נאמר שם:
"[משנה:] אלו דברים שאדם יוצא בהן [כלומר, מי שאכל מצה העשויה מהם – יצא ידי חובת אכילת מצה בפסח]: בחיטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון. [תלמוד:] הני [=אֵלּוּ (חמשת מיני הדגן)] – אִין [=כן], אורז ודוחן – לא. מנא הני מילי? [=מהו המקור לכך שאורז ודוחן שעשו מהם מצה אין יוצאים בה ידי חובה?] אמר קרא [=ממה שנאמר בפסוק]: 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת', דברים הבאים לידי חִמוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח – יצאו אלו שאינן באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון".
וכך ביאר רבנו חננאל (צפון אפריקה, המאה הי"א) את התלמוד (שם): "ופשטינן מהאי קרא [=ואנו למדים מהפסוק הזה]: 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ' וכו' – דברים שייתכן שיבואו לידי חִמוץ אותם הזהירה תורה שלא תניחם להחמיץ אלא תאכלֵם מצה, אבל אלו שאין באים לידי חִמוץ לעולם, אלא לידי סרחון, גם אם תאכלם מצה אינה חשובה מצה".
נמצא אפוא, שחכמי המשנה והתלמוד קיבלו במסורת התורה-שבעל-פה, שרק חמשת מיני הדגן הללו עשויים להחמיץ כאשר הם באים במגע עם מים. כלומר, כל שאר מיני הזרעים (כולל קטניות), אם יבואו במגע עם מים לעולם לא יחמיצו, ולכן מותר לאכלם בפסח גם אם הם באו במגע עם מים. ללמדנו, שלדעת חכמי המשנה והתלמוד מותר לחלוטין לאכול קטניות בפסח. מסורת תורה-שבעל-פה זו נפסקה להלכה ב"משנה תורה" (הלכות חמץ ומצה ה, א):
"אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני הדגן בלבד. והם שני מיני החיטים שהן החיטה והכוסמת. ושלשה מיני השעורים שהן השעורה ושבולת שועל והשיפון. אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולין ועדשים וכיוצא בהן – אין בהן משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ – הרי זה מותר באכילה, שאין זה חִמוץ אלא סרחון".
אגב, מה שנאמר בתלמוד וב"משנה תורה", שהקטניות באות "לידי סרחון" אם ניסו להתפיחן כבצק, רבנו מסביר (לעיל בפירושו למשנה), שכוונת הדברים שהם באים לידי קלקול ועיפוש, בשונה מחמשת מיני דגן שבבואם במגע עם מים הם מתנפחים ומשביחים.
ב. מדוע אסרו חכמי-יועצי-אשכנז לאכול קטניות בפסח?
יש לא מעט טעמים למנהג שאוסר לאכול קטניות בפסח, בפרק זה נעסוק בטעמים הקדומים והמרכזיים.
הטעם הראשון
הטעם הראשון נמצא ב"ספר המנהגות" (אשר בן שאול, צרפת, המאות הי"ב–י"ג), וזה לשונו (עמ' 176): "ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח מפני שהן מחמיצין, ועל כן נקראין חימצי". מדבריו עולה: א) שכל העולם נהגו שלא לאכול קטניות; ב) הסיבה שנהגו שלא לאכול היא מפני שהן מחמיצות; ג) המקור לכך שהן מחמיצות הוא מפני שקראו להן בשם "חימצי" אשר דומה לשם "חמץ".
חשוב להדגיש, שטענתו השנייה של אשר בן שאול לפיה קטניות עשויות להחמיץ – מנוגדת לפסק התלמוד, שהרי בתלמוד נפסק מפורשות שחמשת המינים היחידים שמחמיצים במים הם חמשת מיני הדגן שפורטו לעיל, ודינו של הסותר או המוסיף על מסורת התורה-שבעל-פה חמור מאד, והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות דתנו הטהורים:
"והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ועתה לדברי קאפח השכיר, אשר מותח ביקורת נכונה על טעמיו ההזויים של אשר, אך נתעוור מן האמת בעיקר, מפני שהוא לא ציין את הביקורת המרכזית שצריכה להימתח על אשר, והיא, שדבריו מנוגדים למסורת התורה-שבעל-פה; וזה לשונו בפירושו להלכות חמץ ומצה (ה, א):
"והנה מה שכתב [...] ספר המנהגות 'שנהגו כל העולם', טעות הוא ואין הדברים אמת, ורוב ארצות המזרח לא נהגו איסור. ובתימן אכלו את כל הקטניות כאמיתה של תורה. ומה שכתב שמחמיצין מפני שנקראין 'חימצי', דברים מתמיהין, כי היא מין קטנית הנקראת בערבית 'חמץ' ובארמית 'חימצי', ואי דרשינן בשמא [=ואם דורשים לאסוֹר דברים לפי השם שלהם], צריך לאסור את היחמור שהוא חיה טהורה מפני ששמו דומה לחמור ["זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ [...] אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר" (דב' יד, ד–ה)], ואלה דברים שלא ניתנו להיאמר".
על דבריו של אשר יש תמיהה נוספת: מדבריו לא ברור האם "חימצי" הוא שם לכל הזרעונים, או שם לסוג מסוים של קטנית, ואם "חימצי" הוא שם לסוג מסוים של קטנית, כפי שהוא במקורו בארמית, מדוע אשר הצרפתי מפליג בדמיונו ואוסר את כל סוגי הקטניות? ובכן, התשובה היא שאין לתמוה על-כך שדברי השוטים תמוהים וסבוכים, כי כך היא דרכם.
הטעם השני
הטעם השני הובא בתוך דברי מנוח בן יעקב, שגם הוא התגורר בארץ המינים (צרפת, המאה הי"ג). אמנם, מנוח חולק על הטעם שכותב אשר בן שאול ב"ספר המנהגות", אך הוא מעלה טעם אחר, וזה לשונו (בפירושו לדברי הרמב"ם ב"משנה תורה" לעיל):
"וכתוב ב'ספר המנהגות' [הובא לעיל] [...]. ולא מסתבר לומר שיהיה המנהג תלוי באיסור כלל, שאין בשום קטניות בעולם שום חִמוץ. אלא מפני שאין דרך לאכול קטניות במועד שהרי כתוב 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' [דב' טז, יד], ואין שמחה באכילת תבשיל קטניות".
מדברי מנוח עולה נקודה חשובה והיא, שגם לדעתו אין שום קטניות שעשויות להחמיץ, וכמו שהוא כותב לעיל: "שאין בשום קטניות בעולם שום חִמוץ". מכל מקום, לדעתו, הטעם שמפניו אסרו לאכול קטניות בפסח הוא משום שאין שמחה באכילת קטניות, וזה נוגד את חובת השמחה בחג שנאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". על טעמו זה של מנוח אומר קאפח שם:
"ומה שכתב שאין אוכלין קטניות במועד משום שמחת החג, דברים הרבה יותר מתמיהין [ואין דברי קאפח נכונים, כי אין יותר תמוה ומתמיה מסטייה ממסורת התורה-שבעל-פה, וקאפח השכיר מטשטש את העובדה שראשוני אשכנז סטו ממסורת התורה-שבעל-פה שניתנה לנו איש-מפי-איש מפי משה רבנו], ואלו ראה 'לחוח ד'רה' [=לחוח מִדּוּרָה] בשמן שומשמין שפצחו עליה שתי ביצים, היה מניח לחם הניקודים התפל ורץ בכל כוחו להשיג מעדן כזה, וכן תבשיל של אורז בבשר ומֵח-עצמות לא היה אומר מה שאמר, וכי יש עונג מועד גדול מזה?".
הטעם השלישי
לאחר שמנוח כתב את טעמו הראשון (במאמר זה הוא הטעם הקודם, דהיינו הטעם השני), הוא התלבט והוסיף טעם נוסף. נראה שאפילו הוא הרגיש בחולשת הטעם הראשון שכתב, ולכן בסוף הטעם השני לקמן הוא הוסיף וכתב שם: "וזה הטעם יש לו שורש" – משמע שהטעם הראשון אין לו שורש, דהיינו רעוע ביותר, ואכן צדק בזה. וזה לשונו שם במלואו:
"אחר זה מצאתי כתוב שיש מין אחד נקרא 'ויצאש', והם גרגרים של חיטה שמשתנים בארץ בתבניתם וטבעם כמין הזונין. שבשנה שאינה של ברכה יוצאת התבואה מדרך הישר, וחוזרת זונין, מלשון 'כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ' [הו' א, ב], ובשנה גשומה חוזרת התבואה 'ויצאש' [...] ועל כן אסרו כל קטניות – וזה הטעם יש לו שורש".
מנוח טען שאכילת קטניות בפסח נאסרה, מפני שיש מין מסוים של חיטים שצורתן משתנית בשנת בצורת לצורה שדומה לצורת קטנית, ואם תהיה שנה גשומה לאחר מכן, החיטים חוזרות לצורתן הטבעית. ויש לתמוה, מדוע מנוח אסר את כל הקטניות משום מין מסוים של חיטה? מדוע לא אסר רק את מיני הקטניות שדומות לאותן החיטים? ולא מספיק שגזירה זו כלל לא נאמרה בתלמוד, כלומר בשום מקום בתלמוד לא אסרו לאכול מיני קטניות שדומות לחיטי הזונין, מנוח הוסיף עוד גזירה הזויה על הגזירה ההזויה הראשונה, ואסר את כל מיני הקטניות, גם אלו שאינן דומות כלל לחיטי הזונין. נמצא, שגזרו גזירות מרחיקות לכת, וגזירות על הגזירות, על יסוד טעמים רעועים ורצוצים ביותר, וכל זאת בניגוד למסורת התורה-שבעל-פה!
ועל עצם טענתו של מנוח, שצורת חיטי הזונין משתנית משנת בצורת לשנה גשומה, כותב קאפח שם: "ומה שכתב על הזונין, יסוד הדברים בלשון רבנו בפירוש המשנה [...] בתוספת דברים שאין להם שחר". וכך כותב רבנו בפירושו למשנה על הזונין (כלאים א, א): "זונין, מין חיטה שהארץ משנה אותה ונפסדת צורתה וטבעה, ולפיכך נקרא זונין מעניין היציאה מדרך היושר כאמרוֹ: 'לִבָּם הַזּוֹנֶה' [יח' ו, ט]". כלומר, לדעת רבנו צורת הזונין אינה תלויה בשנת בצורת או בשנה גשומה, אלא באיכות הקרקע, והיא זו שגורמת לשינוי צורת החיטים לזונין, ועניין זה אינו קשור כלל לקטניות או להלכות הפסח.
בהמשך הדברים נסיק מסקנות ביחס לאכילת קטניות בפסח בימינו, כלומר: לאור חולשת הטעמים שבגינם אסרו לאכול קטניות בפסח כאמיתה של תורה, נברר האם האשכנזים התועים צריכים התרת נדרים כדי לשוב ולאכול קטניות בפסח כדין התלמוד? ויתרה מזאת, האם בכלל לדעת חז"ל והרמב"ם מותר למנוע אכילת קטניות בפסח? כן נגלה מה עומד מאחורי התגית הידועה "לאוכלי קטניות" שמוטבעת על שלל המוצרים שמכילים קטניות, ונסיים את דברינו בתיאור מצוַת השמחה בחג שיסודה בפסוק: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דב' טז, יד).
ג. האם צריך התרת נדרים כדי לאכול קטניות בפסח?
בחינת שלושת הטעמים המרכזיים שבגינם אסרו לאכול קטניות בפסח מלמדת, שאיסור זה רעוע וחלוש ביותר. ויש לשאול: יהודי ממוצא אשכנזי שמבקש לנהוג כפי הדין התלמודי הקדום והמקורי, האם הוא רשאי לעשות כן? ואם כן, האם הוא צריך לעשות התרת נדרים?
מדברי מנוח הצרפתי עולה, שאם עדה נהגה במנהג שאוסר דבר מסוים, ונתגלה שהמנהג הוא מנהג טעות, כלומר ראשי העדה שגו והנהיגו לאסור דבר שהוא מותר – אפשר ורצוי לחדול מאותו מנהג שאוסר, אך לפי דעתו צריך לעשות התרת נדרים כדי להתיר את המנהג שקיבלו עליהם. דבריו לקמן הובאו כדברי התנגדות לטעם הראשון שהובא במאמר זה, וכזכור, לפי הטעם ההוא אסור לאכול קטניות בפסח משום שהן מחמיצות.
וזה לשונו של מנוח שם:
"ואין ספק שאם רצה לאכול זרעונים בפסח וכיוצא בו משאר קטניות – מותר ואין בזה חשש איסור כלל, ואף על פי שנהגו [לאסוֹר], דהא אמרינן בירושלמי פ' מקום שנהגו [הל' א]: 'כל דבר שאינו יודע שמותר וטועה בו באיסור נשאל ומתירין לו'".
לפי מנוח הצרפתי, אין לאסור לאכול קטניות בפסח משום שהן מחמיצות, ואם אסרוּ מטעם זה, היה מותר ורצוי לבטל את האיסור, ולחזור ולאכול קטניות בפסח לאחר התרת נדרים ("נשאל ומתירין לו"). מדבריו משמע, שאם ניתן להוכיח שגם שאר הטעמים הם טעמים שאינם נכונים, גם במקרה כזה יש לחזור ולאכול קטניות בפסח לאחר התרת נדרים.
ברם, לדעת הרמב"ם אין שום צורך בהתרת נדרים! לדעתו, מי שאסר על עצמו בטעות דבר שהוא מותר לפי אמיתה של תורה, מספיק להודיע לו שהוא טועה ושהדבר שאסר על עצמו מותר. כלומר, די להודיע לו שהוא טועה ויחזור לנהוג לפי ההלכה המקורית והנכונה. ואלה דברי יוסף קאפח בפירושו להלכות חמץ ומצה (ה, א), ובתוכם מובאים דברי הרמב"ם בעניין זה:
"אמרינן בירושלמי פרק מקום שנהגו (הל' א): 'כל דבר שאינו יודע שמותר וטועה בו באיסור – נשאל ומתירין לו', נראה דרבנו מפרש נשאל [=שואל] לחכם, והחכם מודיעו ואומר לו שהוא טועה ושהדבר מותר, ולא שמתירין לו כהתרת נדר, וזה לשון [הרמב"ם] בתשובה (סי' שי): 'ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו [=שהזכרנו] אמרו [חז"ל], שאין ראוי להניח בני אדם על איסור מה שחשבו [שהוא] אסור, לפי שמה שזכר [=שהזכיר] הירושלמי הוא התרת מה שחשבו בו אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות, לפי שאין הפרש בין התרת האסור ובין איסור המותר'. עיין שם דלדבריו אין צריך היתר אלא להודיע שזה טעות".
ויש ארבעה דברים חשובים מאד לענייננו אשר נלמדים מדברי הירושלמי ורבנו:
האחד, הירושלמי כלל לא התייחס לשאלה האם מנהג איסור הופך לנדר, ואין צורך לומר שהירושלמי אינו קובע שמנהג חיובי ונעלה ככל שיהיה הופך לנדר, כל מה שהירושלמי אומר הוא, שמי שטעה ואסר על עצמו דבר שהוא מותר, ילך לחכם והוא יורה לו שהדבר מותר ושהוא אינו צריך התרת נדרים. ובמלים אחרות, אין ראיה מהירושלמי שמנהג כלשהו הופך לנדר!
והשני, לא רק שהירושלמי לא אומר שמנהג הופך לנדר, גם רבנו אינו אומר זאת בתשובה! ההיפך הגמור הוא הנכון! והנה לפניכם שוב דברי רבנו בעניין זה: "לפי שמה שזכר [=שהזכיר] הירושלמי הוא התרת מה שחשבו בו אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות", כלומר, כאשר מדובר בהימנעות מעשיית דבר-מה שנחשב בטעות לאיסור, אין צורך בהתרת נדרים; ברם, כאשר מדובר בעשיית מנהג שיש בו טעות, ובכן, כאן ברור שאין צורך בהתרת נדרים, שהרי מוטלת עלינו חובה לסתור מנהג שיש בו טעות, וכדברי רבנו: "לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות", כלומר, בזה לא היה צורך לחכמי הירושלמי להורות הוראה, כי הדברים ברורים לכל בר דעת. נמצא, שמנהג טעות חובה לסותרו ולבטלו, שמא הוא יגרום לתקלה.
והשלישי, מדברי רבנו עולה, שרצוי להורות ולעודד בני אדם לחדול מלנהוג במנהגי טעות, ואפילו כאשר מדובר במנהגי איסור, דהיינו במנהגים שיש בהם הימנעות מפעולה! וחובה להסביר להם שמדובר במנהגי טעות ושמצוה לחזור ולנהוג כפי ההלכה המקורית, שהרי רבנו כותב בתשובתו לעיל: "שאין ראוי להניח בני אדם על איסור מה שחשבו [שהוא] אסור".
והרביעי, לפי רבנו בתשובה, מי שאוסר על עצמו דבר המותר שוגה בעבירה! כלומר, אם מי שרק אוסר על עצמו דבר שהוא מותר שוגה בעבירה, כל-שכן וקל-וחומר, שמי שנוהג במנהג טעות שוגה בעבירה חמורה בהרבה – שהרי מי שאוסר על עצמו אינו פועל פעולה והוא רק יושב ונמנע מלפעול בדבר שמותר לו לפי התורה; לעומת זאת, מי ששוגה במנהג טעות עבירה חמורה בידו! שהרי הוא שוגה ונחבל בהבלים, ולעתים אף עלול להתדרדר למאגיה ולהזיות.
ומאין הנני יודע שלדעת רבנו מי שאוסר על עצמו דבר המותר שוגה בעבירה?
ובכן, רבנו משווה בין אדם שחזר בתשובה מעבירות שבידו, לבין אדם שחדל מלנהוג במנהגי איסור שְׁגוּיים: "לפי שאין הפרש בין התרת האסור ובין איסור המותר". כלומר, כמו שחוזר בתשובה חָדֵל מלהתיר לעצמו את הדברים שנאסרו בתורה ללא התרת נדרים, כך אדם שאסר על עצמו בלא ידיעה, חָדֵל מלאסוֹר על עצמו דברים שלא נאסרו ללא התרת נדרים. דהיינו, ממה שרבנו משווה בין התרת האיסור לבין איסור המותר, למדנו, שאסור לאדם לאסוֹר על עצמו דברים ללא צורך, בדיוק כמו שאסור לו להתיר לעצמו את הדברים האסורים!
קצרו של דבר, אם אדם שאוסר על עצמו דבר המותר שוגה בעבירה, כל-שכן אדם שפועל פעולות הבל ותועה אחרי מנהגי תהו, שעבירה חמורה בידו, מפני שהוא פועל ומייחס חשיבות להבלים אשר לא יועילו ולא יצילו, והבלים אלה מרוקנים את מחשבתו מהשקפות אמת. כלומר, אם לדעת רבנו מי שאוסר על עצמו דבר המותר אינו צריך התרת נדרים, כל-שכן וקל-וחומר מי שיש בידו עבירה חמורה יותר, דהיינו מי שנוהג במנהג טעות ושוגה ונחבל בהבלים.
ולכל הדברים הללו יש להוסיף את האמור לעיל, והוא, שאין שום הלכה שקובעת שדבר הרשות שנהגו בו פעם-אחר-פעם הופך לנדר. דהיינו, אין שום הלכה שקובעת שמי שנהג לאסור על עצמו דבר מסוים ואפילו מתוך ידיעה שמדובר בהיתר גמור, או שחִיֵּיב את עצמו במצוה כלשהי שהיא בגדר רשות – בשום מקום רבנו לא מציין שהנהגתו הופכת לנדר ועתה הוא זקוק להתרת נדרים כדי לחדול מלנהוג במנהגו. אלא, רק מי שנודר בפיו ומקבל בליבו – חייב בנדר.
ואם בתשובתו זו של רבנו עסקינן, נצרף כמה משפטים מדבריו שם אשר גם בהם יש לימוד חשוב מאד לענייננו (מהד' בלאו): "וכבר בארנו שהראוי להתיר לכל בני אדם כל מה שאפשר להתיר ולא נטריח עליהם. ויש לאדם בינו לבין עצמו שיחמיר על עצמו כל מה שירצה כמו שבארנו". הראינו אפוא לדעת, כי אין לחייב את בני האדם בדברים שהם רשות...
ונצרף נקודה למחשבה, וכי יעלה על הדעת להעניש אדם על-כך שהוא החליט לנהוג במנהג חיובי ונעלה? שהרי אם הוא יחדל ולוּ פעם אחת מלנהוג באותו מנהג חיובי שהוא נוהג בו, הדבר ייחשב לו לעוון ולהפרת נדר! ואיֵּה ההיגיון והשכל הישר? זאת ועוד, הלכה שכזו תרחיק את בני האדם מללכת בדרכים נעלות ותנציח את הבינוניות, שהרי ההליכה בדרכי טובים אוסרת את האדם בנדר, ועלולה לגרום לו לחטא ועוון ולעבור על אזהרה שנאמרה בתורה.
והנה לפניכם גם פסק רבנו בסוף הלכות נדרים, וממנו עולה יחסם השלילי של חז"ל לנדרי איסור באופן כללי: "לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהן, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן, בלא נדר. אמרו חכמים: כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להישאל על נדרו, כדי שלא יהא מכשול לפניו. במה דברים אמורים? בנדרי איסר" וכו'.
רק נדרי איסור זמניים ביותר שנועדו "לכונן דעותיו [מידותיו] ולתקן מעשיו" (שם), הם רצויים, אך סתם נדרי איסור מגונים מאד, כל-שכן כשהם מנוגדים למסורת התורה-שבעל-פה ופוגעים פגיעה חמורה בשמחת החג. לפיכך, לא יעלה על הדעת שנדרי איסור כל-כך מגונים יהפכו לנדר כאילו היו מצוה נעלה – גם כדי שלא לשוות למנהגי מינות מעמד של מצוה, אך גם כדי שלא להקשות על בני האדם לשוב בתשובה שלמה לפני ה' יתעלה, ולחזור לדרך האמת.
קצרו של דבר, אפילו מנהג איסור שאינו מנהג טעות אין צורך בהתרת נדרים כדי לחדול ממנו, כל-שכן וקל-וחומר מנהג איסור שיסודו בטעות חמורה אשר מנוגדת למסורת התורה-שבעל-פה, אין צורך בשום התרת נדרים כדי לחדול ממנו, ומצוה רבה לשוב למסורת הנאמנה.
ד. האם לדעת הרמב"ם מותר למנוע אכילת קטניות בפסח?
עד כה ראינו, שלדעת רבנו, מותר ואף מצוה רבה, לאדם שאבותיו נהגו לאסוֹר אכילת קטניות בפסח, לחדול מלאסור זאת על עצמו, ולשוב לנהוג כפי דין התלמוד, וכפי המסורת האמיתית והנאמנה של התורה-שבעל-פה. עוד ראינו, שכמו שאסור לאדם להתיר לעצמו איסורים ולנהוג בהפקרות דתית ומוסרית, כך אסור לו לאסור על עצמו דברים שהתורה או חכמים לא אסרו עליו במפורש. דברים אלה נכונים במיוחד לגבי שמחת יום-טוב, כי אסור בשום פנים להצֵר לבני האדם בשמחת יום-טוב, וכמו שעולה מתוך דברי רבנו בתשובה סימן קטו.
להלן מעט רקע לתשובה הנדונה:
בכמה מקומות במצרים נהגו שלא לאפות בתנור של גויים ביום-טוב, אלא אפו בבתיהם על אף אי-הנוחות שיש בדבר, וכן נהגו שלא לקנות מצרכים מהחנוונים הגויים ביום-טוב – כל זאת מחשש שמא הגויים יכריחו אותם לישא-וליתן עמהם ולעסוק בכל מיני מלאכות ביום-טוב, בראותם שרק בשבת הם נזהרים שלא לעשות מלאכה. ועתה באו אנשים והתירו את הכל, ושאלו את רבנו הרמב"ם האם יש למנוע מהם לבטל מנהגים שנעשו משום גדר וסייג.
וכֹה דברי רבנו בתשובתו להם (סימן קטו):
"אין להצֵר לבני אדם בשמחת יום-טוב ואין למנעם מלאפות בפורני [=בתנור של גויים], וכל החששות הללו רחוקות".
על דבריו אלה של הרמב"ם כותב קאפח (הלכות שביתת יום-טוב א, אות כז):
"הרי לא חש [=חשש] רבנו למנהג כל זמן שהוא מגביל מדבר מצוה שהיא שמחת יום-טוב, אף-על-פי שנעשה לגדר וסייג לדעת הנוהג בו, והוא הדין לכל מנהג שיש בו משום הגבלה למצוה אפילו בדרך רחוקה אין לחוש לו".
נמצא, שלדעת הרמב"ם אסור למנוע דברים שמביאים לשמחה ביום-טוב, ולכן יש לבטל ללא התרת נדרים כל מנהג שגורע משמחת יום-טוב, וזאת אפילו במקום שהמנהג לא נולד בטעות אלא הונהג לגדר וסייג! והמסקנה לענייננו היא, שיש מצוה לחדול מאיסור אכילת קטניות בפסח, וזאת מפני שאיסור זה גורע משמחת החג, ולדעת רבנו, כל דבר שגורע משמחת החג, אפילו באופן עקיף ורחוק, יש לחדול ממנו מיד, ולשמוח בחג באופן השלם ביותר שניתן.
נמצא אפוא, שיש שני טעמים לכך שאין צורך בהתרת נדרים כדי להתיר אכילת קטניות בפסח: 1) מדובר במנהג מינות משובש מאד שיסודותיו רעועים ביותר; 2) אפילו מנהג שנעשה לגדר ולסייג, כאשר הוא גורע משמחת החג, מצוה לבטלו, ואין כל צורך בהתרת נדרים.
בתשובה נוספת בעניין זה, משיב רבנו הרמב"ם לשואל, אשר שאל אותו על אדם שהיה לו הסכם עם בעל הפורני (=התנור) לאפות אצלו בשכר חודשי, והוצרך לאפות אצלו ביום-טוב, האם זה מותר, והשיב (סימן קנו):
"דבר זה מותר לצורך, וכך אנו עושים תמיד, אופין ביום-טוב בפורני, וכך ראינו כל קודמינו מכל חכמי המערב, ואף אחד לא התנגד לאסור הדבר, ואין בו לדעתי שום איסור כלל".
ה. "לאוכלי קטניות"
חשוב לציין כי בימינו חכמי-יועצי-אשכנז דאגו לכך, שכל המוצרים המכילים קטניות יהיו מסומנים בכיתוב "לאוכלי קטניות", ותמוה בעיניי מדוע צאצאי המינים האוכלין מן התורה מתעקשים על כיתוב זה דווקא, מדוע לא נכתב "מכיל קטניות" וכיו"ב, מדוע הם כותבים "לאוכלי קטניות" כאילו מדובר באוכלי נבלות וטרפות, שהרי למעט פעם אחת שאינה נוטה לכיוון מסוים, המילה "אוכלי" בכתבי-הקודש מובאת תמיד בהקשר שלילי מאד:
1) "אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל" – נביאי הבעל ונביאי האשרה (מ"א יח, יט).
2) "אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ" – ביטויים קשים מאד שסופם פורענות וכליה (יש' סו, יז).
3) "פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי" – עובדי העבודה-הזרה שרוצחים וטובחים בעם-ישראל (תה' יד, ד).
4) "אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים" – האוכלים מן הלחם המוגש לפני עבודה-זרה (שם קכז, ב).
5) "וְאֹכְלֵי פַת בָּגוֹ" – האוכלים מן המאכלים הטמאים המוגשים על שולחנו של מלך מצרים (דנ' יא, כו).
נמצא שהמינים הצבועים וצאצאיהם האשכנזים מאשימים את אנשי האמת והצדק במינות! לפיכך, לפי דעתי יש לשנות מיד את הכיתוב מ"לאוכלי קטניות" ל"מכיל קטניות" ותו לא, ואף שצאצאי המינים לא יעשו-כן, מפני שהם אינם מסוגלים לעקור את כבודם וכבוד אבותם ולהודות על האמת – לפחות אנו, שהוארנו באורו של הרמב"ם, נבין שעלינו להתנתק מהקשרו השלילי של הפסוק, ולסלק מקרבנו כל רגשות אשמה דמיוניים באכלנו קטניות, ואף להחדיר לתודעתנו שאנו מקיימים מצוה חשובה וגדולה מן התורה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ".
ו. "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ"
טרם שנעיין במצוה המיוחדת שיש לשמוח בחג, נביא את דברי רבנו הרמב"ם שקובע שיש מצוה לשמוח תמיד בכל עת ולא רק בחג, וכֹה דבריו בהלכות דעות (א, ה–ז):
"הדרך הישרה היא מדה בינונית [...] כיצד? [...] ולא יהיה מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח, כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות [...] – וזו היא דרך החכמים".
בהלכה נוספת שם פוסק רבנו (ב, יד): "לא יהיה אדם בעל שחוק והתל, ולא עצב ואונן אלא שמח. כך אמרו חכמים: 'שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה'. וציוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל, אלא מקביל את כל האדם בסבר פנים יפות".
נעבור עתה למצוה המיוחדת שיש לשמוח בחגים, וכֹה דברי רבנו בספר המצוות (עשין נד):
"והמצוה הארבע וחמישים, הציווי שנצטווינו בשמחה ברגלים, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' [...] והעניין הראשון שאליו נרמז במצוה זו הוא להקריב קרבן שלמים [...]. ובכלל אמרוֹ 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' מה שאמרוּ עוד [חז"ל], והוא אמרם: שְׂמַח בכל מיני שמחה [חגיגה ח ע"ב], מֵהֶן אכילת הבשר בחגים, ושתיית היין, ולבישת [בגדים] חדשים, וחילוק מיני פירות ומיני מתיקה לנערים ולנשים [...]. וכל זה נכלל בכלל אמרוֹ: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ'. והחמוּר בהם חיוב שתיית היין דווקא [=יין יבש שאינו מבושל ואינו מסוכר], כיוון שהוא מיוחד לשמחה".
נחתום דברינו בדברי הרמב"ם על השמחה בהלכות שביתת יום-טוב (ו, טז–יז):
"שבעת-ימי-הפסח ושמונת-ימי-החג עם שאר ימים טובים כולן אסורין בספד ותענית. וחייב אדם להיות שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו, שנאמר: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ' [דב' טז, יד]. אף-על-פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים [...] יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד בראוי לו.
כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים קונה להן בגדים ותכשיט כפי ממונו. והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין. וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמֵללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרשׂו, ועל אלו נאמר: 'זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם' [הושע ט, ד]. ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר: 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם' [מלאכי ב, ג]".
כלומר, אף שעיקר השמחה בחג היא באכילת בשר קרבן השלמים (בזמן שבית-המקדש קיים), מכל מקום ציוו אותנו חכמים לשמוח ולשמֵּח בשלושת הרגלים ככל יכולתנו. יהי רצון שנזכה לשמוח בחג הקרוב ובכל החגים בשמחה אמיתית של מצוה, שמחה רוחנית שמלווה את האדם לאורך זמן, ממלאה אותו בחיוניות ובמרץ, ומעודדת אותו להמשך עשייה חיובית, להמשך התרוממות רוחנית ולחיזוק הרצון להשיג הישגים אמיתיים.