בהתארגנות סוד ההצלחה – ביקורת ותשובה

[להלן מאמר שכתב אבא מרי ע"ה. מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת "דעת" – הוא כתב העת "אפיקים" בשמו הראשון. מאמר זה פורסם בתאריך יח באדר תשכ"ג, והנני מביא אותו כאן כהקדמה לביקורת שנתקבלה בעניינו ולתשובתי לביקורת, והנה הוא לפניכם:]

זמן רב אנו שואלים את עצמנו: משום מה אחינו בני תימן, ותיקים וחדשים, לא זכו עד כה להיות בין מעצבי דמות המדינה בתחום החברה, התרבות והכלכלה? והלא הם היו החלוצים הראשונים בזמן שאדמת ישראל הייתה עדיין שממת-עולם וזָעקה ליד גואלת מעזובה של אלפי שנים?

אין חולק שיהדות תימן נטלה חלק לא מבוטל בהפרחת השממה ובפיתוח הארץ. היא קיימה ומקיימת מצוה זו גם עתה בכל נפשה ומאודה ואף סבלה והתענתה על-כך בחבלי ייסורים שונים. רבים המקומות שעליהם נשפכה זיעתם, ואף דמם, של מתיישבים תימנים. ואם כן, מה עלה לה ליהדות זו שחֶלקה בעיצוב דמות המדינה הוא כה אפסי? כלום אין בניה ראויים למצוא דרכם אל מערכת החיים הכללית? וכלום גזירה מן השמים היא שעליה להיות בתחתית הפירמידה החברתית בארץ, בחינת נענקת ואינה מעניקה?

סיבות ובנות סיבות

נעמוד בקצרה על כמה סיבות ונבחין היטב בין סיבות פנימיות וחיצוניות: בתחום הפנימי – ידוע שבני תימן לא ניסו, מאז בואם לארץ, להתארגן. שום התארגנות ממשית ושום מאבק מסודר על השפעתם כראשוני החלוצים, הם לא ערכו. הם הסתפקו במה שניתן להם על ידי אחרים ומתוך הנחה שהזמן יבשיל פירותיו, ולאט לאט הם ימצאו את דרכם אל ההשפעה הציבורית הכללית.

בתור גורם אחר פעלו במלוא המרץ צניעותם וענוותנותם. הם אינם אוהבים להידחק ולתבוע, ומשום כך נדחקו לקרן זווית (מקומם במוסדות הרבנות הראשית, למשל, ובגופים ציבוריים אחרים – יוכיח זאת). צניעות וענוותנות זו, בצירוף חוסר תודעה ארגונית-חברתית הם, אפוא, הגורמים הראשיים אשר עיכבו את התפתחותם החיובית כלפי פנים וכלפי חוץ.

מבפנים – נמנעו התארגנותם וליכודם במסגרת אחת ראויה לשמה אשר תייצג אותם ותעלה את בעיותיהם בכשרון לפני המוסדות הציבוריים והממלכתיים. ומבחוץ – הם הורחקו כמעט לחלוטין מהשפעה על ענייני המדינה.

ארץ המוצא ועול הצרות

לתופעה מכאיבה זו של חוסר התארגנות יש גם סיבות חיצוניות הקשורות בארץ המוצא שהייתה מפגרת ואותה לא פקדו דורות רבים שום מהפכות מדיניות או חברתיות, בניה לא נתנסו בהתארגנות במסגרות מודרניות, ובמידה שהייתה התארגנות – היא הייתה רופפת ובלי יסודות מוצקים. אף עול הצרות וקושי השעבוד אז, מנעו מהם לתת את הדעת לבעיות ארגוניות – ואת מעיינות מחשבתם הקדישו לשמירת המסורת, דבר שהוא אמנם חשוב מאד כשלעצמו. אם נוסיף את חשדנותם של השלטונות בתימן כלפי כל התארגנות – יובן מדוע תודעתם הארגונית הייתה עד כה משותקת לחלוטין.

לא הסכינו למציאות

והנה, כאשר עלו לארץ הוטלו יהודי תימן לתוך מציאות חברתית הפוכה וחריפה מזו שהסכינו לה בגולה. ענייני ארגון היו זרים להם ומושגי החברה החדישים היכום בתימהון. משראו הכוחות הפעילים האחרים בישוב מציאות עגומה זו ניצלוה ניצול מלא. הלבבות כלפיהם הוקשחו והתימנים ניצבו חסרי אונים מול בעיות החיים והחברה – ונסוגו. ואם כי הביאו עמם נכסי רוח עבריים מקוריים, שחשיבותם וערכם גדולים לאומה כולה – לא עמדה לימינם זכות זו. נצרף לכך את הגורם הנכבד מאד שהם נתברכו בילדים רבים – כן ירבו – ופרנסתם העיקה עליהם ודחקה את מעיינות מחשבתם מהעיקר, וכן את התעמולה המפלגתית החריפה שניצלה את תמימותם – ותהיה התמונה שלמה, שממנה יובן משום מה נחרץ גורל השפעתם, ובמקום להיות גורם מכוון ומדריך היו תמיד מטרה להרחקה וללחץ כלכלי וארגוני.

אכן, היו אמנם ניסיונות מעטים להתארגנות ולהתלכדות בגזירת המציאות ולא מתוך הכרה, אך אלה נופצו בעיקר אל סלע המחלוקות הקטנות שפשו בתוכם, ואיתם גם הניסיונות לשלבם בכלל הציבור – בתקווה שבדבר זה יהיה משום ביטוי לאהבת הכלל – כדי לסייע לפחות להטבת מצבם הכלכלי, וכן לשיתופם ושילובם בעיצוב ענייני המדינה.

הנה כי כן, חיו בני תימן חיים קשים בשמונים שנות גאולתם בארץ, וכל זה משום שהיו מפורדים ומפוררים בלי גוף ציבורי ראוי לשמו אשר ייטול עליו תפקידי חינוך להתארגנות, מאבק להשגת זכויותיהם והעלאת רמתם החברתית והארגונית.

המסקנה

הכרח חיים הוא לנו להתארגן במסגרות בלתי-מפלגתיות פנימיות מסודרות. מסגרות אלו חייבות ללמוד היטב את בעיות המדינה והעדה; הן חייבות לדאוג בראש למתן השכלה גבוהה לילדי העדה ולנער את הציבור מהאדישות המחבלת בו קשות ומכלה כל חלקה טובה; הן יכולות להסתייע לכך בכל גורם הרוצה באמת ובאמונה לעזור להן כדי להגיע למטרתן.

אסור לנו להרפות מניסיונות אלו של התארגנות, אף אם יפקדונו כשלונות רבים, עד אשר נוכל לעמוד על רגלינו. אז נוכל להגביר את השפעתנו במדינה, דבר אשר בלעדיו לא יכון שום מיזוג עדות בארץ ויהיו הלחצים לכך אשר יהיו. יש להתעלות מעל כל חילוקי דעות נפסדים.

נחדיר אל ליבותינו את ההכרה הברורה שאם אין אני לי מי לי, ונעזור קודם כל לעצמנו לפני שנבקש עזרת אחרים.

ביקורת על המאמר 'בהתארגנות סוד ההצלחה' ותשובתי

ראינו אפוא את מאמרו של אבא מרי ע"ה ובו הוא קורא ליהודי-תימן בפרט ולעם-ישראל בכלל, להבין את מעלות ההתארגנות המשותפת למען השגת מטרה נעלה.

לא העליתי על דעתי שיש במאמר זה משהו קיצוני או משהו שעלול לעורר ביקורת, ובוודאי לא ביקורת קשה וחריפה. ברם, להפתעתי הגיב מאן-דהו בעילום שם, ואף התיימר לכנות את עצמו בתגובה בשם "אמת". אותו איש "אמת" פתח את דבריו בדברי נועם כדרך המתעים והמתעתעים, אך קל מהרה הוא עבר למתוח ביקורת חריפה מאד. כמו כן, מרוב להיטותו למתוח עלי ביקורת, הוא לא שם לב שלא אני הוא זה שכתב את המאמר...

את דבריו הוא פותח במלים: "יש פה פספוס מהותי", וכבר האשים אותי מאן-דהו בעבר ב"פספוס", ראו: "טענות קשות נגד אור הרמב"ם ותשובותיי – חלק א", ושמא חד המה?

מכל מקום, הנה לפניכם דבריו:

אדיר היקר, יש פה פספוס מהותי, אם האמת חשובה זה לא משנה איזו עדה מקופחת יותר ואת מי האשכנזים דפקו\ניצלו, וכו'. כל ילד מכל עדה וכל יהודי באשר הוא, זכאי וצריך לקבל סיכוי שווה להגיע להצלחה ומיצוי עצמי, ולמרות שאני מסכים עם רוב דבריך, אני בעד חשיבה יותר הוליסטית ומכילה וסגנון יותר עדין.

לא צריך לעורר מלחמות, יש לנו מספיק שנאת חינם גם ככה!!

שוויון אמיתי או מדומה?

לעצם טענות המגיב, השוויון שקיים היום במערכת החינוך הוא תרמית, זהו שוויון כלפי חוץ בלבד, כאשר האמת היא שצאצאי המינים ממשיכים לטפח את אנשי שלומם, ולנחשל ככל יכולתם את המנוחשלים. וכבר כתב בעבר ד"ר שלמה סבירסקי ספר שלם על הטעיות הממסד ושקריו, ורק משמו ניתן ללמוד על הטעיותיהם ושיטותיהם הנלוזות והמתוחכמות עד מאד, שם הספר הוא: "לא נחשלים אלא מנוחשלים". מזרחים תתעוררו!

צאצאי המינים עדיין שולטים בממסד בכללותו, כולל במערכות החינוך, ואף שרוממות קול "השוויון" בגרונם, ידיהם ידי עשו, ועדיין רבים מאחינו נותרו מנוחשלים. מעטים מקרב המזרחים שנולדו בעוני הצליחו לעשות את המאמצים הנדרשים למרות הקשיים. כך שכל ילד מכל עדה צריך לקבל סיכוי שווה זה נכון מאד, ובדיוק זה העניין וזו מטרת המאמר: לחשוף את שקריהם וגזענותם של צאצאי המינים, ולתת אפשרות שווה גם לילדי המזרחים.

ויתרה מזאת, גם שוויון אמיתי לא יועיל לטווח הקצר, כי הם שתו וחלבו מהמדינה אינסוף תקציבים במשך עשרות רבות של שנים, וניצלו היטב את המערכות כדי להיטיב עם אנשיהם. כך שכדי להשיב את הגלגל לאחור ולהגיע לשוויון אמיתי יש צורך באפליה מתקנת, אחרת נמשיך במצב הקיים עוד עשרות רבות בשנים עד לשוויון אמיתי אולי, שיבוא רק בזכות התעוררות המזרחים והבנתם שהם מוכשרים לא פחות ואולי אף יותר מצאצאי המינים.

תעזוב אותו הוא פרא אדם!

ואשתף את הציבור בניסיוני האישי כדי שנלמד ונפיק לקחים יחדיו. אנכי הקטן גדלתי בשכונת "רמת אביב", והייתי בין התימנים הבודדים בבית-הספר "האליטיסטי" שבו למדתי ביסודי. בכל שכבה הייתה כיתה אחת והיו גם שתי כיתות גן: גן-חובה וטרום-חובה.

בהיותי כבן 16 סיפר לי חבר סיפור שאני לא זכרתי, אך משום מה כנראה נחרט עמוק בזיכרונו שלו. הוא סיפר לי, כי יום אחד כאשר היינו בגן רבנו והתגוששנו. במהלך הריב הגננת ניגשה אלינו, פנתה לחברי האשכנזי והוכיחה אותו קשות בעודנו רבים: "עזוב אותו, הוא פרא אדם!". ובמלים אחרות, מה אתה מלכלך את הידיים שלך בתימני העלוב הזה? תתרומם מעל הרמה הנמוכה הזו... וכדי להשלים את התמונה נצרף את הפסוקים מבראשית (ט, יא–יב): "וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל [...] וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ"...

לימים, נזכרתי בסיפורו, והוא היכה אותי בתדהמה וסגר בקרבי מעגל חיים, ואסביר את דבריי. במשך כל שנות לימודיי כמעט ולא השקעתי בלימודים, פשוט מפני שלא האמנתי שאני מסוגל! התשדורות והמסרים מהמורים וממערכת החינוך כלפיי הייתה שאני "מקרה אבוד" ואין לי כל סיכוי להצליח. וככה גדלתי, מתוך ידיעה כוזבת שאני שובב ללא תקנה, תימני שחום שכל תכליתו היא כדי להצביע עליו וללמוד כיצד אין להתנהג ואלו מידות לגנות.

מה שהציל אותי היה המארי התימני, אמי אצילת הנפש זיכרונה לברכה, לקחה אותי ללמוד אצל המארי, מגיל 3.5 ועד גיל 12 בערך הייתי לומד אצלו יום יום, במשך שעה וחצי, ארבע פעמים בשבוע. כל חבריי הלכו לחוגי פסנתר, כינור, ג'ודו וכיו"ב, ואילו אני הלכתי למארי. בזכות זאת, גם ללא למידה והשקעה, קליטתי הייתה מהירה והייתי מצליח בלימודים עד סוף כיתה ו, ואף עד כיתה ט הצלחתי לעבור את כל המקצועות, כמעט ללא שום השקעה.

ברם, בהגיעי לכיתה י ואילך, נתקלתי בחומות גבוהות, ולא הצלחתי עוד לקבל ציונים סבירים ללא השקעה בלימודים. כך שעד אמצע כיתה יב נכשלתי במקצועות רבים. ברם, באמצע יב, החלטתי ללמוד, התנתקתי מכל החברים והתמסרתי ללימודים, ובחצי שנה הצלחתי להוציא תעודת בגרות מלאה בממוצע של 92, אחר-כך שיפרתי עוד והממוצע עלה ל-103.

מה שאני רוצה לומר הוא, שלא אשכח לעולם את תחושת התדהמה וההלם שאחזו בי בכל פעם מחדש, כאשר הייתי מקבל ציונים גבוהים במבחנים, 90, 95 ואפילו 100, הייתי מתבונן על חבריי לספסל הלימודים מקרב צאצאי המינים האליטיסטים, משפשף את עיניי ומשתאה: האם אני הוזה או חולם? האם הציונים הללו אמיתיים? האם אני באמת מסוגל להצליח ואף לעקוף את צאצאי המינים? וכל פעם שעקפתי חבר נמלאתי השתאות ותדהמה על עצמי.

לימים, נזכרתי במה שסיפר לי החבר ואז הבנתי לעומק את תחושותיי ורגשותיי, במשך שנים רבות טיפחו בי את המחשבה והתודעה שאני "פרא אדם" לא יוצלח, תימני שחור ועלוב שנועד לשרת ולשעשע את צאצאי המינים ולהיות סוג ב במקרה הטוב. וכלל ידוע הוא בפסיכולוגיה של החינוך, שהיחס שהמורה משדר לתלמידו מעצב את תודעתו לשנים רבות. לצערי, חוסר הרצון של המערכת להאמין במזרחים, גרם וגורם למזרחים רבים להיפלט ממעגל ההשכלה ולבחור בסכלות. אנכי זכיתי לאם ולאב שנלחמו להצלחתי, אך לא כל אחד זוכה לכך.

הַצלחתי להגיע להישגים נזקפת לחינוך המיוחד של אבי ואמי, הם תמיד הדגישו בפניי שלא רק שאנחנו לא פחות טובים, אנחנו מסוגלים להיות יותר טובים, כי האמת בכל-כך הרבה תחומים נמצאת אצלנו. וכאשר הגעתי ובאתי ללימודי התואר השני והשלישי באוניברסיטה, כבר צפיתי וידעתי היטב את המכשולים והנחשולים המצפים לי, ולא נתתי להם לשבור אותי. אך ראיתי לא מעט דוקטורנטים מזרחיים שבאו לתואר השלישי שאננים, ב"גישה הוליסטית" כדברי המגיב, ולא הבינו את פשר ההתנגדות וערמות הקשיים. לבסוף הם נכשלו ופרשו.

סיפרתי כאן רק מעט מניסיוני עם צאצאי המינים, ויש לי ניסיון לא מועט איתם גם באקדמיה, כי ראיתי לא מעט פשע ורשע בתהליכי הקבלה וקידום הסטודנטים לתארים הבכירים. דבריי אפוא חשובים מאד כדי שאנו, התימנים והמזרחים, נבין את מעללי צאצאי המינים ותככיהם, נילחם בהם, נחשוף אותם ונגנה אותם. לא כי אנשי מלחמה אנחנו, ולא כי אין אנו חפצים ב"גישה הוליסטית", אלא ואך ורק בגלל שהם אינם נוקטים בגישה הוליסטית כי אם בגישה דורסנית שתלטנית ואכזרית, מתוך אהבה גזענית ומתנשאת לשלהם ולשלהם בלבד!!

אם חפצי חיים אנחנו, בעולם שבו הנחשולים גבוהים ומכים ללא רחמים, עלינו להיות חזקים נחושים ולוחמניים, ולעתים אף תוקפניים וחדים: אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לי ולא לו – ואילו היה שם לא היה נגאל...

לא כלו דתן ואבירם

בדברי המגיב אשר מתח ביקורת על אבי מרי ע"ה, הוא משרת את אלה שחפצים בהמשך דיכויים של בני עדות המזרח. ואם המגיב הוא מזרחי, שהרי הוא לא רשם את שמו ואיני יודע מי הוא, הוא מוּנע לפי דעתי מרגשי נחיתות, הצטדקות, התחסדות, ואפילו צביעות ממש.

ואוכיח את דבריי מתוך דבריו, המגיב אמר שהוא בעד "גישה הוליסטית", אם כן, מדוע הוא לא פנה אלי בגישה הוליסטית? מדוע הוא בחר לפרסם את דבריו דווקא בעילום שם ודווקא בפוסט ברבים? מדוע הוא מסיים את דבריו בביקורת קשה ובשני סימני קריאה? מדוע הוא מאשים אותי בכך שאני מעורר מלחמות? מדוע הוא מאשים אותי שאני מטיף לשנאת חינם? היש האשמות חמורות מאלה?! האם גישתו זו היא אכן גישה הוליסטית?!

נראה אפוא, כי גישתו היא "הוליסטית" רק כלפי צאצאי המינים הנערצים עליו בכרעו ובהשתחוותו לגדולתם המדומה, אך כלפי הנלחמים כנגדם וכנגד השקר מקרב אחיו התימנים, גישתו די לוחמנית וביקורתית ואף עוקצנית ופוגענית, מפני שהוא טרם השתחרר מעבדות מצרים, טרם השתחרר מרגשי הנחיתות והעליבות, טרם השׂכיל להיות בן חורין: "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי! וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שמ' כא, ה–ו).

בעניין זה ראוי להזכיר שוב את אבא מרי ז"ל, שכתב את המאמר הנדון: "בהתארגנות סוד ההצלחה": הוא היה הראשון שפרסם וזעק על חטיפת ילדי-תימן בשנות ה-60, כאשר כל העניין היה בגדר טאבו חמור אסור ומוחלט. הוא הושׂם במעקב, ואף נלקח למעצר ונחקר באזהרה כמה פעמים במתקני השב"כ. הוא שוב ושוב אמר להם, וזאת גם תשובתי למגיב, אני לא נגד המדינה, אני נגד העוולה נגד השקר ונגד הרמייה. ואף אנכי, איני שונא איש לחינם, אני שונא את השקר ואת ההטעייה. והיו תימנים שוטים עלובי נפש, אך בעלי מעמד רם ונישא, אשר שירתו את הממסד בדבקות ובאדיקות, שנלחמו באבי על שהרגיז את הפריץ, והאשימו אותו שהוא "מעורר מלחמות", עד שאחד מהם אף כינה אותו "מרעיל בארות"!

צאצאי דתן ואבירם

ממשיכי דרכם של אותם תימנים נרצעים עדיין חיים בתוכנו, אותם צאצאי דתן ואבירם ששיתפו פעולה עם צאצאי המינים רודפי הבצע, בגניבת אוצרותינו הרוחניים ובחטיפת ילדינו למען בצע כסף, אותם רשעים ארורים אשר העכירו את נפשם בשנאה עצמית תהומית וברגשי נחיתות. בסתר לבם הם עדיין במצרים האלילית, עדיין משועבדים הם לאדונים היהירים, כורעים ומשתחווים לבשר ודם. למיטב הבנתי, לא אני הוא זה שלוקה בשנאת חינם כי אם אותו מגיב, בצרות עינו ובחוסר יכולתו לומר מלה טובה לאחיו התימני. עוטף הוא את ביקורתו הקשה באמרי נועם, כביכול דבריו נובעים ממקור של חכמה, מתינות ושיקול דעת נכון, ואף מתיימר הוא לקרוא לעצמו בכינוי "אמת", אך האמת נעדרת מקרבו ורחוקה מישותו.

אותו מגיב מזכיר לי סוג מאד מסוים של תימנים, תימנים פחדנים ומוגי לב, נעדרי עמוד שדרה, שאפילו אינם מסוגלים לומר את שמם לצד דבריהם... תימנים אלה הם המקור והיסוד לנחיתותה ולעליבותה של עדת יהודי תימן, לסכסוכה ולפילוגה, הם גורמים נזק חמור לעדה, ומשמשים כלי בָּזוי בידי החפֵצים בהמשך פיזורינו פירודינו ודיכויינו, ודיכוי דרך האמת.

צאצאי המינים אשר חפצים בהמשך דיכוי דרך האמת ובהמשך שלטון העריצות והבצע, שׂוֹחקים ומתנכלים לאנשי האמת, לועגים הם לאנשי האמת על-כך שאחיהם הסכלים שוטמים אותם, ואף מחכּכים ידיהם בהנאה בראותם כיצד חלושי הדעת מקרב התימנים הנרצעים מחרפים ומגדפים ונלחמים כנגד אנשי האמת והצדק, אחיהם בשרם ודמם.

אולם, בסתר עמקי לב האבן אשר בבשרם צאצאי המינים בזים לאותם חנֵפים, נגעלים ומתעבים הם את עבדיהם הנרצעים. כמו איזבל בשעתה, שאפילו היא, הרשעה המרשעת, בזה ותיעבה את אותם עדי השקר שהעידו לפי פקודתה שנבות ברך אלהים ומלך, כדי שאחאב יירש את כרמו. וכך היא כותבת באגרת הפקודה לביצוע זממה (מ"א כא, ט–י):

"וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר: קִרְאוּ צוֹם וְהוֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם: וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת". הראינו לדעת, כי אפילו איזבל השפלה ראתה בעדי השקר אנשים בזויים ועלובים, וכינתה אותם "בְּנֵי בְלִיַּעַל"!

ואסיים בתפילה ותחינה וזעקה לה' יתעלה שיבער מקרבנו את הסכלות והמידות הרעות, וימלא אותנו באהבה לאמת שתרוממנו לאהבת חינם, ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.

בהתארגנות סוד ההצלחה – ביקורת ותשובה

.pdf

Download PDF • 238KB