top of page

תשובה שלישית לתגובת שִׂטנה

"אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ" (מש' כז, כב).


לאחר ששלחתי את התשובה האחרונה למשטין, הוא שלח אלי תגובה אומללה נוספת. אין צורך לומר שהוא לא התמודד עם תוכן הדברים שהשבתי לו, כלומר, הוא אפילו לא ניסה להתמודד באופן ענייני. אלא, שיטתו היא שבכל פעם שאנכי שולח לו תשובה, הוא ממשיך להקשות. דרכו של המשטין גרועה מאד, מפני שמי שמקשה את עורפו ומשליך אחרי גוו את האמת, ואף מוסיף ושוקע בדרכו הרעה, חזקה גדולה היא שהוא עובד אלילים אילמים.


והאלילים והאטִּים שהוא עובד הם גדולי האסלה, הם תעתעו בנפשו והלעיטוהָ בהזיות לאין מספר. הזיותיהם טמטמו את שכלו והממו את מוחו, עד שכל מה שנותר לו לעשות כאשר אור האמת בוהק כנגד פניו הוא לעצום בחוזקה את עפעפיו, לכסות את עיניו, ולהפנות עורף למקור האור, כדי שאור האמת הבוהק לא יכה אותו בסנוורים, כאשר היכה את יושבי סדום.


נחל עתה לעיין בדבריו בתגובתו השלישית, וזה לשונו:


"אתה אומר, חס ושלום, שרש"י מחפש כבוד כי הוא אשכנזי, ואתה התימני לא מחפש כבוד 'כאילו', אבל מה תעשה עם פסוקים במשלי שמדברים על הכבוד שצדיקים מקבלים?".


ובכן, אין צל-של-ספק שרש"י היה רודף כבוד ושׂררה, שהרי הוּכח במאות ראיות שמדובר במין סכל ונבל שמנסה להחדיר השקפות מינות תוך שהוא מתעתע ומסתיר את מינותו. כמו כן, איני טוען שרש"י מחפש כבוד "כי הוא אשכנזי", אלא כי הוא מין שפל ששקע בבהמיותו.


והנה לפניכם דברי רבנו על המינים בפירושו לחולין (א, ב): "ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, הם עובדי עבודה-זרה ואף-על-פי-כן רואים את עצמם בגדר ישראל] [...] והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותם [...] והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי [...] וכל ההולך בשיטתם – 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


קצרו של דבר, חזקה על כל מין שהוא שקוע בתאוות, ובמיוחד בתאוות הכבוד והשררה.


ונצרף דוגמה אחת לרדיפת הכבוד של רש"י המין הצרפתי:


בשמות (יח, יג) נאמר כך: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב", ושם פירש רש"י: "וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה וגו' וַיַּעֲמֹד הָעָם – יושב כמלך וכולן עומדים, והוקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחוֹ על-כך, שנאמר: 'מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ' [שמ' יח, יד] וכולם ניצבים". לפי רש"י משה היה רודף כבוד ושׂררה אשר מתגאה ומתייהר ומתנשׂא על קהל עם-ישראל, וכבר היו לפניו שטענו את אותה הטענה בדיוק! ומי הם? קרח ועדתו ודתן ואבירם, וכך אמרו הרשעים הללו למשה: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְיָ" (במ' טז, ג), והוסיפו ואמרו: "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" (במ' טז, יג).


בפירושו זה רש"י חושף שוב את רדיפת הכבוד שפעפעה ואכלה את מה שנותר מנפשו, שהרי קרח ועדתו ודתן ואבירם האשימו את משה רבנו ע"ה ברדיפת הכבוד והשׂררה, אך האמת הייתה שהם בעצמם היו רודפי כבוד ושׂררה, והאשימוהו בעוול כדי להשתלט על ההנהגה.


ועל פירוש רש"י הזה יש לומר: "לא כלו דתן ואבירם", ומה היה בסופם? "וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם, וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ, וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל [...] וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְיָ וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (במ' טז, לא–לה).


נעבור עתה לעיין במקור שאותו רש"י סילף וזייף, ראו נא את דברי המכילתא דרי"ש:


"'וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה', מה ראה? ראהו שהיה כמלך יושב על כסאו והכל עומדין עליו; אמר לו, מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך?" (מסכתא דעמלק, פרשה ב).


שימו לב, התוכחה שהוכיח יתרו את משה רבנו נוגעת אך ורק לעניין אחד בלבד! והוא "מדוע אתה יושב לבדך", אין בדברים הללו אפילו רמז קלוש להזיה של רש"י שמשה רבנו ע"ה היה מזלזל בכבודם של ישראל, או שיתרו הוכיחוֹ על-כך שהוא היה מזלזל בכבודם של ישראל.


זאת ועוד, רש"י בסוף פירושו לעיל מביא ראיה מפסוק יד שם להזייתו, והנה הפסוק לפניכם: "וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם, וַיֹּאמֶר: מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?". מפשט הפסוק עולה באופן ברור ומפורש, שתוכחתו של יתרו נבעה מכך שהעם ניצב "מן הבוקר ועד הערב". דהיינו, היא נבעה מדאגתו למשה רבנו ע"ה שלא יצליח להחזיק מעמד כשופט יחידי לכל העם, ולא מכך שהעם היו ניצבים – עומדים, שהרי מיד לאחר המלים: "וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ" נאמר שהבעיה היא לא בעצם ההתייצבות, אלא בעצם זה שהיא נמשכת מן הבוקר ועד הערב, ואין למשה מנוחה.


ויתרה מזאת, התורה מפרטת באופן ברור את סיבת תוכחתו של יתרו למשה רבנו ע"ה:


"וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה, נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמ' יח, יז–יח).


נמצא, שטמטומו של רש"י בפירושו זה שובר שיאי שפלות חדשים, ושוב הוא מסלף ומזייף מדרשים ברורים ומפורשים, ושוב הוא מוציא לעז חמור על משה רבנו ע"ה. וכבר למדנו על מגמתו לגמֵּד ולהשחיר את דמותו של משה רבנו ע"ה, כי כל מי שמרשיע להחדיר דת חדשה, מוכרח ומחויב להחליף את מוסֵר התורה הקדומה במוסֵר חדש שינחיל את הדת החדשה.


בהמשך דבריו המשטין אומר כך: "אבל מה תעשה עם פסוקים במשלי שמדברים על הכבוד שצדיקים מקבלים?". ואולי כוונתו לכך שפרסומו של רש"י, דהיינו הכבוד הגדול שהוא מקבל הינו עדות לכך שהוא אכן "רבן של כל ישראל". ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה, שהרי אם פרסומו של אדם היה עדות לגדולתו, היה על כולנו להתנצר או להתאסלם, או לעבוד עבודה-זרה שהרי רבים מקרב גדולי האסלה מדיחים ומסיתים לעבודת אלילים. ואברהם אבינו יחיד היה.


***

בהמשך דבריו המשטין כותב כך:


למה אתה משווה את רש"י למנשה שאמר "היה לו למשה לכתוב"? למה גינו אותו חכמים? כי הוא אמר למשה שמשמע חס ושלום שכאילו כתב משה רבינו את התורה מדעתו. אבל רש"י לא מתבטא בצורה הזאת! הוא אמר "הוה ליה למיכתב" והוא מתכוון לקדוש-ברוך-הוא! כמו שכתוב בגמרא: "ואי כתב רחמנא" או "ואיצטריך למכתב", כמו הגמרא בפסחים פה:


"אמר קרא לריח ניחוח כל שאתה מעלה לריח ניחוח, ואיצטריך למכתב חלב ואיצטריך למכתב ריח ניחוח, דאי כתב רחמנא חלב הוה אמינא חלב אין יותרת הכבד ושתי הכליות לא, כתב רחמנא לריח ניחוח, ואי כתב רחמנא לריח ניחוח הוה אמינא כל העולין לריח ניחוח ואפילו מנחה, כתב רחמנא חלב".


מה תגיד שמה, שהגמרא מתכוונת על משה רבינו או על הקדוש-ברוך-הוא?


וגם ביומא (כו ע"ב): "ואימא אידי ואידי בתמיד של שחר ואמר רחמנא עביד והדר עביד, אם כן נימא קרא ובער ובער, אי כתב רחמנא ובער הוה אמינא חד אין תרי לא קמ"ל".


מה תגיד שמה, שהגמרא מתכוונת שבני אדם ממש צריכים לומר בתורה ככה וככה... וכאילו מישהו יבין בטעות שהתורה נכתבה על ידי אדם ח"ו?! אלא שפשוט שהגמרא מתכוונת על ה' ברוך הוא! וכן רש"י הולך באותו דרך אם כבר הגמרא בעצמה הלכה באותו דרך. אני בטוח שיש עוד מקורות בש"ס שמתבטאים בצורה כזאת אבל אין לי זמן לזה.


עד כאן דבריו.


ובכן, אין לי ספק שהוא לא יטרח לבדוק, אך כדי להשיב לו כתבתי שני מאמרים: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י", ו"מדוע רש"י-שר"י והמינים מערערים על מעמדו של משה רבנו?". ומי שיקרא את המאמרים הללו יבין את חומרת מינותו של רש"י וסטייתו מדרכם של חז"ל.


***

בהמשך דבריו המשטין כותב כך:


"אני רואה מתוך קצת דבריך שקראתי שהשנאה לאשכנזים מבצבצת מתוך גרונך וגם ראיתי שכתבת שאתה תימני והרגשתי בנושא הייתה נכונה. לכן אתה סוגר את עצמך רק ברמב"ם [הרמב"ם היה ממוצא תימני? ומדוע התימנים הלכו אחרי הרמב"ם? כי הוא תימני?]. אבל זה בטוח לא רצונו של הרמב"ם שתלמד רק הרמב"ם! אפילו שהוא כתב שמי שיקרא את המשנה-תורה שלו ידע כל תורה-שבעל-פה, נכון שידע, אבל הוא לא שולל שתִּלמד תורה מחכמים אחרים! הוא לא ילך נגד גמרא מפורשת שאומרת שכדי שתלמיד יפתח לעצמו סברא הוא צריך ללמוד מהרבה חכמים ורק לגירסא צריך ללמוד מחכם אחד כדי שלא תשתבש הגירסא [לדעת רבנו אין ללמוד הלכה באופן שרירותי מן הגמרא, אלא רק לאחר בחינת כללי הפסיקה וההגיון, וכן לאחר בדיקה מקיפה ויסודית של הסוגייה, כי רוב הסוגיות שבגמרא הן סוגיות דחויות]".


טענתו הראשונה היא שבגלל שאני תימני הנני שונא את האשכנזים, ולכן אנכי "סוגר את עצמי רק בהרמב"ם". ובכן, כל מי שההלכה מחייבת אותי לשנוא הנני שונא, והרחבתי בעניין זה במאמר: "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים". אמנם, יש לי שנאה מיוחדת למינים האשכנזים, מפני שהם הרסו את דתנו באופנים השיטתיים, המרושעים, הגזעניים והדורסניים ביותר. כמו כן, הנני הולך אחרי דרך האמת שהנחיל לנו רבנו הרמב"ם מפני שהיא האמת ותו לא.


טענתו השנייה או יותר נכון הזייתו השנייה היא, שהרמב"ם מחייב אותי ללמוד תורה מן המינים והתועים אשר כופרים ביסודות מיסודות דתנו, וכי יעלה על הדעת כהזיה הרעה הזו?!


טענתו השלישית היא שיש "גמרא מפורשת", לפיה כדי שתלמיד "יפתח לעצמו סברא" הוא צריך ללמוד "מהרבה חכמים". ובכן, אין שום הלכה לפיה אדם חייב ללמוד מהרבה חכמים, כל-שכן שאין הלכה שאסור לאדם להורות לדרך האמת טרם שהוא למד "מחכמים רבים". ובכלל, מי אמר לו שלא למדתי מֵרבים? ואפילו ממנו הסכל הנני לומד על התעיות המינים.


עוד טען המשטין: "אבל זה בטוח לא רצונו של הרמב"ם שתלמד רק הרמב"ם". ובכן, המשטין בעצמו ציין לדברי רבנו הרמב"ם בהקדמתו אשר עומדים כאור בוהק כנגד דבריו:


"וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים [חיבורי ההלכה של חז"ל] בעניין האסור והמותר הטמא והטהור [...] עד שתהא תורה-שבעל-פה כולה סדורה [...] עד שיהיו כל הדינים גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה [...] כללו של דבר, שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה-שבעל-פה כולה [...] לפיכך קראתי שם חיבור זה: 'משנה תורה', לפי שאדם קורא בתורה-שבכתב תחילה, ואחר-כך קורא בזה ויודע ממנו תורה-שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".


***

בהמשך דבריו המשטין מוסיף לנסות ולשכנע אותי ללמוד מן המינים: "יש צדיקים גדולים אצל התימנים שלא התמקדו רק על הרמב"ם! הרש"ש, רבי חיים סינואני, שהיו מקובלים וכו'".


וואו, בגלל שהם תימנים אני צריך ללמוד מהם? אפילו שהם היו מינים ארורים ועבדים נרצעים למאגיה ולקבלה האשכנזית הפגאנית? ובכן, המשטין הזה אינו מבין דבר פשוט, "קבל האמת ממי שאמרו", יהיה מי שיהיה, ותעב את המינים יהיו מי שיהיו, תימנים או אשכנזים.


הסיבה היחידה שאנכי מתמקד ברש"י מכל המינים, היא בשל פרסום פירושו, ובשל חדירתו והחדרתו כגדול חכמי ורבני ישראל. וכך בדיוק הייתי נוהג אם רש"י היה ספרדי או תימני.


***

בהמשך דבריו המשטין חוזר לרש"י, וזה לשונו:


"ואם תשאל שהלשון של רש"י יכול לגרום לקורא לטעות… גם על זה רש"י הולך כפי שהתורה בעצמה מתבטאת בבריאת האדם כתוב 'נעשה אדם' בלשון רבים. רש"י מסביר שהקדוש-ברוך-הוא רצה ללמד מידת הענווה, ולכן התייעץ עם המלאכים שהם בדרגה נמוכה ממנו כמובן [המלאכים בדרגה נמוכה ממנו? וכי הם נמצאים על אותו סולם איכות?], והוא אומר שאף-על-פי שיכולים לטעות ולחשוב שיש כמה רשויות אבל כדאי שהאנשים שרוצים לטעות שיטעו, העיקר שצריך ללמד את מידת הענווה. כי באמת זה הפתרון מי שיש לו מידת הענווה הוא לא טועה. ובאמת זה השורש של הבעיה שלך. התורה מרמזת לנו שכדי שלא לטעות ולפרש פירושים לא נכונים, צריך את מידת הענווה. שיש מידת הענווה אז לא טועים ולא מפרשים את התורה בצורה לא נכונה אבל כשיש גאווה וטינה בלב אז כבר רואים בעיות בכל מקום".


ובכן, עיקר הטענה שלי כלפי רש"י בפסוק שנזכר, איננה בעניין האגדה, שבאמצעותה למדו חכמים על דרך המדרש שהקב"ה ביקש ללמדנו על מידת הענווה (אף שאסור באיסור חמור להעתיק מדרשים מתוך ספרות האגדה לתוך פירוש פשטני מוצהר) אלא על-כך שרש"י קובע שהקב"ה זקוק למלאכים כדי להתייעץ עמהם, וכך רש"י כותב בפירושו לבראשית (א, כו):


"נַעֲשֶׂה אָדָם – ענוותנותו של הקדוש-ברוך-הוא למדנו מכאן [וכי יש להקב"ה תכונה אנושית?], לפי שהאדם בדמות המלאכים [האמנם?] ויתקנאו בו [האמנם?] לפיכך נמלך בהם. וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה: 'רָאִיתִי אֶת יְיָ יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ' [מ"א כב, יט], וכי יש ימין ושמאל לפניו? אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילין לחובה [...] אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות".


והנה דברי רבנו במורה (ב, ו) על ההזיה הזו שהקב"ה נמלך במלאכים, וכֹה דבריו:


"ובכמה מקומות [בספרות חז"ל] אמרו כך בסתם: 'אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה' [...] ונאמר עוד בבראשית רבה [נא, ג]: 'כל מקום שנאמר וַייָ [הכוונה] הוא ובית דינו'. ואין הכוונה בכל הלשונות הללו מה שמדמים הסכלים שיש שם דיבור – יתעלה [מלייחס לו דיבור] – או מחשבה, או רעיון, או עצה והיעזרות ברעיון הזולת, והיאך ייעזר הבורא במה שברא? אלא כל זה ביאור – כי אפילו פרטי המציאות, אפילו בריאת איברי בעלי החיים כפי שהן, כל זה באמצעות מלאכים, כי כל הכוחות [הטבעיים שבעולם נקראים] 'מלאכים'.


וכמה חמור סימאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל [כמו אותם אלה שהמשטין סוגד להם], כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האשה ומצייר שם את העובר, היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על-אף שהוא סבור [=אותו 'חכם' מן הנחשבים לחכמי ישראל] כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'.


אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין עניין העוצמה והיכולת [המדעית] האמיתית הזו, והיא המצאת הכוחות הפועלים בדבר אשר אינו נישג בחוש. וכבר אמרו חכמים ז"ל בפירוש למי שהוא חכם, שכל כוח מן הכוחות הגופניים 'מלאך', כל-שכן כוחות המתפשטים בעולם, ושכל כוח יש לו פעולה מסוימת אחת מיוחדת ולא יהיה לו שתי פעולות – בבראשית רבה [נ, ב], תני, אין מלאך עושה שתי שליחויות ואין שני מלאכים עושין שליחות אחת, וזה הוא מצב כל הכוחות [הטבעיים]".


עד כאן דברי רבנו. ואיני יודע איך המשטין עיין בדברי רש"י בפרק א בפסוקים כו–כז, ולא זיהה את מינותו, וכך רש"י אומר שם: "בְּצַלְמֵנוּ – בדפוס שלנו [...] וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ – בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא [האדם] נברא בידיים, שנאמר: 'וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה' [תה' קלט, ה], נעשה בחותם כמטבע [...], וכן הוא אומר: 'תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם' [איוב לח, יד]; בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא".


והנה לפניכם דברי רבנו בפרק א במורה על הפרשנים שמפרשים "צלם – דפוס", כל-שכן מי שאומר במפורש שהצלם המתוקן לאדם הוא "צלם דיוקן יוצרו הוא", וכֹה דברי רבנו:


"כבר חשבו [בטעות] בני אדם, כי 'צֶלֶם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארוֹ והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת לפי שנאמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [בר' א, כו], וחשבו [בטעות] כי ה' כצורת אדם כלומר תבניתו ותארו, וחייבוּ הגשמה מוחלטת והאמינו בכך [...] אלא שהוא [=הקב"ה] יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו בשר ודם, זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס לה' [יתעלה ויתרומם מסכלותם]".


ויש בפירוש רש"י שם עוד ענייני מינות, סכלות וטמטום פגאניים נחותים מאד, ודי בזה.


***

בהמשך דבריו המשטין חוזר לרש"י, וזה לשונו:


"רש"י לא מחפש כבוד רק רוצה לשמור על Dignity – ערך עצמי. כמו שהרמב"ם כותב [איפה?] שבן אדם יכול לחשוב בטעות שהוא לא צריך להתלבש נורמלי, הוא יכול להתלבש בשכבות בגלל שהוא רוצה להיות ענוותן אבל הוא אומר שזה לא הדרך [מה הוא מקשקש? מה הקשר בין להתלבש בשכבות על-גבי שכבות לבין להיות ענוותן?]. צריך להיות ממוצע בענווה. אז אם זה ככה לגבי בגדים, אז קל וחומר שבן אדם לא צריך להפיל את עצמו במצב שיהיה מבוזה. זה לא שהוא רודף אחרי הכבוד, הוא רק לא רוצה להיות מבוזה. זה משהו אחר, בלשון מודרני קוראים לזה ערך עצמי, בן אדם לא יכול לזלזל בעצמו. לא שהוא מחפש כבוד".


ובכן, המשטין ממשיך לערום שטויות על-גבי שטויות, לדוגמה הוא אומר: "צריך להיות ממוצע בענווה", האמנם? והלא חכמים הורו לנו באבות (ד, ד): "מאד-מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש – רימה", דהיינו עד הקצה האפשרי, והרחבתי בעניין זה במאמר: "תועבת ה' כל גבה לב".


כמו כן, המשטין חוזר להזייתו שרש"י לא רדף אחרי הכבוד, ובכן, נניח שרש"י לא רדף אחרי הכבוד והשׂררה, דבר שלא יעלה על הדעת אבל נניח, האם העובדה הדמיונית הזו תציל אותו מן הדין של "מורידין ולא מעלין"? ובכלל, וכי מי שמתפרץ קמי שמיא יכול להיות עניו? וכי מי שנוהג כדתן ואבירם, ומאשים את משה רבנו בבקשת שׂררה והתנשׂאות, יכול להיות עניו?


***

בהמשך דבריו המשטין עובר למסקנותיו הדמיוניות, וזה לשונו:


"אבל אתה, מכיוון שאתה שונא את האשכנזים השם יצילנו [איזו התחסדות, ואגב, נראה לי שמדובר בספרדי], ואתה עובר במצוה של אהבת ישראל שהרמב"ם אומר לאהוב כל אחד ואחד מישראל כפי שכתוב בתורה, אז אתה רואה בעיניים רעות את רש"י ואת חכמי האשכנזים".


ובכן, המשטין משקיט את נפשו העשוקה בהזיה שהנני תוקף את רש"י והמינים בגלל שהם אשכנזים, לא בגלל שהם מינים שהשחיתו את דתנו. באמצעות השקר הזה הוא מאפשר לעצמו לחיות, שהרי בלעדי ההזיה הזו, הוא ייאלץ להודות שהוא כסיל נבער ופגאני.


כדי לשמֵּר את הזייתו הוא נאלץ גם לשקר, וזה לשונו: "ואתה עובר במצוה של אהבת ישראל, שהרמב"ם אומר לאהוב כל אחד ואחד מישראל כפי שכתוב בתורה". האמנם? וכי רבנו מורה שחובה לאהוב את המינים והרשעים? ואם הוא היה קורא את התשובות הקודמות הוא לא היה משרבט את הבליו הרעים הללו, וזו לא רק הוכחה לסכלותו, אלא גם לאלילות שפשׂתה במוחו, כי מי שמקשה ומפנה את עורפו לאמת המאירה בשחקים, הוא בהכרח עובד אלילים.


והמשטין ממשיך במסקנותיו הדמיוניות, וזה לשונו:


"כל התורה שלך נובעת ממידות רעות, של גאווה, של שנאה ובגלל זה אתה מוציא לעז על החכמים חס ושלום. זה אתה [ש]מעוות את הפירוש שלהם, זה [אתה ש]רואה בעיניים רעות את הפירוש שלהם, מפרש לרעה את הפירוש שלהם".


האמנם אנכי מוציא לעז? האמנם אנכי מעוות את פירושי המינים? וכי סילופיהם וזיופיהם ועיוותיהם אינם כתב האישום כנגדם? וכי איני מסביר ומביא מאות הוכחות לטענותיי? ועולם הפוך ראיתי, אף שהמינים זייפו וסילפו ועיוותו את דתנו והפכוה לדת של מינות, הכסיל הזה טוען שאנכי הוא המעוות ו"המפרש לרעה". מדבריו אלה ניתן ללמוד עד כמה הוא מורעל, כמה הוא עיוור לאמת שמתדפקת על דלתו, כמה הוא מתאכזר לנפשו העשוקה, וכמה הוא מתעקש לשקוע בהזיות שהלעיטוהו המינים הטיפשים. דבריו מלמדים על-כך שיש רבים בקרב עם-ישראל שאינם רוצים אפילו לדעת את האמת, מעדיפים הם לשקוע במינות ובבהמיות.


והוא מוסיף ואומר כך:


"אבל תדע לך משהו… רש"י הוא פירוש לכל עם ישראל, קטנים וגדולים, והוא ביחד פירוש לפי הפשט הרמז והסוד כמו שהרבי מלובביץ' זצ"ל [המין הארור הידוע בציבור] הסביר בהרבה שיחות. לכן אל תגביל את רש"י ואל תלביש על רש"י דברים שהוא לא התכוון".


ובכן, איני זקוק למשטין שילמד אותי על רש"י, וכל-שכן לא למנדל הטמבל, יש"ו החדש, אשר חשב שהוא כלי קיבול ל"רוחניותו" של בורא-עולם, ב"ה הנני בודק בעצמי והאמת מחרידה. ויתרה מזאת, הוא לא מלמד אותי מאומה, שהרי כל דבריו כאן הינם הצהרות שרירותיות.


עוד הוא אומר:


"וגם אם אתה רואה שהחכמים בעצמם היה להם מחלוקת אחד עם השני על כל מיני יסודות בהשקפה ובאמונה ולא היו מבזים אחד את השני [=חכמי האמת שהודו על האמת, ודרשו את האמת, ואהבו את האמת ואת ה' יתעלה בכל לבבם ובכל נפשם], מי אתה ומי נתן לך את עזות הפנים הזאת לדבר סרה על חכמי ישראל הקדושים שכולם נושאים עיניהם אליהם".


המשטין מערבב בין חכמי האמת ע"ה אשר הלכו בדרכי הדעת והמוסר, לבין חכמי-יועצי-אשכנז אשר הלכו בדרכי המינות והשחיתו את דתנו לדת פגאנית פרו-נוצרית. כלומר, "חכמי ישראל" הללו שהוא נושא את עיניו אליהם הם מינים וכופרים וחוצבים, כמו מנדל הטמבל. ומי נתן לי את העוז לחשוף את מעלליהם, רשעותם, מינותם וכסילותם? אהבתי לדרך האמת.


עוד הוא אומר:


"עצם זה שדיברת ולא רק חשבת דברים רעים על רש"י ועל רבי יוסף קארו וכו', אתה פסלת את עצמך! צריך בדיקה אחריך בפרט שדיברת בצורה פומבית. צריך בדיקה אחריך גדולה, מי היה מעז בעם-ישראל להתבטא בצורה שפלה כזאת נגד חכמי ישראל הקדושים!".


המשטין טען ש"צריך בדיקה אחריי" וכו', ובכן, הנה הוא בדק ומה עלה בידו? רק שקרים נמצאו בידו, וכן סכלות תהומית שנובעת מאלילות עמוקה שאיננה מאפשרת לו לראות את האמת.


והוא חותם כך:


"תחזור בתשובה שלמה בעוד מועד. אני לא מתכוון לכתוב לך עוד. לא קראתי את המכתב ששלחת לי לפני כמה שעות ואל תטרח לענות לי על זה המכתב. אתה לא צריך לדבר אליי, תדבר אל בורא עולם שיסלח לך. אליו אתה צריך למצוא חן ולא בעיני אף אחד".


פשוט מדהים כמה הוא עיוור, ואם הוא אינו מסוגל להתמודד עם ראיות, אכן עדיף שישתוק.


סוף דבר


אחתום בדברי הנביא ירמיה ע"ה, כדי שנלמד שאין כל חדש תחת השמש, וכֹה דבריו:


"וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם יְיָ וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם, וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ, וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם" (יר' ז, יג–טו).


"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר [=הקב"ה לועג לעם-ישראל אשר תועה אחרי הבעלים: איני זקוק לקרבנות-העולה שנשרפות כליל לה', ולכן הוסיפו אותם על קרבנות השלמים ואיכלו גם את בשר קרבנות העולה], כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח [=לא ציוויתי אתכם להקריב לי קרבנות או לבוא לבית-הכנסת להתפלל], כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם [=ציוויתי אתכם בראש ובראשונה ללכת בדרך האמת הטהורה], וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ, וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם, וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם [...] לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְיָ וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם, וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ" (יר' ז).


***

"וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי קְרָא אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר שִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם, כִּי הָעֵד הַעִדֹתִי בַּאֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַעֲלוֹתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה הַשְׁכֵּם וְהָעֵד לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְּקוֹלִי, וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ אִישׁ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם הָרָע וָאָבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת אֲשֶׁר צִוִּיתִי לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשׂוּ" (יר' יא).


***

"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה עַל יִרְמְיָהוּ עַל כָּל עַם יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא עַל כָּל עַם יְהוּדָה וְאֶל כָּל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר: מִן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה זֶה שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה דְבַר יְיָ אֵלָי וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְשָׁלַח יְיָ אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ, לֵאמֹר: שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיכֶם וּשְׁבוּ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַן יְיָ לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם, וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם וְלֹא תַכְעִיסוּ אוֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְלֹא אָרַע לָכֶם, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי נְאֻם יְיָ לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם לְרַע לָכֶם" (כה).


***

"בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה מֵאֵת יְיָ לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְיָ עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית יְיָ וְדִבַּרְתָּ עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲוֹת בֵּית יְיָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַל תִּגְרַע דָּבָר, אוּלַי יִשְׁמְעוּ וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְנִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְיָ אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, לִשְׁמֹעַ עַל דִּבְרֵי עֲבָדַי הַנְּבִאִים אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֲלֵיכֶם וְהַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה וְאֶת הָעִיר הזאתה הַזֹּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (יר' כו).


***

"כִּי כֹה אָמַר יְיָ אֶל הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשֵׁב אֶל כִּסֵּא דָוִד וְאֶל כָּל הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת אֲחֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָצְאוּ אִתְּכֶם בַּגּוֹלָה, כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּם אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר וְנָתַתִּי אוֹתָם כַּתְּאֵנִים הַשֹּׁעָרִים אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ, וְרָדַפְתִּי אַחֲרֵיהֶם בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְאָלָה וּלְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחֶרְפָּה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם, תַּחַת אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶל דְּבָרַי נְאֻם יְיָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיהֶם אֶת עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם נְאֻם יְיָ, וְאַתֶּם שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ כָּל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה" (יר' כט).


***

"וַיִּפְנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וְלַמֵּד אֹתָם הַשְׁכֵּם וְלַמֵּד וְאֵינָם שֹׁמְעִים לָקַחַת מוּסָר" (יר' לב, לג).


***

וראו נא כיצד הגיבו הכהנים ונביאי השקר, לנבואות ירמיה ע"ה על החורבן:


"וַיִּשְׁמְעוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם אֶת יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּבֵית יְיָ, וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת, מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם יְיָ לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ בְּבֵית יְיָ" (יר' כו).


וכל מה שהבאתי לפניכם כאן הוא רק מעט-מזער מן התיאורים הכואבים של הנביא ירמיה על רשעו, מרידתו, הפניית עורפו והתפרצותו של עם-ישראל כנגד ה'-אלהים-אמת.


"לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי, לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ. לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ: אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה, יָשֻׁבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ וְאַתָּה לֹא תָשׁוּב אֲלֵיהֶם, וּנְתַתִּיךָ לָעָם הַזֶּה לְחוֹמַת נְחֹשֶׁת בְּצוּרָה וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהוֹשִׁיעֲךָ וּלְהַצִּילֶךָ נְאֻם יְיָ, וְהִצַּלְתִּיךָ מִיַּד רָעִים וּפְדִתִיךָ מִכַּף עָרִצִים" (יר' טו, יז–כא).

תשובה שלישית לתגובת שִׂטנה
.pdf
הורידו את PDF • 244KB

110 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page