תרומת איברים לאורו של הרמב"ם

עודכן ב: 17 יונ 2019

הגישה הרווחת כיום בקרב הרבנים הממסדיים השכירים היא, שאסור לאדם לתרום את איבריו מפני שאין האדם בעלים על גופו. לפי דעתי הנחה זו מוטעית מיסודה, ולא רק שהיא שגויה מבחינה הלכתית, היא אף גורמת לחילול השם, מפני שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש – ואף-על-פי-כן, קמים רבנים ממסדיים שכירים חכמים בעיניהם, אשר עומדים בפני משפחות שיקיריהם על סף תהום וזקוקים נואשות להשתלה מאדם שכבר מת, וברוב חוצפתם מונעים ומעכבים תרומת איברים, ואף טוענים שזו היא דרכה של תורה!


לפי דעתי מותר ואף מצוה רבה לחתום על כל כרטיס של תרומת איברים, ולא משנה מהו ומה כתוב בו, אין לזה שום משמעות כלל! ולא רק כי מדובר בפיקוח נפש וכל פלפולי ההלכה של השוטים הממסדיים מיותרים לחלוטין בעניין זה, אלא גם כי הם פשוט התעוורו מלראות את האמת ההלכתית ושעבדו את מוחותיהם לתפישות מוזרות והזויות, וחמור מכך, הם אף מנסים לנצל את מצוקת המשפחות והחולים בעניין קריטי זה, כדי לנפח את הממסד הרבני והדייני המסואב ולתת לו כוח עצום שלא מגיע לו, ובהמשך אסביר את הדברים.


אמנם, חשוב לציין שכל אדם שחותם על כל כרטיס מכל סוג שהוא, שיזכור להתפלל לה' יתעלה שאם חלילה הוא יגיע למצב של תרומת איברים לאחר מיתה, שאיבריו יגיעו לאנשים טובים יראי שמים הראויים לכך, וכך תהיה המצוה שלמה. והוא הדין לאדם שתורם דם, עליו להתפלל לה' יתברך שתרומתו תגיע לאנשים הראויים לכך ולא חלילה לגויים או לרשעים או לעובדי אלילים או למחללי שבת בפרהסיה. ברם, כל עוד אין אנו יודעים בדיוק למי תגיע התרומה ויש סיכויים גבוהים שהיא תגיע לאנשים הראויים לה, מצוה רבה לתרום.


א. האדם בעלים על גופו, נקודה


מפסק רבנו הרמב"ם בהלכות תשובה עולה די בבירור שהאדם הוא הבעלים על גופו, וכֹה דבריו שם (ו, ב–ג):


"בזמן שאדם חוטא [...] ראוי להיפרע ממנו. והקדוש-ברוך-הוא יודע היאך יפרע. יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם-הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים. שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות כקניינו הן, כתוב 'אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ' [דב' כד, טז] – עד שייעשה איש. ויש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו לעולם-הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם-הזה. ויש חטא שנפרעים ממנו בעולם-הזה ולעולם-הבא".


לא אעסוק כרגע בשאלת הייסורים שהקב"ה מביא על בניו הקטנים של האדם, וכבר ביארתי אותה במאמרי בעניין גלגול הנשמות חלק ב, מה שמעניין אותנו בהלכה זו, הוא שהקב"ה נפרע מן האדם בשלוש דרכים: גופו, ממונו ובניו הקטנים, ועל בניו הקטנים נאמר שהן כמו קניינו של האדם. ובמלים אחרות, אם בניו הקטנים של האדם הן כקניינו, כל-שכן וקל-וחומר שגופו של האדם הוא קניינו הגמור. כמו כן, השכל הישר מורה שגופו של האדם הוא מתנת האל אשר נתן לו, והאדם יכול לעשות בגופו ככל אשר יחפוץ לפי גדרי ההלכה, כגון למכור את שערו וציפורניו וכן את שאר חלקי גופו כל עוד הוא אינו מסכן את נפשו.


נעבור עתה לראות את ההלכות שמהם למדו כל מיני חכמים בעיניהם שגופו של האדם אינו נחשב לקניינו. ההלכה הראשונה שנראה היא בהלכות רוצח ושמירת הנפש (א, ד):


"ומוזהרין בית-דין שלא ליקח כופר מן הרוצח, ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם, אלא קנין הקדוש-ברוך-הוא, שנאמר: 'וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ' [במ' לה, לא]".


ואיני מבין איך למדו מהלכה זו שגופו של האדם הוא קניינו של הקב"ה, והלא בהלכה הזו נאמר במפורש שנפשו של האדם היא קניין הקב"ה, וכי הם אינם יודעים להבחין בין גופו של האדם לבין נפשו? וברור שנפשו של האדם היא קניינו של הקב"ה, כי אסור לאדם להרוג את עצמו, ברם, גופו של האדם הוא קניינו ומתנת האל שנתן לו. ויתרה מזאת, דווקא מהלכה זו ניתן ללמוד שגופו של האדם הוא קניינו, שהרי בהלכה הזו הודגש שרק נפשו של האדם היא קניינו של הקדוש-ברוך-הוא.


והנה עוד הלכה שממנה "למדו" שהאדם אינו בעלים על גופו, בהלכות סנהדרין סוף פרק יח, רבנו פוסק כך: "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית-דין ולא מלקין את האדם בהודיית פיו, אלא על-פי שני עדים [...] שמא נטרפה דעתו [=של מי שמודה שעשה עבירה] בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש המחכים למות שהן תוקעין החרבות בבטנם, ומשליכין עצמם מעל הגגות, כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שייהרג. וכללו של דבר – גזירת מלך היא".


ושוב איני מבין מה ראיה יש בהלכה זו לעניין גופו של האדם, והלא כל ההלכה הזו עוסקת בנפשו של האדם שהיא אינה קניינו, ואין לאדם זכות להחליט לסיים את חייו. ופוסקי ההלכה השכירים בימינו לוקים בעיוורון מוחלט בענייני מחשבה וידיעת ה', והעדר הדעת משפיע השפעה מכרעת גם על תפישותיהם ההלכתיות, עד שאינם שמים לב שהם מעקמים את האמת, מכבים את אור התורה, ומחללים את ה' בפסקי הלכה הזויים, המתעלמים מיסודות התורה היסודיים ביותר כגון פיקוח נפש אשר דוחה את הכל למעט שלוש החמורות.


כמו כן, אותם חכמים בעיניהם שכחו את אחד הכללים המפורסמים ביותר בדת משה והוא, "זה נהנה וזה לא חסר", כלומר, האדם לאחר מיתתו אינו זקוק עוד לשום איבר מאיבריו, ומדוע אפוא שלא יסייע לזולתו בדבר שאינו גורם לו לצער פיסי? ויתרה מזאת, חז"ל לימדו אותנו, שהתנגדות האדם שחברו ייהנה במקום שמעניק ההנאה אינו חסר מאומה, היא בגדר "מידת סדום"! והנה פסק רבנו בעניין זה בהלכות שכנים (ז, יג–יד):


"מי שהיו לו חלונות למטה בכתלו, ובא חברו לבנות בפניהן ואמר לו 'אני אפתח לך חלונות אחרות בכותל זה עצמו למעלה מאלו', [...] אם לא היה שם טורח כלל [...], אינו יכול לעכב עליו, וכופין אותו שיהיה חברו סותם חלון זו שלמטה ועושה לו חלון למעלה, שזו מידת סדום. וכן כל דבר שזה נהנה בו ואין חברו מפסיד ולא חסר כלום – כופין עליו".


מפסק זה עולה מסקנה חשובה: אם כלל זה נאמר על סתם הנאה, ועל מניעת סתם הנאה מחברו נאמר שהיא "מידת סדום", ברור שרצוי מאד שאדם יתרום לזולתו את איבריו לאחר מותו. אמנם, לפי דעתי מי שבוחר שלא לתרום את איבריו אינו חוטא במידת סדום, כי עדיין לא מדובר בהעדר עוגמת נפש מוחלטת, כי סוף-סוף נתיחה שלאחר המוות והסרת איברים מגוף האדם אינה דבר של מה בכך, ולא כל אדם מסוגל להסכים לכך. ומכל מקום די לנו בכלל הזה כדי ללמד אותנו, שבשום פנים ואופן אין לאסור תרומת איברים לאחר המוות.


וגדולה מכולן, גם אם נניח שאין לאדם בעלות על גופו והקב"ה הוא הבעלים הבלעדי על גופו של האדם – וכי יעלה על הדעת שֶׁהָאֵל, שנאמר עליו "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד" (שמ' לד, ו), יאסור עלינו להציל נפשות באיברי גופנו? ולא שמו לב, אך בתפישותיהם המוזרות הללו הגיעו עד כדי ייחוס אכזריות מוחלטת לבורא יתעלה, שכאילו הוא אוסר עלינו להציל את זולתנו, ואפילו לאחר מיתה כאשר אין לאדם שום צורך באיבריו ואין עוד כל חשש לחייו של התורם! ולפי דעתי, אפילו אם האדם הבריא מוכר את כלייתו כדי להציל נפש אחת מישראל, אין שום מקום לומר שהקב"ה יתנגד למכירה זו, כי סוף-סוף היא מצילה חיים!


חשוב להעיר הערה מוסרית, בכל מקום שנאמר לעיל שגופו של האדם הוא קניינו, כוונתי שיש זכות לאדם להחליט ולקבוע מה הוא יעשה ומה יעשו אחרים בגופו, כמו שיש לו זכות להחליט ולקבוע מה הוא יעשה ומה יעשו אחרים בממונו. אך אין צורך לומר, שמבחינה מוסרית, כולנו, כולל גופנו ורכושנו וכל אשר לנו הם קניינו של הקב"ה, וכל מטרתי בהבחנה כאן בין קניין הקב"ה לקניין האדם, היא רק כדי שנדע להבחין בין נפשו של האדם שאסור להשחיתה, לבין גופו של האדם שמותר לו למסור את איבריו לתרומה להצלת חיים, או אפילו לשיפור משמעותי של איכות חיים, וגם זו מצוה רבה וגדולה.


ב. דיני ירושות וצוואות


ברוב סכלותם של אותם רבנים ממסדיים שכירים, הם החליטו לגייס לעזרתם את דיני ירושות וצוואות, אף שנראה לי ברור שאין שום מקום להתחשב בדיני ירושות וצוואות בעניין של פיקוח נפש, וכל דיני ירושות וצוואות בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין כאשר אנחנו באים להציל חיי אדם, או כאמור אפילו לשפר איכות חיי אדם באופן משמעותי – וכל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו.


מכל מקום, לפי הבנתי, הראיה המרכזית שלהם בעניין זה היא מהלכות זכיה ומתנה (יב, יז), וכך פוסק רבנו שם: "מתנת בריא שכתוב בה 'מהיום ולאחר מיתה' – הרי היא כמתנת שכיב מרע, שאינה קונה אלא לאחר מיתה: שמשמע דברים אלו, שאף-על-פי שקנה הגוף מהיום, אינו זוכה בו ואוכל פירות אלא לאחר מיתה". ואני שומע ולא אבין, האם בכרטיסים השונים נאמרו המלים: "מהיום ולאחר מיתה"? ואפילו אם נאמרו, את מי זה מעניין בכלל? והלא מדובר כאן בפיקוח נפש או בשיפור איכות חייו של אדם באופן משמעותי, ולכל היותר היה על אותם רבנים מחמירים לפנות למנסחי הכרטיסים ולבקש מהם בעדינות אם אפשר ששלוש המלים הללו לא יופיעו בנוסח הכרטיס, ותו לא מידי.


"ראיה" נוספת שהם מביאים אף היא בהלכות זכיה ומתנה (ח, ז), וכֹה דברי רבנו שם: "מתנת שכיב-מרע שכתוב בה קנין, בין הייתה במקצת נכסיו בין הייתה בכל נכסיו – חוששין לה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. והואיל ומתנה זו לא תיקנה אלא לאחר מיתה – אין שטר לאחר מיתה, והרי המתנה בטילה. ואם קנו ממנו כדי לייפות כוח המקבל, כגון שכתוב בה 'וקנינו ממנו מוסף על מתנה זו' – הרי היא קיימת".


וראיה זו היא סכלות מוחלטת, שהרי הלכה זו עוסקת בשכיב-מרע, כלומר באדם ששוכב על ערש דווי, וקרוב לוודאי שהוא ימות בזמן הקרוב. וכי בזאת אנו עוסקים בנידון דידן? והלא המטרה היא שאנשים בריאים לחלוטין יתרמו את איבריהם במקרה של מוות פתאומי, לא שאנשים גוססים שאיבריהם מתפרקים יתרמו איברים שאינם ראויים להשתלה! ואף אם נניח שיש שכיב-מרע כזה שאיבריו יכולים להועיל למישהו, כל כך קשה להוסיף שש מלים לנוסח הכרטיס? האם בשל העדר שש המלים המובאות בסוף ההלכה ראוי לאסור לחתום על הכרטיס? וכמו שיש כוח בהלכה לבטל את מתנת השכיב-מרע, כך יש כוח בהלכה לבטל את הביטול הזה במקום שיש בו פיקוח נפש או אפילו שיפור איכות חייו של אדם.


ברם, לא רק שראיותיהם אינן ראיות, מסקנותיהם המשובשות פשוט שקריות: כי האמת היא שמותר לאדם בריא לצוות את כל נכסיו ורכושו לזולתו ללא שום בעיה, וכך פוסק רבנו בהלכות נחלות (ו, יב) אשר שם מרוכזים דיני הצוואות: "כל הנותן נכסיו לאחרים [...] זכו האחרים בכל מה שנתן להן". נמצא, שאדם בריא אשר החליט לצוות את כל נכסיו לאחרים, צוואתו קיימת. כלומר, גם לפי דיני הירושות והצוואות, הנוסח המופיע בכרטיס אדי לדוגמה: "אני מצווה בזה ותורם לאחר מותי כל איבר" – הוא נוסח כשר וראוי.


ושוב אני חוזר ואומר, שלפי דעתי אין כל צורך לעסוק בעניינים האלה בדיני ירושות וצוואות, וכל הדיון שערכתי כאן מיותר לחלוטין, אלא שקמו לנו רבנים אשר עיקמו ועיקשו את דת משה הטהורה ומחללים אותה בפלפוליהם ההזויים, ומחללים את שם ה' בפסקי הלכה מתמיהים, ובעניין זה לא מדובר רק בפסק הלכה מתמיה, אלא בפסק הלכה שיש לו השלכות חמורות ביותר על חיי אדם או איכות חיי אדם, וגורם לחילול ה' באופן ישיר.


ג. הצעת הרבנים השכירים


לאחר שהרבנים השכירים החליטו שאסור לאדם לתרום את אבריו, וכאמור, אין להם שום ראיה אמיתית לכך אלא הם נשענים על פלפולי סרק מהלכות לא רלבנטיות. שמעתי טענה אשר לפיה לבית-הדין כן יש בעלות על גופו של אדם. המשמעות היא, שבכל מקום שמתעוררת שאלה בעניין תרומת איברים, יש לפנות לבית-הדין ולשאול אותו כיצד יש לנהוג ומה לעשות, ואם יש צורך, בית-הדין מחליט לתרום את איברי הנפטר, מבלי להתחשב כלל ברצונו של הנפטר או בני המשפחה.


לפי דעתי הצעה זו רעה מאד מכמה סיבות:


א) לא יעלה על הדעת שאדם שציווה במפורש שלא יחתכו ממנו איברים, שבית-הדין לא יכבד את רצונו, ולפי דעתי יש בהוראה זו חילול ה' נוסף, מפני שהיא גורמת לחדירה קשה מאד לפרטיותו של האדם לאחר מותו נגד רצונו, וכיבוד רצון המת הוא יסוד חשוב בדת משה.


ב) כמו כן, לפי הצעה זו יש להתעלם לחלוטין מרצון המשפחה, ובכן, גם עניין זה לא יעלה על הדעת, שהרי איך אפשר לכפות על משפחה שכרגע איבדה את היקר לה בפתאומיות, לתרום את איבריו בניגוד לרצון הנפטר ובניגוד לרצונה? ואם הממסד הדתי היה מעודד לחתום על כרטיס תורם היו מספיק תורמים ולא היה נוצר חוסר באיברים להשתלה, ואז גם לא היה צורך לדון בעניין התרמת איברים נגד רצון התורם ונגד רצון משפחתו.


ג) הרבנים השכירים טוענים, שהרעיון שהאדם הוא הבעלים על גופו עלול לתת לגיטימציה לתפישות שגויות בדבר "הזכות" להתאבד או לסיום חיים של חולים סופניים, וכיו"ב. כמובן שדבריהם הם הטעיה מוחלטת, כי הם מתעקשים שלא להבחין בין בעלות האדם על גופו לבין אי-בעלות האדם על נפשו, וכאשר עושים את ההבחנה הזו אין שום חשש ל"מדרון חלקלק" כלשונם, שהרי ברור שברגע שיש סכנה לחיים אין להתיר תרומת איברים.

ד) הצעתם טומנת בחובה מינוי של בית-דין מיוחד ליד כל בית-חולים, אשר יאשר השתלת איברים לצורך הצלת חיים ויפקח על כל התהליך. ושמא הסיבה האמיתית מדוע הרבנים השכירים החליטו שאין לאדם בעלות על גופו, אך לבית-הדין כן יש בעלות על גופו, היא כדי להצדיק הקמת בתי-דינים נוספים שנהנים מדברי תורה, ומחללים את שם ה' בחלוקת משכורות לדיינים מקורבים.


ה) עוד טוענים הרבנים הללו, שבית-הדין יפקח על כבוד המת והבאתו לקבורה, ואיני מבין, בשביל זה צריך לתקצב אותם? האם המשפחה לא תדאג לקבורת המת? האם יש חשש שאנשי חברה "קדישא" יוותרו על רווחיהם ולא ידאגו לקבורת המת? ובכלל, האם לא ניתן למנות גוף התנדבותי כמו זק"א וכיו"ב שיהיה אחראי לכך ובזאת נקדש שם שמים?


"הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ" (יר' ב, ח); "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ [...], וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (מי' ג, א).


בתמונת שער הרשומה: מפכ"ל משטרת ישראל לשעבר חותם על כרטיס אד"י, 2016.

התמונה באדיבות משטרת ישראל, רישיון התמונה: CC BY-SA 3.0.


0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!