תרומת איברים לאורו של הרמב"ם

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

הגישה הרווחת כיום בקרב הרבנים הממסדיים השכירים היא, שאסור לאדם לתרום את איבריו מפני שאין האדם בעלים על גופו. לפי דעתי הנחה זו מוטעית מיסודה, ולא רק שהיא שגויה מבחינה הלכתית, היא אף גורמת לחילול השם, מפני שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש – ואף-על-פי-כן, קמים רבנים ממסדיים שכירים חכמים בעיניהם, אשר עומדים בפני משפחות שיקיריהם על סף תהום וזקוקים נואשות להשתלה מאדם שכבר מת, וברוב חוצפתם מונעים ומעכבים תרומת איברים, ואף טוענים שזו היא דרכה של תורה!


לפי דעתי מותר ואף מצוה רבה לחתום על כל כרטיס של תרומת איברים, ולא משנה מהו ומה כתוב בו, אין לזה שום משמעות כלל! ולא רק כי מדובר בפיקוח נפש וכל פלפולי ההלכה של השוטים הממסדיים מיותרים לחלוטין בעניין זה, אלא גם כי הם פשוט התעוורו מלראות את האמת ההלכתית ושעבדו את מוחותיהם לתפישות מוזרות והזויות, וחמור מכך, הם אף מנסים לנצל את מצוקת המשפחות והחולים בעניין קריטי זה, כדי לנפח את הממסד הרבני והדייני המסואב ולתת לו כוח עצום שלא מגיע לו, ובהמשך אסביר את הדברים.


אמנם, חשוב לציין שכל אדם שחותם על כל כרטיס מכל סוג שהוא, שיזכור להתפלל לה' יתעלה שאם חלילה הוא יגיע למצב של תרומת איברים לאחר מיתה, שאיבריו יגיעו לאנשים טובים יראי שמים הראויים לכך, וכך תהיה המצוה שלמה. והוא הדין לאדם שתורם דם, עליו להתפלל לה' יתברך שתרומתו תגיע לאנשים הראויים לכך ולא חלילה לגויים או לרשעים או לעובדי אלילים או למחללי שבת בפרהסיה. ברם, כל עוד אין אנו יודעים בדיוק למי תגיע התרומה ויש סיכויים גבוהים שהיא תגיע לאנשים הראויים לה, מצוה רבה לתרום.


א. האדם בעלים על גופו, נקודה


מפסק רבנו הרמב"ם בהלכות תשובה עולה די בבירור שהאדם הוא הבעלים על גופו, וכֹה דבריו שם (ו, ב–ג):


"בזמן שאדם חוטא [...] ראוי להיפרע ממנו. והקדוש-ברוך-הוא יודע היאך יפרע. יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם-הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים. שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות כקניינו הן, כתוב 'אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ' [דב' כד, טז] – עד שייעשה איש. ויש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו לעולם-הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם-הזה. ויש חטא שנפרעים ממנו בעולם-הזה ולעולם-הבא".


לא אעסוק כרגע בשאלת הייסורים שהקב"ה מביא על בניו הקטנים של האדם, וכבר ביארתי אותה במאמרי בעניין גלגול הנשמות חלק ב, מה שמעניין אותנו בהלכה זו, הוא שהקב"ה נפרע מן האדם בשלוש דרכים: גופו, ממונו ובניו הקטנים, ועל בניו הקטנים נאמר שהן כמו קניינו של האדם. ובמלים אחרות, אם בניו הקטנים של האדם הן כקניינו, כל-שכן וקל-וחומר שגופו של האדם הוא קניינו הגמור. כמו כן, השכל הישר מורה שגופו של האדם הוא מתנת האל אשר נתן לו, והאדם יכול לעשות בגופו ככל אשר יחפוץ לפי גדרי ההלכה, כגון למכור את שערו וציפורניו וכן את שאר חלקי גופו כל עוד הוא אינו מסכן את נפשו.


נעבור עתה לראות את ההלכות שמהם למדו כל מיני חכמים בעיניהם שגופו של האדם אינו נחשב לקניינו. ההלכה הראשונה שנראה היא בהלכות רוצח ושמירת הנפש (א, ד):


"ומוזהרין בית-דין שלא ליקח כופר מן הרוצח, ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם, אלא קנין הקדוש-ברוך-הוא, שנאמר: 'וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ' [במ' לה, לא]".


ואיני מבין איך למדו מהלכה זו שגופו של האדם הוא קניינו של הקב"ה, והלא בהלכה הזו נאמר במפורש שנפשו של האדם היא קניין הקב"ה, וכי הם אינם יודעים להבחין בין גופו של האדם לבין נפשו? וברור שנפשו של האדם היא קניינו של הקב"ה, כי אסור לאדם להרוג את עצמו, ברם, גופו