top of page

תעתועי היושבים בקברים

כדי להבין את תעתועם הבא של המינים, עלינו ללמוד כמה דינים בהלכות טומאת מת. ובכן, שם בראש פרק כג, רבנו מלמד שכל הכלים שהם סתומים במכסה צמוד אשר מהודק בטיט וכיו"ב (='צמיד פתיל' – צמוד ומהודק) מצילים על כל מה שבתוכן מטומאת אהל המת. דהיינו, אם מת בבית מת, ויש בבית כלי שסתום בצמיד פתיל, הוא וכל מה שבתוכו – טהורים.


ברם, חכמים גזרו על כלֵי חרס שסתומים במכסה צמיד פתיל, שהם יצילו רק אוכלים ומשקים וכלֵי חרס אחרים שנמצאו בתוכם; אולם, הם אינם מצילים כלי שטף (=כלי עצים וכלי מתכות וכיו"ב שניתן לטהרם במקווה), ואף אינם מצילים בגדים – ולכן כולם טמאים. כלומר, אם מת בבית מת, והיה כלִי חרס סתום בצמיד פתיל בתוך הבית, ובו כלֵי שטף ובגדים – הם טמאים.


רבנו מוסיף ומבאר מדוע חכמים גזרו שכלֵי חרס יצילו באופן חלקי בלבד. ובכן, הואיל וכלִי חרס, בניגוד לשאר הכלים, מקבל טומאה; והואיל וכלִי חרס אינו חוצץ, דהיינו כל מה שבתוכו טמא; והואיל וכל כלֵי עמי הארצות הינם בחזקת טומאה – לכן גזרו שכלֵי חרס שסתומים בצמיד פתיל יצילו באופן חלקי בלבד. כלומר, הואיל וכלֵי עמי הארצות בחזקת טומאה, יש חשש סביר שכלי חרס שנמצאו בידם טמאים הם, ואם-כך, גם כל מה שנמצא בתוכם – טמא הוא, ולכן גזרו.


ולפי רבנו בהלכות שנראה לקמן, שאלה קמה וניצבה: מדוע אפוא לא גזרו על עמי-הארצות שכלֵי החרס שלהם לא יצילו באופן גורף, ואילו כלֵי החרס של החברים יצילו באופן גורף? כלומר מדוע חכמים גזרו את גזירתם באופן כולל? מדוע גזרו על עמי הארצות וגם על החכמים? ומשיב רבנו: מפני שעם הארץ אינו טמא בעיני עצמו, ולכן הוא יסבור שכלִי החרס שלו טהור ומציל על כל מה שבתוכו, דהיינו עם-הארץ יַשווה את עצמו לחבר, ולכן גזרו את גזירתם על הכל.


ועדיין קשה: מדוע קבעו חכמים שכלִי חרס שסתום בצמיד פתיל יציל על האוכלין והמשקין ועל כלֵי החרס שבתוכו? והלא סוף-סוף כל כליו של עם-הארץ טמאים הם, ויש לחשוש כאמור שמא הוא יטהר את כליו ויכשיל בזה את החברים-החכמים שמקפידים על טומאה וטהרה? ובכן, רבנו משיב גם על שאלה זו, ומסביר שם שאוכלין ומשקין וכלֵי חרס שנמצאים אצל עם הארץ נחשבים לעולם כטמאים, ולכן אין חשש שמא ייכשל בטומאתם החבר-החכם.


ולאחר כל הדברים האלה, הבה ונעיין בהלכות טומאת מת האמורות, בראש פרק כג:


[א] "כל הכלים המצילין בצמיד פתיל מצילין על כל מה שבתוכן: בין אוכלין, בין משקין, בין בגדים וכלי שטף – זה הוא דין תורה. אבל מדברי סופרים שכלִי חרס המוקף צמיד פתיל, אינו מציל אלא על האוכלין ועל המשקין ועל כלֵי חרס אחרים שיהיו בתוכו, אבל אם היו בתוך כלִי חרס המוקף [=צמיד פתיל], כלי שטף או בגדים – הרי אלו טמאים".


[ב] "ומפני מה אמרו שלא יציל על הכל [דהיינו כלִי החרס האמור שסתום בצמיד פתיל], כשאר כלים המצילין? מפני ששאר הכלים המצילין אינן מקבלין טומאה כלל, ו[לעומתם] כלִי חרס מקבל טומאה, וכלִי טמא אינו חוצץ – וכל כלֵי עמי הארץ בחזקת טומאה, כמו שיתבאר".


[ג] "ולמה לא אמרו [חכמים]: כלִי חרס של עמי הארץ – לא יציל על הכל, ושל חבר – יציל על הכל, שהרי הוא טהור? מפני שאין עם הארץ טמא בעיני עצמו, ויֹאמר: הואיל וכלִי חרס מציל על הכל, אחד אני ואחד החבר. ולפיכך הִשוו [חכמים את גזירתם] וגזרו שלא יציל על הכל".


[ד] "ולמה אמרו [חכמים]: [כלִי חרס צמיד פתיל] מציל על האוכלין ועל המשקין ועל כלי חרס? מפני שאלו השלושה טמאים הן על-גב עם הארץ, בין קודם שיהיו באוהל המת, בין אחר שיהיו שם תחת צמיד פתיל. ולעולם לא ישאל [אותם] החבר מעם-הארץ, לא אוכלין ולא משקין ולא כלֵי חרס אלא על דעת שהן טמאין – שהרי אין להן טהרה לעולם, ולא יבוא בהן לידי תקלה".


[ה] "אבל כלֵי שטף, שואל אותם החבר מעם-הארץ, ומטבילן מפני מגע עם-הארץ, ומעריב שמשן, ומשתמש בהן בטהרות. לפיכך חשו חכמים, שמא ישאל ממנו [מעם-הארץ] כלֵי שטף, שכבר היה תחת צמיד פתיל בכלִי החרס שלו, שהרי עם-הארץ הזה מדמה שניצול [מטומאת אהל המת], והרי הוא [כלי השטף] טמא טומאת שבעה, ויטבילוֹ החבר, ויעריב שמשוֹ, וישתמש בו בטהרות, ויבוא לידי תקלה – ומפני זה גזרו שלא יציל כלִי חרס על כלֵי שטף שבתוכו".


ולאחר שראינו את כל הדברים הללו, הבה ונעיין בדברי חכמים במסכת חגיגה (דף כב):


"דתנן: כלִי חרס מציל על הכל [באוהל המת] – כדברי בית הלל; בית שמאי אומרים: אינו מציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלֵי חרס. אמרו להם בית הלל: מפני מה? אמרו להם בית שמאי: מפני שהוא טמא על-גבי עם הארץ, ואין כלִי טמא חוצץ. אמרו להם בית הלל: והלא טיהרתם אוכלין ומשקין שבתוכו! אמרו להם בית שמאי: כשטיהרנו אוכלין ומשקין שבתוכו – לעצמו [=לעם-הארץ] טיהרנו [בלבד, שהרי אין חשש שמא חבר ייכשל באוכלין ומשקין של עם-הארץ כאמור], אבל כשטיהרתם את הכלי טיהרתם לך ולו? תניא, אמר רבי יהושע: בוש אני מדבריכם, בית שמאי! אפשר, אשה לשה בעריבה – אשה ועריבה טמאין טומאת שבעה ובצק טהור? לְּגִין מלא משקין טהורין – הַלְּגִין טמא טומאת שבעה והמשקין טהורין?".


ובכן, רבי יהושע מזדעזע מאד מסברת בית-שמאי לפיה כלִי החרס של עם-הארץ טמא, ואילו האוכלין והמשקין שבתוכו טהורים, ולכן הוא נזעק: הייתכן כדבר הזה? הייתכן שהבצק יהיה טהור והעריבה תהיה טמאה? הייתכן שכלִי שמחזיק משקין יהיה טמא והמשקין טהורים? ועד-כדי-כך נזדעזע רבי יהושע עד שהוא נוקט בלשון חריפה מאד כנגד בית שמאי: "בוש אני מדבריכם, בית שמאי!", כלומר רבי יהושע גוער באופן קשה מאד בבית-שמאי על סברתם.


בהמשך הגמרא שם מסופר כך:


"נטפל לו [לר' יהושע] תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי, אמר לו: אומר לך טעמן של בית שמאי. אמר לו: אמור. אמר לו: כלי טמא חוצץ או אינו חוצץ? אמר לו: אינו חוצץ. כלי של עם הארץ טמא או טהור? אמר לו: טמא. ואם אתה אומר לו טמא, כלום משגיח עליך? ולא עוד, אלא שאם אתה אומר לו טמא, אומר לך: שלי טהור ושלך טמא, וזהו טעמן של בית שמאי. מיד הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי, אמר: נעניתי לכם עצמות בית שמאי, ומה סתומות שלכם כך – מפורשות על אחת כמה וכמה. אמרו: כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו".


אותו תלמיד מסביר לר' יהושע, שלא הייתה ברירה לבית שמאי אלא לפסוק שכל כלֵי החרס שסתומים בצמיד פתיל, בין של החברים ובין של עמי-הארץ – טמאים. שהרי אם יאמרו לעם-הארץ שהכלי שלו טמא לא ישמע לזה, ואף יתרעם ויתחצף כנגד החכמים ויֹאמר שהכלי שלו הוא הטהור והכלי של החכמים הוא הטמא! ולכן גזרו על כל כלֵי החרס. ורבנו הוסיף וביאר בהלכותיו לעיל, שהואיל והחברים לעולם אינם לוקחים אוכלין ומשקין בחזקת טהורין מעמי הארצות – לכן אין צורך להוסיף ולגזור על האוכלין והמשקין, וממילא עם-הארץ גם לא ישמע לגזירת חכמים, ולכן גזרו על כלֵי החרס באופן כולל ולא גזרו על האוכלין והמשקין שבתוכם.


לאחר ששמע רבי יהושע את דברי אותו תלמיד נאמר בגמרא כך: "מיד הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי, אמר: נעניתי לכם עצמות בית שמאי, ומה סתומות שלכם כך – מפורשות על אחת כמה וכמה. אמרו: כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו". כלומר, רבי יהושע הלך לקברי בית שמאי כדי לבקש סליחה מה' אלהי ישראל, ולקיים את ההלכה שנראה לקמן. ומה שנאמר בגמרא: "נעניתי לכם עצמות בית שמאי" וכו', אין זה אלא כדי לייפות את המעשה.


ומכל מקום ברור לכל בר דעת, שרבי יהושע לא השתטח על קברי בית שמאי בבקשה ובתפילה וכפי שנוהגים המינים וצאצאיהם האורתודוקסים למיניהם, התועים בהשקפות מינות אשר מוציאות אותם מן העולם – אלא, ברור לכל מי ששכלו לא הושחת בהזיות פגאניות, שמדובר כאן בבקשת סליחה ובהבעת חרטה גמורה ומוחלטת מצידו של רבי יהושע, ועד-כדי-כך הוא התחרט וביכה על דבריו, עד שמסופר עליו על דרך הגוזמה ש"כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו", דהיינו שהוא התענה תעניות רבות מאד לפי המדרש הזה, כדי לבטא את צערו.


וכבר עסקתי בעניין ההליכה לבית-הקברות כביטוי נעלה והכרחי להבעת צער וחרטה עמוקים וכֵנים במקרים מסוימים, והנה האמור בעניין זה במאמר: "לא יפנה אדם לבקר הקברות":


אמנם, בהלכות תשובה (ספ"ב) ישנה התייחסות נוספת של רבנו להליכה לבית-הקברות: "החוטא לחברו, ומת חברו קודם שיבקש ממנו מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו, ואומר לפניהם: 'חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שעשיתי לו כך וכך'". כלומר, רבנו הרמב"ם הדגיש בהלכה זו, שהאדם שחטא לחברו אינו פונה למת בבקשת הסליחה אלא הוא פונה לה' אלהי ישראל בבקשת מחילה וסליחה על-כך שחטא לאותו פלוני חברו.


נראה אפוא ברור, כי גם בזה ההליכה לבית-הקברות נועדה להכניע את הלב לתשובה ולגרום לאותו אדם שחטא לחברו להכות על חטא: בכך שיטרח להביא עשרה אנשים לקברו של חברו ויפרסם מודעה שהוא חטא לה' אלהי ישראל על קבר חברו, וכך ליבו ייכנע. כלומר, ההליכה לבית-הקברות כלל אינה בשביל המת, אלא היא נועדה אך ורק בשביל אותו אדם שחטא לחברו, ותכליתה להסיר מעל נפשו את רפשׁ עוונו באמצעות טקס הכפרה מעל קברו של חברו.


עד כאן מן המאמר, ושם נתבארה בהרחבה הזיית הכסילים בעניין ההשתטחות על הקברים בתפילה ובבקשה, ועוד ראו: "פנייה ל'מליצי יושר' – פולחן דתי או סטיית מינות פגאנית?". "עַם סוֹרֵר [...] הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד [...] הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים [...] אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם, הִנֵּה כְתוּבָה לְפָנָי לֹא אֶחֱשֶׁה כִּי אִם שִׁלַּמְתִּי וְשִׁלַּמְתִּי עַל חֵיקָם" (יש' סה).


בתמונת שער הרשומה: תמונה של יחיאל אבוחזירא ב-AI, מאת איתמר שלו.


תעתועי היושבים בקברים
.pdf
הורידו את PDF • 139KB

103 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page