"תורה מן השמים"

בספר דברים (ל, יב) נאמר: "לא בשמים היא" – התורה. אצל רז"ל במשנה, בתלמוד ובמדרשים שגורה האמירה "תורה מן השמים" אשר מנוגדת לכאורה לפסוק שהובא לעיל. בתלמוד (עירובין נח ע"א) נאמר: "אם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה", ובמקום אחר (בבא מציעאה נח ע"א) נאמר: "מאז ניתנה תורה בהר סיני אין משגיחים בבת קול". כלומר, התורה הייתה כביכול בשמים אך מאז שהיא ניתנה לנו במעמד הר סיני, החכמים הם אלה אשר מפרשים אותה ולא כוחות משמים.


א. מהי משמעות המושג "שמים"?


השמים מסמלים את תכלית הניגוד ביחס לארץ כי "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תה' קטז , טז). מכאן, שהביטוי "תורה מן השמים" מלמד שמקור התורה איננו מקור אנושי, וזו משמעות האמור במדרש רבה לשיר השירים (א, יט): "נמשלו דברי תורה למים [...] מה מים מן השמים [...] כך התורה מן השמים, שנאמר: 'כי מן השמים דברתי עמכם' [שמ' כ, יח]". הראנו לדעת, שהשמים פירושם מקום מנוגד לארץ, ולכן הוא סמל למקומם של האלהים והמלאכים. וכך שלמה המלך בתפילתו, לפני מזבח ה' וכנגד כל קהל ישראל, מתאר את הניגודיות שבין מציאות בני האדם אשר על הארץ, לבין מציאות הבורא יתעלה: "ושמעת את תחינת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה [=המקדש], ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת" (מ"א ח, ל). ואכן יש מעללים והתחכמויות שאנו צריכים לבקש עליהם סליחה בכל עת ובכל שעה.


בספרות הבתר-מקראית, משמש המושג "שמים" ככינוי לאלהים, כגון: "מיתה בידי שמים" (סנהדרין פב ע"ב) או "עול מלכות שמים" (ברכות יג ע"א). וכך גם מפרש רבנו הרמב"ם את המושג "תורה מן השמים": "והיסוד השמיני הוא 'תורה מן השמים' – והוא שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה, היא התורה שניתנה למשה ושהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה', הגעה שקורים [=בלי אל"ף במקור] אותה על דרך ההשאלה "דיבור" [מורנו יוסף קאפח נע"ג מעיר שהיה נכון לתרגם מילה זו "העברה"]. ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא עליו השלום אשר הגיעה אליו, ושהוא במעלת לבלר שקורין לפניו, והוא כותב כולה, תאריכיה וסיפוריה ומצוותיה, ולכך נקרא מחוקק. ואין הבדל בין 'ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען' [...] 'ושם אשתו מהטבאל בת מטרד' או 'אנוכי יי' ו'שמע ישראל יי אלוהינו יי אחד' – הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה' תמימה טהורה קדושה אמת" (הקדמה לפרק חלק, היסוד השמיני).


ב. מהי משמעות המושג "תורה"?


האם הכוונה לחמשת חומשי תורת משה, לנביאים וכתובים, לכל ארבעה ועשרים הספרים, לתורה שבעל-פה (=המשנה והתלמוד), לספרות הרבנית, לתקנות, לשו"תים ולשאר חידושים של אחרוני האחרונים? במשנה סנהדרין (י, א) נזכר המושג "תורה מן השמים" ביחס לאלה שאין להם חלק לעולם-הבא, ואחד מהם הוא האומר: "אין תורה מן השמים". בדיון בתלמוד (שם צט ע"א) מסבירים, שהכוונה רק לתורת משה: "אפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה, אלא משה מפי עצמו אמרו" – אין לו חלק לעולם הבא. רבנו בעקבות התלמוד מבאר: "ולא נעשה מנשה אצלם [=אצל חכמי התלמוד] כופר ופוקר יותר מכל כופר אחר, אלא שחשב שיש בתורה תוך וקליפה ושאֵלו הסיפורים אין בהם תועלת ומשה מדעתו אמרם" (הקדמה לפרק חלק, היסוד השמיני).


מאוחר יותר הורחב המושג "תורה" מעבר לתורת משה, כלומר מעבר לחמשה חומשי תורה, והמושג החל להכיל גם את הספרות התלמודית, והבקיאים בה נקראו "תלמידי חכמים" או "בני תורה" (יבמות מו ע"א).


המושגים "תורה" ו"שמים" הם מושגים מופשטים, וכל אחד מפרש אותם על-פי השכלתו ואמונתו ככל דבר שלא נתפס על ידי החושים, והפירושים שונים ומשונים. המושג "מעל לטבע" הוא מושג אשר מבטא את אי היכולת שלנו להסביר תופעה כלשהי. בעניינים אלה, כל אחד מביע את אמונתו הסובייקטיבית כלפי המושא שהוא מאמין בו, ומבחינת אותו אדם אמונתו קיימת במציאות, כי אי אפשר להאמין במה שלא נמצא. ברם, אמונה סובייקטיבית זו אינה מחייבת אדם אחר שאמונתו שונה או שהוא מאמין במושא אחר. האמונות והדעות הן כר נרחב למחלוקות וויכוחים מיותרים, כדרכם וכעלילותם של חלושי הדעת המזלזלים בכל דעה שאינה כדעתם.


מי שמאמין בתורה מן השמים אמונתו הזו היא למעשה מציאות בעבורו, שהרי אמונתו יוצרת את המציאות הזאת, ושום הגיון או אמצעי שכלי אינם יכולים לסתור אמונה זו כל עוד היא קיימת בתודעת המאמין. כל בני האדם הם בעלי אמונה, אבל שונים זה מזה במושא אמונתם, אחד מאמין בתורת משה, השני מאמין בתורת האבולוציה, השלישי בגלגולים, הרביעי באֵלים מן המזרח (ובתוכם פרות קדושות, תרנגולים ועכברים), החמישי וכל השאר עד כמיליון איש מאמינים בסגולות, קברים, שדים ורוחות (גם של מזגן), יינות קדושים, כסאות, מבטים של רבנים, ריקודי צמתים ואמירות מגומגמות, ברכות וקמיעות, ביקור בבתי קברות ובזריקת נרות, לכן עוונותינו רבו מלספור עד מיליון ואחד, ה' ירחם ויסלח.


ג. קולות וברקים, אש וענן כבד


רבים ניסו להסביר את מעמד הר סיני כהתפרצות הר געש ושאר תופעות טבע. איש מאתנו לא ראה ולא שמע, אלא קיבלנו איש מפי איש שכך היה, ועדות אבותינו ואבות אבותינו נאמנה עלינו כאילו היינו שם וראינו ושמענו.


ויש לשאול, מדוע היה צורך בתיאור כֹּה דרמטי וסוער? האם לא היה ניתן לתת לנו את התורה בלא קולות וברקים, בלא אש מתלקחת, ענן וערפל? תופעה דומה לזו אנו מוצאים אצל אליהו הנביא בשעה שאמר לו ה': "צא ועמדת בהר לפני ה', והנה ה' עובר, ורוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה'. ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש, לא באש ה'. ואחר האש קול דממה דקה" (מ"א יט, יא–יב). מתיאור זה ניתן ללמוד על מטרת ההתרחשויות במעמד הר סיני שקדמו לנתינת התורה.


עמי העולם סגדו לכוחות הטבע, הם ראו אותם כאֵלים – בהם האמינו ומהם פחדו. למעמד הר סיני הייתה גם מטרה חינוכית, ללמד אותנו שכל כוחות הטבע סרים למרותו המוחלטת והבלעדית של הקב"ה, הם עושי דברו והם נכנעים ונחרדים מפניו בהשראת שכינתו. לא ברעש ולא ברוח ולא באש ה' – אלא בקול דממה דקה. האדם המאמין מקשיב לקול הדממה הזו וריכוזו בשמיעתו מביאו להתנהגות עדינה ואצילית, כבן לעם נבחר המודד ושוקל את דיבורו, הילוכו ומחשבותיו. ולא צועק "אמן" כרוכלי השוק, ולא "ברוך הוא וברוך שמו" אולי ישן הוא וייקץ, כפי הנהוג היום אצל הצועקים בהרמת קולם, בחשבם שהמרחק מהארץ למקום מושבו של הקב"ה מחייב זאת. אצל הנביא ישעיה (כט, ו) אנו מוצאים תיאור דומה: "מֵעִם ה' צבאות תִּפָּקֵד ברעם וברעש וקול גדול, סופה וסערה ולהב אש אוכֵלה". גם פסוק זה נועד לתאר את בורא עולם כאדון השולט באופן מוחלט ובלעדי על כוחות הטבע, שבעיני עובדי האלילים נחשבו כאֵלים.


ההר שבער באש עד לב השמים הצית לבבות רבים, והכשירם לקבל את אמונת הייחוד שרבים במהלך ההיסטוריה מסרו את נפשם עליה באש ובמים. אותו קול הדממה הקמאי פילס לו דרך במשך דורות רבים בין קולות וברקים, בין סופות וסערות ובתוך אש ועשן, והוא ממשיך גם היום לפלס את נתיבו בקול דממה דקה, בקרב מקבלי תורת האמת ההוגים בה יומם ולילה ללא עקמימות, בצניעות ובהתמדה, וללא חשש מהפְחדות של מחזירים בתשובה ורבנים עטויי גלימות שחורות, המאיימים בדרשותיהם בתנורים לוהטים, בגלגולים ובמשרפות אש, שכדי להינצל מהם חובה לתרום סכומים עם "כוונות" במכפלות של ח"י שקלים (כמה שיותר יותר טוב), "גוסס שקלים", "מת שקלים", "פתיחת היכל" ו"הדלקת המזגן", "תיקוני" ו"שיפוצי" ברית של כל מיני שובבים שהשתובבו, ותמורת סכום מסוים עם כוונה סודית בהחלט, יכופר להם, וברוך שהבדילנו...


ד. אם שמוע ואם לא תשמעו


עם נבחר נבחן במעשיו המצטברים – לחיוב ולשלילה. ובמקרה של הפרת הברית מצד העם הנבחר, מופרת ההדדיות בין הבוחר לעמו, והעם הנבחר נושא בתוצאות.


אנו הבטחנו במעמד הר סיני כי "נעשה ונשמע", אך לא כל כך עשינו ולא כל כך שמענו. בתלמוד נאמר: "מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה, מוטב, ואם לא, שם תהא קבורתכם" (שבת פח ע"א). לפי התלמוד עם-ישראל קיבלו את התורה בכפייה ואונס, ומעמד הר סיני עם האש והקולות כפי שהבאנו לעיל, שימש כאמצעי הפחדה לכפייה. אין פלא אפוא, שמיד לאחר מעמד הר סיני, כאשר משה רבנו עלה לקבל את התורה, עם-ישראל עשו להם עגל זהב והפנו עורף לברית שבינם לבין הקב"ה.


מי שקיבל עליו עול תורה ומצוות יתרגל להיות בעל מידות, אולם כל סטייה מדרך התורה מדעיכה בקרב החוטא את צלם האלוה שבו, ועושה אותו למכשול לעצמו ולאחרים בזלזלו בזכותם להתקיים בנועם ובטוב. באופיו נקבעת מידת האנוכיות, והוא עושה עין של מעלה כאילו אינה רואה למעשיו, עד שאוֹר צלם האלוה שבקרבו נכבה לחלוטין.


התורה היא מקור החוקים, ומטרתה לחנך את האדם להכרת החוקים אשר באמצעותם הוא נעשה חלק מעַם הנצח. המצוות מחברות בין בני האדם, מרגילות את הפרט לקבל מרות ולהתנהג באופן מתחשב וזולתני כלפי הזולת. כך מתגבשת אפוא חברה בריאה שמעשיה מכוונים לתיקון דרכי הפרט אשר תכליתם בניית חברה מתוקנת, מתחשבת ומכבדת.


כשהאדם מסלף מושגים ומשתמש בהם לרעה, הוא מבזה את כבוד האדם, והמרחק בין ביזוי וזלזול לשפיכות דמים אינו גדול. עינינו רואות את ההתנגחויות והמריבות "לשם שמים" בין הפלגים השונים, כשכל אחד מהם בטוח שתורתו ומנהגו הם הנכונים, וכל מי שאינו חושב ומתנהג כמוהו דמו מותר, והכל כמובן בהסוואה של "לשם שמים" ולהגדיל תורה ולהאדירה. וזאת בניגוד גמור לערכי התורה האמתיים אשר הייתה הראשונה שהכירה בשוויון זכויות לישראלי ולגר, וכלליה הם יסוד למצפון האדם ונכסי צאן ברזל של האנושות כולה.


יסוד המוסר ופסגתו הוא יחס האדם לחברו אשר קודם אפילו ליחסים שבין האדם למקום. ואל לנו להשלות את עצמנו שכל אדם הנקרא "בן ברית" אכן נוהג לפי כללי התורה, רבים מישראל הם חסרי מעצורים, חסרי דרך ארץ ורודפי תענוגות, מסואבים בבשר ובשיכר, קולניים ורעשנים. רק מתי מעט תואמים ושווים בהלכה ובמעשה, בדיבור ובמחשבה – שומעים ומקיימים.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!