תוכחה קשה ביישוב הדעת

מעשה שהיה כך היה, בחג השבועות בשנת תש"ע התארחתי אצל קרובי משפחה. לאחר סעודת החג ביום, ולאחר מנוחה קלה, שמתי פעמיי לבית-הכנסת ללמוד. למדתי לבדי בערך משעה שתיים. לאחר כשעה ומחצה הגיע לבית-הכנסת רב בית-הכנסת ועמו שלושה אנשים. הייתי עסוק בלימודיי, והמשכתי ללמוד בשקט בירכתי בית-הכנסת. שלושת האנשים התיישבו למול הרב השכיר שמקומו היה לצד ההיכל, והחלו ללמוד הלכות מתוך הספר ילקוט יוסף.


אני עסקתי בשלי והם בשלהם ולא הייתה שום בעיה, לאחר כעשר דקות פתח אחד מהלומדים שקית ובה ערימה גדולה של קאת והניח אותה לפני הרב ושלושת הלומדים. הרב לא העיר להם והמשיך ללמד, תוך כדי הלימוד הלומדים כיזנו עלי-קאת ושמעו את ההלכות מפי הרב. לא עבר זמן רב, ואחד האנשים הוציא חבילת סיגריות מכיסו, חילק לרב וללומדים, וכולם החלו לעשן סיגריות בתוך בית-הכנסת. מדובר בבית-כנסת קטן, העשן אפף את בית-הכנסת, וכמובן שהגיע אלי וטרד את יכולתי להתרכז בלימודיי. הלומדים לא הסתפקו בסיגריות ונדהמתי לראות שאחד מהם אף הוציא סיגרים (החומים הארוכים), שוב חילק לרב וללומדים, ושוב כולם עישנו וכיזנו, ותוך כדי חגיגת התאוות נזרקו לחלל האוויר כמה הלכות מילקוטו החלול של ג'וחא.


כך נגלה לנגד עיניי מחזה סוריאליסטי, יושב לו רב ממסדי עם מגבעת ומרדעת צמוד להיכל בית-הכנסת, מעשן סיגריות וסיגרים כשלפניו ערימה גדולה של חציר, ואף שתיה כדת אין אונס עברה מיד ליד, וכדי ביזיון וקצף. נלאיתי כלכל את חזיון התעתועים שנגלה לעיניי, קמתי ממקומי וניגשתי אל הרב האורתודוקסי הזה ואל שלושת הלומדים, ובחמה עצורה אמרתי להם: "איך אתם מסוגלים לעשות כדבר הרע הזה?" ואף הוספתי שאני בז לרב ולהתנהגותו.


אמנם, למרות שצדקתי בתוכחתי לא הייתי צריך לאומרה מתוך חמה עצורה, אלא לומר ליושבים כך: "תראו חבר'ה, אני רואה שאתם מאד נהנים..." וכיו"ב, ואז לבטא את מחאתי באופן קשה אך נינוח ורגוע. ברם, כאמור, העשן שאפף ומילא את בית-הכנסת והמחזה המביש הזה: הקאת הסיגרים והשתייה החריפה, וכן לעגוֹ של הרב שנהג ללעוג לי בקול רם כשהייתי מברך בתום הקריאה בתורה "חיי עולם נטעהּ" (היה לועג לי על שהקפדתי לבטא את המפיק), כל אלה שיבשו את שיקול דעתי ואמרתי את הדברים בחמת זעם, וכאמור טעיתי.


האמת חייבת להיאמר, ברם, קשה ככל שתהיה, יש לאומרה ביישוב הדעת, לא מתוך זעם עצור חלילה אלא מתוך שלוות נפש פנימית עמוקה, ואפילו מתוך אדישות וחוסר-אכפתיות מסוים אם יקבלוה אם לאו, כי אם יקבלוה – הם המרוויחים, ואם ידחוה – הם המפסידים.


ערבּובו של קאפח


אולם, לפי קאפח אסור לומר תוכחות קשות, אלא לעולם יש לומר דברים באופן אשר לא יעורר התנגדות מצד השומע, והנה לפניכם דברי קאפח השכיר בכתבים א (עמ' 117):


"הרמב"ם, בפרק ב מהלכות סנהדרין [...] מפרט את המידות הדרושות לתפקידים [הציבוריים] השונים [...] ה) אהבת אמת; ו) אהבת הבריות להם; ז) בעלי שם טוב [...]. שלוש המידות הללו יש ביניהן קשר פנימי, אף-על-פי שלכאורה נראות הן כסותרות זו את זו.


ידועה היא אמרת הגמרא שתלמיד-חכמים האהוב על בני עירו לא סימן טוב הוא לו כיוון שאינו מוכיחם. ואמנם, אהבת הבריות לאדם סותרת במידה רבה את אהבת האמת שבו. כי אדם שמעוניין לומר את האמת [...] צריך להסתכן מראש בשנאת הבריות אליו. אך למעשה לא צריכה להיות כל סתירה בין מידות אלו. אהבת האמת [...] אינה מוגבלת רק לאי-אמירת דברי שקר, אלא במשמעותה העמוקה פירושה, עמידה על עקרונות ועל השקפת עולם [...] [האדם] חייב להיות משוכנע שכנוע פנימי עמוק ובלתי מעורער בנחיצות ובצִדקת הדברים אותם הוא מתכונן לומר, ובעמידתו האיתנה על דעותיו ועקרונותיו טמון סוד כוחו והשפעתו.


מאידך, אין עלולים דברים אלו לגרום ליחס עוין כלפי אומרם, כי שנאת הבריות לא באה בשל מהות הדברים הנאמרים אלא בגלל הצורה בה נאמרו. וזהו אמנם היסוד החשוב ביותר להתנהגות [...] גישה מכובדת ונעלה לכל אדם [...] אם רוצים לשכנע אין צורך להתקיף ולפגוע, ואף לא כדאי להוריד את הדברים לרמת הזול והשטחי. דברים אלו מעוררים מרירות ומלבים שנאה. צורה מכובדת בפעילות ובדברים מקנה לאדם שם טוב ואהבת הבריות אליו, בלי שתפגע באהבת האמת שבו – בנאמנותו לע