תגובה למאמר "עילוי נשמות לדעת הרמב"ם"

עודכן ב: 4 נוב 2020

הערת העורך: מצורף קישור למאמר: "עילוי נשמות לדעת הרמב"ם - הזיה או מציאות".

לידידינו היקר אדיר דחוח הלוי יצ"ו,

עיינתי במאמרך החביב שהתפרסם בגליון "מקורות" האחרון 8 שם עמדת בהרחבה על חולשת המושג ההשקפתי של "עילוי נשמה" הנפוצה כ"כ ביהדות העכשווית (עונש לזמן מוגבל מחזק ידי הרשעים לחטוא ועלול לגרום לרפיון מעשה הצדיקים; יש בעצם הרעיון הזה פגיעה בתדמית של הנפטר כאילו איננו צדיק שהרי אנו מבקשים לסייע לו בשכרו בעוה"ב; לא פחות חשוב- ההנחה שהקב"ה בעצם אינו שופט צדק חלילה וגזר דינו ניתן לעדכון ולשינוי על ידינו), וע"פ דברי מהר"י קאפח (פ"ג מהל' תשובה) ייחסת השקפה זו לרס"ג ולרמב"ם, ובאתי להוסיף על דבריך שאין זו דעתם של שני גדולים אלו בלבד, ואדרבה כמה וכמה מטובי שלומי אמוני ישראל אחזו בדעה זו. ואע"פ שאין דברי תורת רבנו והרס"ג צריכים חיזוק (על משקל המימרא בר"ה יט, א) מקום אתי להביא דבריהם כדי להעשיר הדיון ואף להיווכח שהם לא היו יחידים בדעתם זו:

א) תשובת רב שרירא גאון נשתמרה בלשונה המלא בתשובת הרשב"א ז, תקלט. שם נשאל במי שנותן צדקה עבור בנו המת או אביו המת לזכותם בעולם הבא או מי שמשלם לבעלי חוב החובות שהותיר המת, מכספי המת- האם מהני? וענה שפריעת חוב ודאי מהני לפוטרו מן העונש: "אבל פרעונות שחייב למקום כי עבר על המצוה הרי היא כשאר עבירות ואין ביד אנוש להקל אותה ממנו בודאי. אבל אם יש צדיק אחד מבקש עליו רחמים בין בנתינת צדקה לעניים אפשר שהקב"ה מיקל ממנו בזכות בעל הזכות... אבל לא מוחזק שמועילין לו אלא יהי רצון מלפני הקב"ה שישמע להן ואם לאו אין שומע להן אעפ"י שהם בעלי זכיות... ולזכותו למתן שכר אין ביד אדם כל עיקר ואין מעלתו וגדולתו והנאתו מזיו השכינה אלא לפי מעשיו ואפילו כל צדיקי עולם בקשו עליו רחמים וכל צדקות נעשו לזכותו אין מועילין לו בזאת זהו דעתנו בדבר זה לפי מה שהוא נוטה ומה' נשאלה הפקת רצון לנו ולכם ולכל ישראל" עכ"ל הגאון ע"פ הרשב"א.

א"כ גם כשהצדיק מתפלל לחוס על נפשו של הנפטר, אומר הגאון שאנו לא מוחזקים כלל שהדבר מועיל לו. בסוף אותה תשובה באה תוספת שנראית שהיא מלשונו של הרשב"א ואינה לגאון שכן הוא מצטט לשון הפסיקתא שהגאונים לא כנוהו כן (לא מצאתי לשון זו לפנינו בפסיקתא דר"כ אך היא מובאת באותה לשון בס' כפתור ופרח פ"מד המאוחר לרשב"א בכמה שנים).

"ומה שנהגו למקצת מקומות לזכור המתים מצאנו סמך בירושלמי כשם שהחץ יורה הקשת כך מעלים צדיקים מדינה של גיהנם כאומרם זצ"ל לכך נוהגין לזכור אותם בבית הכנסת ויש נותנין טעם אחר דכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית אלו המתים שנפדים בממון החיים ומכאן סמך להזכרתם. וגרסינן בספרי כשהוא אומר אשר פדית מלמד שכפרה זו מכפרת על יוצאי מצרים ובפסיקתא גרסינן גדולה צדקה שמוציאה מגיהנם שנ' כפר לעמך ישראל יכול כיון שמת אדם אין לו תקנה בצדקה תלמוד לומר כפר מלמד שזורקין אותו מדינה של גיהנם. המקום ברחמיו יצילנו ממנה ויתן לנו חלק לחיי העולם הבא אמן ואמן".

ב) ברא כרעיה דאבוה – מפורסמת תשובתו של רב האי גאון נשתמרה בתשו' מהר"ם אלאשקר סי' קא, שנשאל האם אדם יכול לְזַכּוֹת את זכויותיו הרוחניות לאדם אחר, הגאון שנשאל על מי שמוכר תעניתו לאחר, האם עשה כדין והאם מכירה כזו אפשרית. הוא עונה בהחלטיות:

"כך ראינו כי דברים אילו הבל שאין לסמוך עליהם, ואיך יעלה על לב איש כי שכרו של זה על מעשים טובים שעשה יהיה לזה, והלא... אמר הקב"ה 'צדקת הצדיק עליו תהיה' [יחזקאל יח] כאשר אמר 'ורשעת הרשע עליו תהיה' [שם]", כשם שאין אדם נתפש בעון זולתו כך אין אדם זוכה זולתו. היחשב כי מתן שכר על המצות דבר שישאהו אדם בחיקו וילך כדי שיתן זה מתן שכרו לזה? אילו ידעו מה הוא השכר לא היה זה נותן לזה ולא היה זה מקבל מזה. וכן הוא מתן שכר כבוד ויקר שנותנין לו לצדיק על מעשיו הטובים... וכל אחד ואחד מעלתו לפי מעשיו... וכיון שהוא כבוד ושבח לצדיקים שיושבין על כסאותיהם, היאך ימכר הכבוד או שינתן במתנה. אילו בא חכם גדול ורב מובהק שראוי לישב בראש קהל או בראש שורה ואמ' מכרתי מקומי לזה, ואותו אדם אינו כדאי, או שנתתיו לו במתנה, ההיו הקהל והחבירין מושיבין בראש אדם שאינו כדאי, ואם קבלו על עצמן הווין לשחוק. וזה השוטה שמכר תעניתו אכלה כלבא לשירותיה, מה שכר יש לו לפני שמים וכבר נטל דמים, זה לא ליי' ישב תענית אלא סיגף נפשו באותן הדמים, והוא לקבל פורענות קרוב מלקבל שכר כי עשה עבודת שמים פלסתר וכקרדום לאכול בו לחם".

תשובה זו מובאת בפוסקים רבים בהקשר השאלה ההלכתית: האם לימוד התורה שלומד יששכר יכול להיחשב לזבולון כלימוד תורה ממשי שהרי עשה שותפות עם יששכר לפרנסו ("שותפות יששכר וזבולון"). הגאון טוען שזבולון מסייע ומחזיק את לימודו של יששכר, אך אין להחשיבו כאילו הוא לומד תורה ממש, כיון שאת השכר הרוחני עבור לימוד התורה לא ניתן לחלוק עם אחר, כי זכויות רוחניות לא ניתנות להעברה. דיון רחב יש בכל הפוסקים למן מהר"ש קולגר ועד אחרוני זמננו כאג"מ הצי"א ור"א וייס במנחת אשר, שמוצאים (בדוחק לענ"ד הקלושה) מן עמדה מפשרת ששכר גמולי כן ניתן לחלוקה, אך לא שכר סגולי ואכמ"ל (העברתי השבת שיעור בעניין זה ודף מקורות ברשותי לכל החפץ כי יש בנושא זה אריכות דברים). וזו כנראה גם השקפת הרמב"ם, שלא רואה את השכר של המצוות בכלל ושכר מצוות ת"ת בפרט- כשכר חיצוני, ופשוט שלא ניתן להעבירו לאחר, והייתי אומר שרבנו יסכים לאותו מדרש נאה בפסיקתא זוטרתא לפיו ת"ת הופך אנשים או לחכמים או לחסידים כלומר הלימוד מעניק חכמה וקוגניציה לידיעת דבר ה' וגם חוויה והתעלות רוחנית שעלולים לחולל שינוי גדול אצל האדם וז"ל: "יערף כמטר לקחי – מה מטר זה יורד על האילנות נותן טעם לכל אחד ואחד מהן לפי מה שהוא- כך התורה יש שמחכמת ויש שעושה אותם חסידים". ושתי עניינים אלו בודאי אין זבולון התומך כספית ביששכר יכול לקבל, מבלי להזדקק למושגים מיסטיים.

מהר"י שבח אנה לידי נוסח הסכם שותפות שעשה מארי שלום אלשיך, מרבני ירושלם בימי הרב קוק, שעשה הסכם בעבור לימוד התורה שלמד עם הגביר הנדיב רחמים בכארי,הסכם זה כולל את סכום התמיכה החודשית שמקבל ממנו המארי בסך מאה גרוש לחודש, וכל תנאי ההסכם מפורטים שם וחתום כדת וכדין.

ג) בן דורו של רב האי הוא רב ניסים גאון – דבריו הובאו בס' חסידים (ר"י החסיד, סוף המאה הי"ב) בסי' תרה מהדו' הר"א מרגליות: "וכן מי שמת כשהוא רשע אין דרך להתפלל עליו כדי שיזכה עם הצדיקים, כי אותה תפילה אינה מועלת כלום, לפי ששכר שראוי לצדיקים אינו אלא הטורח והעסק שעסקו וסבלו בעשיית המצוות והתאפקו והתחזקו מעבירות. אבל מי שהלך אחר תאותו להתעדן בעבירות האיך יתכן שיהא לו חלק טוב? זה ודאי מבוטל ורחוק מן הדעת. ומי שהזכיר מחכמים ענין העתירה ובקשה על החוטא לא אמרו אלא כדי להקל מעליו הפורעניות בלבד, לפי שהשכר הוא דין אמת לצדיק שהכין לו הקב"ה על זכיותיו, ואין מדרך אמת שיחסר לו הקב"ה ממנו כלום בעולמו" (=וזו כטענתך שתפיסה זו מניחה שאין הקב"ה דן דין צודק חלילה).

בהמשך הוא כותב ששתי דרכים לחוטא בעוה"ז או שיחזור בתשובה גמורה או שיעתיר עליו אחד הצדיקים לסייעו בדינו:

"וגם הפורעניות דין להקב"ה על החוטא ויתכן שיעתיר אליו מי שהוא חשוב לפניו כדי להסיר מקצתו מעליו או כולו לפי חשיבות המעתיר וכפי פורעניות של החוטא. הלא תראה מי שסבור להועיל על החוטא לא אמרו אלא "יכולני לפטור את העולם מן הדין" (רב שישת בשם ראב"ע בעירובין סה, א) ולא אמרו לזכות את החייב... נמצא העונש שהעניש הקב"ה את הרשעים על תנאי, שאם לא יחזור בתשובה או לא יעתיר עליו מי שעתירתו מקובלת אז יענש שכן הבננו מדברי רבותינו שאמרו "יכול אני לפטור את כל העולם מן הדין", ואמר ר' יוחנן על אלישע הנקרא אחר: כשאמות אכבה עשן מקברו, כי נח נפשיה דר' יוחנן פסק קיטרא מקברא דאחר, ואלו ראיות גמורות שהעתירה מועלת. נתברר מכל הדברים שהזכרנו שהשכר המיוחד לעוה"ב אין דרך לכל בריה ליכנוס בו ולא לשטן ולא זולתו כדי שיחסיר ממנו כלום משיעור מה שהוא ראוי לקבל ולא שיזכה החוטא ולא שיתוסף בפורעניות יותר ממה שהוא חייב כי אלה הם מדות הצדק".

ד) חכם נוסף שקדם לרמב"ם הוא החכם המדעי הדגול ר' אברהם ב"ר חייא הנשיא (המאה הי"ב, ספרד) בס' הגיון הנפש עמ' לב וז"ל: "וכל החושב על מעשה בניו ובני עמו שהם עושים בגללו אחרי מותו ומתפללים בעדו שהם מועילים לו, מחשבות בדויות הן, ותוחלת שוא בעיני כל החכמים וכל אנשי מדע... ולא מצאנו בתורה מקום שנוכל להבין ממנו שמעשה החי בעולם הזה יהיה מזכה את המתים כי אם דבר אחד אשר המדע מודה בו והתורה מעידה עליו והוא הגזילה אשר לא השיב המת בחייו יהיה נענש עליה לעולם הבא. ואם השיב הגזלה לבעליה אחרי מותו– ראוי הוא ליפסק העונש ממנו בעולם הבא, אם היה מתנחם מן הגזלה ההיא בחייו. ויש דבר אחד לדברי החכמים שהוא מלמד זכות והוא תלמוד תורה בעולם הזה הוא מלמד זכותם על המלמד אותה אחרי מותו כל זמן שהיא מלמדת אחריו" (וזה ממש כדבריך שהבאת באות ה' בעניין "ברא מזכה אבא").

ה) על דברי ר"א ב"ר חייא: "ולא מצאנו בתורה מקום שנוכל להבין ממנו שמעשה החי בעולם הזה יהיה מזכה את המתים", הקשה המהדיר ר"ש רפאפורט שם בעמ' 58 מכמה סיפורים כך בירושלמי סנה' י, א בעניין קרח ועדתו: "ומי נתפלל עליהם? רבי שמואל בר נחמן אמר: משה נתפלל עליהם יחי ראובן ואל ימות. רבי יהושע בן לוי אמר: חנה נתפללה עליהן... דאמר רבי יהושע בן לוי בשם רבי יוסי: כך היתה דעתו של קרח שוקעת ויורדת עד שעמדה חנה ונתפללה עליהם ואמרה יי' ממית ומחיה מוריד שאול". ואמנם מה שהקשה היאך מסופר בבלי סוטה י, ב שדוד המלך ע"ה העלה את אבשלום משבעה מדורי גהינם, לא קשיא כלל שהרי אבשלום נענש על שציער אביו ואם אביו מחל לו אזי הוקל לו בענשו אחר מיתתו, וזו כוונת המדרש (וכך מבאר מהר"ם חלאווה בתשובה יובא לקמן) וע"ש בהמשך שמבאר המהדיר הפסיכולוגיה והצורך האנושי בתפיסה זו של עילוי נשמות אף כי אינו מצדיקה.

ו) מאוחר יותר בשו"ת מהר"ם חלאווה מתלמידי הרשב"א בספרד (המאה הי"ד) נשאל בסי' יז (השו"ת שלו יצא רק בשנת תשמ"ז לאור עולם) האם מועיל לידור צדקה עבור מתים וענה: "אין ספק בדבר כי לא יועיל ולא יציל מה שיעשה בשביל אדם אחרי מותו, כי כל אדם נדון לפי מה שהוא בעת מותו, כי לפי מעלתו והשגתו כשתפרד גופו מנפשו ישיג מעלה ויזכה לאור באור החיים, ואין לה תוספת מעלה ותועלת במה שיעשו אחרי כן להועילו ולהצילו מצרתו. וכבר אמר מבאר זה הענין בחכמתו, כל אשר תמצא ידך בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה. יאמר כל אשר תמצא ידך בעודך חי שיש לך כח להשיג מעלות– עשה... כי לא יועילנו מה שיעשה אחריו בעבורו... ואם מת כסיל ובער אי אפשר לו אחרי כן להשיג דעת וחכמה לעלות נפשו בשאול אשר הוא הולך... ועל זה היו רבותינו מפשפשין בשעת מיתתן פרטי מעשיהן וחשבון כמה מעות פזרו לצדקה, כדי שישלימו חקם בחייהם, כי לא יועיל להם מה שיעשו אחרים אחריהם בעבורם...".

וע"ש שמביא ראיות רבות לדבריו ומסתמך על דברי הרמב"ם בכמה מקומות ע"ש, ומפלפל בדברי התלמודים ע"ש, ומביא ראיות מפסוקים רבים ועוד "שחטאת שמתו בעליה לא תקרב" כי שוב אין מה לתקן עבור היחיד, זאת לעומת חטאת ציבור כי אין בציבור מיתה. ודבריו הובאו בהערות הר"א מרגליות שבסוף ס' חסידים לסי' תרה מהדורתו עמ' תקצא ע"ש. ובאר שם עניין "ברא מזכי אבא": "כי אחר שהוא נטע צדיק עץ חיים עושה פרי, הצדיק יצדיק לרבים יש לו שכר אמת יצלנו מרעתו במקצת, כאשר תצילנו צדקה שנדר לתת אחרי מותו, אבל אין לו דרך אחרת של הצלה בכל מה שיעשה אחר בשבילו אחריו".

אמור מעתה שתמיהתך: "כיצד לא נשאר זכר במהלך הדורות לדעת רס"ג והרמב"ם? וזאת למרות איתנותה ההשקפתית ומעלותיה המחשבתיות?" מצאנו אף מצאנו ואף כי פשוט שרוב הפוסקים יישרו קו עם הלכי רוח מאוחרים יותר מדבי האר"י והמקובלים ורוב חכמי אשכנז שגם קל לכלכלם ברמה הנפשית וכו' הנה עדיין מצאנו שדברי הרס"ג והרמב"ם לא היו קול קורא במדבר ומהר"ם חלוואה ועוד הושפעו מהם.

ביקר, נהוראי יהב

תשובה לנהוראי יהב מאת אדיר ב"ר יוסף דחוח-הלוי:

ידידי נהוראי היקר,

שלום לך ושלום לכל החברים,

תודה על התייחסותך. ראשית אנא השמט את התואר "רב" משמי. יודע אני גם יודע את טיבו של הממסד בימינו ובסודם אל תבוא נפשי.

לצערי אני עומד מאחורי דבריי במלוא מובן המילה, מפני שבמהלך הדורות ועד ימינו אכן (כמעט) לא נשאר זכר לדעת הרמב"ם. צא נא וראה, כל מקום שבו תאמר את דעת הרמב"ם בעניין עילוי נשמה יחשבוך ככופר בעיקר, והאמירה "לעילוי נשמת" שגורה בפי כל.

כמו כן, יודע אתה גם יודע, שהמקורות שציינת אינם טיפה בתוך ים ההלכה הסמיך שהטביעו אותנו במהלך מאות השנים האחרונות. וגישתי היא להתמקד ולהתרכז סביב הרמב"ם ומעט מהחכמים שהיו קרובים אליו, כי לדעתי התמקדות זו הכרחית להשגת האמת בעולם הזה. ויתרה מזאת, בדעות החכמים שציינת מעורבות דעות והשקפות הרחוקות מדעת הרמב"ם, ולשונם לעתים לא רחוקות- קשה להבנה. ומה לתבן את הבר...

לסיכום, לאור תמיהתך שאלתי רק מתחדדת ומתחזקת: כיצד לא נשאר זכר במהלך הדורות לדעת רס"ג והרמב"ם למרות שהיו עוד חכמים שסברו כמותו?

בשורות טובות,

אדיר ב"ר יוסף דחוח-הלוי

תגובה למאמר עילוי נשמות לדעת הרמבם
.pdf
Download PDF • 94KB

300 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!