שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו

אחת ההתעיות הגדולות אשר הלעיטו אותנו המינים וצאצאיהם היא בעניין הכבוד הראוי לרב. יש שלל הלכות של חז"ל ורבנו בעניין הכבוד הראוי לרב בפרק החמישי בהלכות תלמוד תורה, ומן ההלכות הללו עולה שעל האדם לנהוג כבוד גדול מאד, כמעט כבוד מלכים, ברבו.


במסגרת מגמתם ומטרתם להעמיד את עצמם כאלוה ולהפוך את דבריהם לדברי אלהים חיים, המינים וצאצאיהם עטו כמוצאי-שלל-רב על ההלכות הללו, והוכיחו מהן כביכול, שחובה לנהוג בכל אחד ואחד מהם, דהיינו בכל גדולי-האסלה שהם החליטו שהם "גדולים", כמו שנאמר בהלכות הללו. ומטרתם ברורה: לחנוק כל אפשרות של ביקורת כלפי גדולי-האסלה, ולמנוע עיון מדעי ומושכל בדבריהם – שהרי אם יש חובה תורנית לנהוג בהם בכבוד מלכים, אין שום אפשרות למתוח עליהם ביקורת, ואין שום דרך לנתץ ולהרוס את ממסד האלילות! אלא, עלינו לקבל את כל הבליהם כאילו נאמרו מפי-הגבורה, ולבלוע בכוח את שיקוציהם הנגעלים.


כמו כן, ברור שההזיה החמורה הזו היא בגדר "ייהרג ובל יעבור" בעבור המינים וצאצאיהם, שהרי אם תיתכן ותהפוך ללגיטימית בחינה עניינית ומדעית של דברי גדולי-האסלה, הרי שקל-מהרה יתגלה לעין כל שהם רשעים וכסילים ומינים אשר "יותר תועים מן הבהמות" כלשון רבנו במאמר תחיית המתים. נמצא, שאחד ממנגנוני ההגנה הבסיסיים והקמאיים ביותר של המינים וצאצאיהם הוא עיוות קבוצת הלכות שלמה שפסקו חז"ל, ואשר הועתקה וסודרה על-ידי רבנו הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה בפרק החמישי.


ומהו העיוות? ובכן, בהלכות תלמוד תורה בפרק החמישי מובאות שלוש-עשרה הלכות אשר עוסקות בכבוד הראוי לרב. ברם, המינים וצאצאיהם התעלמו במכֻוון מן ההלכה הארבע-עשרה, ומכיוון שהיא נדחקה ונמחקה במכוון, הנני רואה לנכון לפתוח דווקא בה:


"במה דברים אמורים? ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו, אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו, הרי זה תלמיד-חבר ואינו חייב בכבודו בכל הדברים הללו. אבל עומד מלפניו, וקורע עליו כשם שהוא קורע על כל המתים שהוא מתאבל עליהם [...] הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו או באחד מהן, לכל תלמידיו או לאחד מהן, הרשות בידו. ואף-על-פי שמחל, חייב התלמיד להדרו [לקום ולעמוד במקומו לפניו] ואפילו בשעה שמחל".


נמצא, שכל שלל ההלכות שנראה לקמן אינן עוסקות אלא ברבו המובהק, והנני מדגיש זאת, כי כבר שמעתי כל מיני תוכחות שווא ותפל ומדוחים מפי שועלים מתחסדים: כיצד הנני מעז למתוח ביקורת על גדולי-האסלה? והלא אמרו חכמים: "מורא רבך כמורא שמים", ו"כל החולק על רבו כחולק השכינה", ו"כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה" וכו'. ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה, שהרי איני חייב בכבודם כלל, כי לא רק שאף-לא-אחד מהם הוא "רבי המובהק", תודה לאל שהצילני מן התועים והמינים, אלא שהם מחללי-שם-שמים שמצוה רבה לחרף ולגדף ולארוֹר, או חמור מכך, מינים ארורים שמורידין ולא מעלין וכפי שנסביר לקמן.


טומאתם של הכומרים השכירים


נחל אפוא, אין כמעט אחד מכל כומרי הדת האורתודוקסים הפרו-נוצריים הללו אשר אינו שקוע בעוונות חמורים מאד: העוון הראשון שאין מהם אחד אשר ניצול ממנו הוא עוון ההנאה מדברי תורה. כל כומרי הדת המפורסמים עד לאחרון שבהם – הופכים תורת חיים לקורדום חוצבים, הם משתמשים בתורה ככלי לפרנסה ולהפקת רווחים וטובות הנאה, ולעתים אף חמור מכך: ככלי להשגת כוח פוליטי כלכלי וחברתי ארצי-ועולמי אשר יביא להם שׂררה וכבוד מלכים.


העוון השני שכל כומרי הדת שקועים בו הוא תעייה בהשקפות הבל מהובלות: מי מכומרי הדת של ימינו לא נפל ברשתה של הקבלה הארורה? מי מהם לא שקע בהזיות מאגיות אליליות? מי מהם לא מטפח ומרומם מינים ועובדי-אלילים? מי מהם מסוגל להודות על האמת? ובמלים אחרות, רוב ואולי אף כל כומרי-הדת בימינו מתעים את העם אחרי התהו וההבל, במטרה לטמטם את ההמונים בהזיות כדי שיהיו נוחים לתמרון ולשליטה, וכל זאת כדי להפיק רווחים פוליטיים וכלכליים עצומים, ולדאוג לעצמם לקרוביהם ולמקורביהם לחיי רווחה ופינוקים.


העוון השלישי שכמעט כל כומרי-הדת בימינו שקעו בו הוא תפישת אגדות חז"ל כפ