שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו

אחת ההתעיות הגדולות אשר הלעיטו אותנו המינים וצאצאיהם היא בעניין הכבוד הראוי לרב. יש שלל הלכות של חז"ל ורבנו בעניין הכבוד הראוי לרב בפרק החמישי בהלכות תלמוד תורה, ומן ההלכות הללו עולה שעל האדם לנהוג כבוד גדול מאד, כמעט כבוד מלכים, ברבו.


במסגרת מגמתם ומטרתם להעמיד את עצמם כאלוה ולהפוך את דבריהם לדברי אלהים חיים, המינים וצאצאיהם עטו כמוצאי-שלל-רב על ההלכות הללו, והוכיחו מהן כביכול, שחובה לנהוג בכל אחד ואחד מהם, דהיינו בכל גדולי-האסלה שהם החליטו שהם "גדולים", כמו שנאמר בהלכות הללו. ומטרתם ברורה: לחנוק כל אפשרות של ביקורת כלפי גדולי-האסלה, ולמנוע עיון מדעי ומושכל בדבריהם – שהרי אם יש חובה תורנית לנהוג בהם בכבוד מלכים, אין שום אפשרות למתוח עליהם ביקורת, ואין שום דרך לנתץ ולהרוס את ממסד האלילות! אלא, עלינו לקבל את כל הבליהם כאילו נאמרו מפי-הגבורה, ולבלוע בכוח את שיקוציהם הנגעלים.


כמו כן, ברור שההזיה החמורה הזו היא בגדר "ייהרג ובל יעבור" בעבור המינים וצאצאיהם, שהרי אם תיתכן ותהפוך ללגיטימית בחינה עניינית ומדעית של דברי גדולי-האסלה, הרי שקל-מהרה יתגלה לעין כל שהם רשעים וכסילים ומינים אשר "יותר תועים מן הבהמות" כלשון רבנו במאמר תחיית המתים. נמצא, שאחד ממנגנוני ההגנה הבסיסיים והקמאיים ביותר של המינים וצאצאיהם הוא עיוות קבוצת הלכות שלמה שפסקו חז"ל, ואשר הועתקה וסודרה על-ידי רבנו הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה בפרק החמישי.


ומהו העיוות? ובכן, בהלכות תלמוד תורה בפרק החמישי מובאות שלוש-עשרה הלכות אשר עוסקות בכבוד הראוי לרב. ברם, המינים וצאצאיהם התעלמו במכֻוון מן ההלכה הארבע-עשרה, ומכיוון שהיא נדחקה ונמחקה במכוון, הנני רואה לנכון לפתוח דווקא בה:


"במה דברים אמורים? ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו, אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו, הרי זה תלמיד-חבר ואינו חייב בכבודו בכל הדברים הללו. אבל עומד מלפניו, וקורע עליו כשם שהוא קורע על כל המתים שהוא מתאבל עליהם [...] הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו או באחד מהן, לכל תלמידיו או לאחד מהן, הרשות בידו. ואף-על-פי שמחל, חייב התלמיד להדרו [לקום ולעמוד במקומו לפניו] ואפילו בשעה שמחל".


נמצא, שכל שלל ההלכות שנראה לקמן אינן עוסקות אלא ברבו המובהק, והנני מדגיש זאת, כי כבר שמעתי כל מיני תוכחות שווא ותפל ומדוחים מפי שועלים מתחסדים: כיצד הנני מעז למתוח ביקורת על גדולי-האסלה? והלא אמרו חכמים: "מורא רבך כמורא שמים", ו"כל החולק על רבו כחולק השכינה", ו"כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה" וכו'. ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה, שהרי איני חייב בכבודם כלל, כי לא רק שאף-לא-אחד מהם הוא "רבי המובהק", תודה לאל שהצילני מן התועים והמינים, אלא שהם מחללי-שם-שמים שמצוה רבה לחרף ולגדף ולארוֹר, או חמור מכך, מינים ארורים שמורידין ולא מעלין וכפי שנסביר לקמן.


טומאתם של הכומרים השכירים


נחל אפוא, אין כמעט אחד מכל כומרי הדת האורתודוקסים הפרו-נוצריים הללו אשר אינו שקוע בעוונות חמורים מאד: העוון הראשון שאין מהם אחד אשר ניצול ממנו הוא עוון ההנאה מדברי תורה. כל כומרי הדת המפורסמים עד לאחרון שבהם – הופכים תורת חיים לקורדום חוצבים, הם משתמשים בתורה ככלי לפרנסה ולהפקת רווחים וטובות הנאה, ולעתים אף חמור מכך: ככלי להשגת כוח פוליטי כלכלי וחברתי ארצי-ועולמי אשר יביא להם שׂררה וכבוד מלכים.


העוון השני שכל כומרי הדת שקועים בו הוא תעייה בהשקפות הבל מהובלות: מי מכומרי הדת של ימינו לא נפל ברשתה של הקבלה הארורה? מי מהם לא שקע בהזיות מאגיות אליליות? מי מהם לא מטפח ומרומם מינים ועובדי-אלילים? מי מהם מסוגל להודות על האמת? ובמלים אחרות, רוב ואולי אף כל כומרי-הדת בימינו מתעים את העם אחרי התהו וההבל, במטרה לטמטם את ההמונים בהזיות כדי שיהיו נוחים לתמרון ולשליטה, וכל זאת כדי להפיק רווחים פוליטיים וכלכליים עצומים, ולדאוג לעצמם לקרוביהם ולמקורביהם לחיי רווחה ופינוקים.


העוון השלישי שכמעט כל כומרי-הדת בימינו שקעו בו הוא תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, בדרשותיהם ובשיעוריהם הם משתמשים בספרות האגדה כאילו הייתה ספרות אשר מתארת מציאות כהווייתה, ובדרך זו הם מחדירים את הטמטום והסכלות לעם-ישראל. ולא רק שהם מחדירים טמטום וסכלות, הם גם מזהמים את דת משה באינסוף השקפות רעות מאד, כגון תפישׂת לימוד המדעים ככפירה, חינוך לאימות המאגיה הנמנעות וההזיות, וכן החדרת אמונות תפלות שיצאו מקרב עובדי האלילים הקדמונים, ואפילו בהגשמה מודעת ובלתי-מודעת.


העוון הרביעי שרבים מכומרי הדת התטנפו בו הוא כפירה בדרך האמת. אין כמעט דרשן וכומר אורתודוקסי אחד אשר אינו מטיף כנגד דרך האמת וכנגד אנשי האמת. ראו לדוגמה את עבדאללה יוסוף הארור ובנו אייזיק הטיפש, אשר בשל ריבוי עוונותיו חולה בדיכאון כרוני ומטופל בתרופות, שגינו את אנשי האמת וקבעו שאסור להתפלל עמם ולהשלים עמם מניין! ובמלים אחרות, הם נלחמים כנגד דרך האמת בכל הכוח ובכל הכלים אשר עומדים לרשותם. ואפילו מקרב הדרדעים השכירים נלחמים כנגד דרך האמת, כגון קאפח וערוסי אשר הרחיקו ומרחיקים את תלמידיהם מלהשיב עטרה ליושנה בעניין התפילה המקורית, או בהיתריהם ההזויים ליהנות מדברי תורה, או בהודאה באלילות הכעורה של ספר הזוהר והפיכתו לספר קדוש כספרי הנביאים והכתובים, וכמובן בחניקה וגינוי של כל התעוררות לדרך האמת.


מכל התועים והמתעים הללו אסור באיסור חמור ללמוד, אסור ללכת לקיבוציהם ולכינוסיהם, אסור לעודד את פעילותם ואסור לתמוך בהם אפילו במלה טובה, אלא לכל הפחות יש להתעלם מהם ולהתרחק מהם, ומי שמסוגל להוכיחם אף מצוה וחובה רבה להוכיחם על נבלותם. כלומר, מצוה גדולה ורבה היא להחליש אותם ואת השפעתם, ואף לאחר שמתו, יש להיזהר בדבריהם, וחובה להמשיך ולחשוף את אווילותם וכסילותם עד שהעם יתרחק מהם.


***

ועתה לראיות לדברינו מתוך ההלכה, ונחל בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ד, ב):


"וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף-על-פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו, אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא' [מלאכי ב, ז], אמרו חכמים: אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו".


ומיהו אותו רב אשר אינו הולך בדרך טובה? לדוגמה, לווה ואינו משלם בזמן, או שלשונו אינה נקייה, או שהוא מעליב את תלמידיו, או שהוא נוהג לשתות שתייה חריפה, או שהוא מתנהג בבית-הכנסת כאילו היה מועדון, או שהוא מתעמר בציבור, או שהוא מסרב לישא אשה, וכו'.


על הדברים הללו יש לומר: "שאינו הולך בדרך טובה", ועל אחת מן הדרכים הללו אסור ללמוד ממנו עד שיחזור למוטב! מה יהיה אפוא דינו של כומר אורתודוקסי אשר חוטא בעוון מן העוונות החמורים שתוארו לעיל או אף בכולם? כמו רוב כומרי הדת בימינו? מה יהיה אפוא דינם?


ובכן, אלה לא רק שאסור ללמוד מהם, יש מצוה גדולה ורבה להוקיע אותם ולחרף ולגדף אותם, ואף לנהוג עמם באכזריות ככל שניתן לפי החוק, שהרי מדובר במינים ו/או במחללי-שם-שמים, אשר מחרפים ומגדפים ומחללים את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך! ואף מתעים את העם אחרי ההבל, מנציחים את גלותנו הרוחנית ומרחיקים אותנו מייעודנו הנכסף: להיות עם חכם, מוסרי ונבון וישר-דרך, אור ליהודה ואור לגויים, אשר יכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.


נמצא, שאסור באיסור חמור ללמוד מפיהם של כומרי הדת, דהיינו להגיע לביתם או לבית-מדרשם האורתודוקסי או לכינוסיהם או לפעילותם וכיו"ב, והמטרה היא גם להפעיל לחץ חברתי על אותם כומרים כדי שיתנערו מדרכי ההבל וישובו לדרך האמת, אך בעיקר להרחיק את העם מליפול ברשת לשונם החלקלקה ומלתעות אחרי התהו וההבל שהם מפיצים.


ברם, לאחר מותם, כאשר אפסה תקוה לתשובה, מותר לדעתי לעיין בדבריהם, כל עוד לא מדובר במין גמור וכעור שחובה לשרוף את כל כתביו, אלא בתועה ומתעה שחילל-שם-שמים או נהה אחרי ההבל. ברם, גם כאשר מעיינים בדברי מי מהם ונוטלים דברי אמת (אם יש בהם דברי אמת, וזה נדיר מאד) יש להיזהר ולא להרפות מאותו תועה, ולהמשיך לתקוף אותו ולחשוף את טעויותיו ומעלליו עד שהעם יזהו את שגיאותיו החמורות ויחדלו לחקות אותו ולהיתלות בו כאשר הם פוסחים על שתי הסעיפים. לפיכך, גם אם אותו כומר אמר דברי אמת פה ושם, אין להתהדר בדבריו ואסור לרוממו ולשבח אותו עליהם, ואם ניתן עדיף שלא להזכיר את שמו כלל, ואם אין ברירה יש להזכיר את שמו תוך הסתייגות ממעשיו, וכך הנני נוהג עם קאפח.


***

והנה עוד הלכה לפניכם: רבנו פוסק בהלכות סנהדרין (ג, ט), שכל דיין או חכם, גדול ככל שיהיה, אם נתן ממון, והוא הדין אם התערב בכל צורה שהיא, כדי למנות או להתמנות למשרת דיינות או רבנות, על-ידי מתן שוחד או הפעלת קשרים פוליטיים – מצוה להקל אותו ולזלזל בו! ומי בימינו מהדיינים והרבנים הראשיים לא נבחר בדיוק בדרכים הללו?!


וכֹה דברי רבנו שם: "כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".


כלומר, אם דיין שאינו מחלל את ה' בפרהסיה, ורק נותן ממון במחשכים או מפעיל קשרים פוליטיים כדי להתמנות למשרת דיין או לכל משרת שררה רבנית (ואפילו שאין בה ממון והוא עושה זאת רק לשם הכבוד) מצוה להקל אותו ולזלזל בו עד כדי שאמרו חז"ל שנראה את טליתו (וכל שכן כאשר מדובר בגלימת כומרים שחורה מארצות הטומאה) כמרדעת של חמור! מה יהיה אפוא דינו של כומר ממסדי אשר הפך תורת חיים לקורדום חוצבים? מה יהיה דינו של כומר אשר בז למוסרֵי חכמים מפורשים וברורים ונהנה מן התורה? מה יהיה דינו של כומר אשר מחלל-שם-שמים, ובוזה את התורה, ומכבה את מאור הדת, וגורם רעה לעצמו, ונוטל את חייו וחיי תלמידיו מן העולם? ומה יהיה דינם של המתעים את העם אחרי ההבל? וכאשר הדרדעים השכירים קוראים בתשעה-באב בנעימת בוכים מתייפחת: "ואיך חשכה אור ההלכה?", עליהם לידע שהם אלה אשר מחשיכים את אור ההלכה ומכבים את אור המחשבה.


***

נמשיך בראיות מן ההלכה, ונצרף את דברי רבנו בספר המצוות (עשין רה):


"וכבר ביארו חכמים שמצוה זו [=חובת הוכח תוכיח את עמיתך] חובה על כל אדם, אפילו מן הקטן לגדול הרי זה חייב להוכיח, ואפילו קולל וזולזל אל ירפה ואל יסתלק מלהוכיח עד אשר יוכה, כמו שביארו מעתיקי השמועה ואמרו: 'עד הכאה' [ערכין טז ע"ב]".


הנה למדנו שיש חובה להוכיח כל אדם, ואפילו היה המוכיח קטן ועלוב ביותר והחוטא גדול ומרומם ביותר, וכל-שכן אם החוטא שפל מאד וכל רוממותו וגדולתו היא בעיני עצמו או בעיני חסידיו השוטים. בהמשך לדברים הללו, ראו נא את דברי רבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים? [שאסור להכלים את הזולת] בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


ושמא יטען הטוען שההלכה הזו אינה נוגעת לגולמי גלימות הכומרים? ובכן, כבר ראינו לעיל שמצות התוכחה היא גם מן הנחשב לקטן לנחשב לגדול, וכללי המצוה הזו חלים על כולם. זאת ועוד, לא לחינם רבנו אומר בסוף ההלכה: "כמו שעשו כל הנביאים לישראל", כי הנביאים לא נרתעו כלל מלגנות ולהוכיח את "אנשי הדת" וכומרי השקר אשר ביזו את התורה. ובמלים אחרות, כמו שהנביאים לא נרתעו מלהוכיח את "גדולי התורה" בזמנם, כך אין להירתע מלהוכיח את האלילים והאטִּים המהובלים הנחשבים בימינו לחכמים ואפילו לנביאים.


"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּוְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ, וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (מיכה ג, יא). שימו לב! מיכה הנביא משווה בין נביאי השקר הרשעים הארורים לבין הדיינים ומנהיגי העדה אשר נוטלים ממון בעבור פסיקת דינים!


***

ויתרה מזאת! ההלכה אשר צוטטה לעיל מהלכות דעות (ו, יב), אשר בה נאמר: "מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב", אינה עוסקת במינות ובחילול-שם-שמים, אלא בסתם בני אדם או בבעלי המרדעות והמגבעת, הנבלים שלא ברשות התורה, אשר זוללים וסובאים וממלאים את כרסם מכל הבא לידם.


כל-שכן וקל-וחומר כאשר מדובר במחללי-שם-שמים אשר תוארו לעיל, דהיינו כומרי הדת השכירים בימינו, אשר משחיתים מזייפים ומסלפים תורת אלהים, מתעים את העם אחרי ההבל והופכים תורת חיים לקורדום חוצבים – ועליהם וכלפיהם יש דינים אחרים לחלוטין.