בחלקים הקודמים של המאמר למדנו על חשיבותה העצומה של שמירת הבריאות, רבנו הרמב"ם הקדיש פרק שלם בהלכות דעות לכללי בריאות שלפיהם יש לכוון את אורחות חיינו, תוך שהוא מדגיש בהלכה הראשונה בפרק, שמטרת שמירת הבריאות היא לידע את בורא-עולם, וכהֹ דברי רבנו בהלכה הראשונה בפרק הרביעי שם: "הואיל והוויית הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יֵדַע והוא חולה, צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המחלימין [=המבריאים והמחזקים]".
א. מאכלים קרים וחמים
רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, י), וכֹה דבריו:
"בימות החמה אוכל מאכלים הקרים [=שטבען קר ומקררים את הגוף], ולא ירבה בתבלין, ואוכל את החומץ ["ודייק רבנו לכתוב 'ואוכל את החומץ' דהיינו על-ידי טיבול, אבל שתיית חומץ אפילו בימות החמה לא" (מָרי)]; ובימות הגשמים אוכל אוֹכָלִין החמין [שטבען חם ומחממים את הגוף], ומרבה בתבלין, ואוכל מעט מן החרדל ומן החלתית [=צמחי מאכל הידועים בחריפותם]. ועל דרך זו הולך ועושה במקומות הקרים ובמקומות החמים, בכל מקום ומקום כראוי לו [=במקומות הקרים יש לנהוג תמיד כמו שיש לנהוג בימות הגשמים, ובמקומות החמים יש לנהוג תמיד כמו שיש לנהוג בימות החמה]".
פרופ' גמליאל מעיר על הלכה זו וזה לשונו:
"מכאן שבהלכה זו ממליץ הרמב"ם: על מזונות קרים, פחות מתובלים ונטולי חריפות לימים החמים, למקומות החמים ולאנשים חמי המזג. על מזונות חמים, מתובלים וחריפים לימים קרים, למקומות קרים ולאנשים קרי מזג. [...] בימות החמה אוכל מאכלים 'קרים' באופיים, אלו שאינם מגבירים את קצב חילוף החומרים, ולא ירבה בתבלינים 'חריפים ו/או חמים' כדי שלא להגביר את קצב חילוף החומרים".
ב. מאכלים רעים שאין לאכלם כלל
רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, יא), וכֹה דבריו:
"יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד, וראוי לאדם שלא לאכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין והפטריות, והבשר המליח הישן, ויין מגיתו, ותבשיל ששהה עד שנדף ריחו. וכל מאכל שריחו רע או מר ביותר הרי אלו לגוף כמו סם המוות".
ב.1) בעניין הדגים המלוחים הישנים, וכן הגבינה המלוחה הישנה, פרופ' גמליאל אומר כך:
"גם אם בימינו אין כל רע בדגים גדולים ואין כל רע בגבינות, יש הרבה רע אם הם התיישנו, כי החומר המשמר – בו השתמשו באותם הימים (המלח), לא הצליח לשמר מזונות אלו לאורך זמן, ואם התיישנו ברור שפשׂה בהם כבר הריקבון אשר לעתים קשה לזהות אותו בגלל עודפי המלח. כלומר, הלכה זו ישימה ככתבה וכלשונה גם בימינו [...]. זהו גם ההסבר לאיסור לאכול את הגבינה המלוחה הישנה, הבשר המליח הישן, התבשיל ששהה עד שנדף ריחו (שהסריח) וכל מאכל שריחו רע או מר ביותר – כל אלו סימנים ברורים לריקבון. האזכור של דגים גדולים בא כאן בגלל העובדה שאת בשרם קשה יותר לשמר לאורך זמן בהשוואה לדגים קטנים, שהמלח שומר עליהם לזמן ארוך יותר".
ב.2) בעניין הכמהין והפטריות, פרופ' גמליאל אומר כך:
"כמהין ופטריות הינם צמחים המתרבים באמצעות נבגים דמויי אבק ולא באמצעות זרעים. מצע הגידול שלהם הינו אדמה לחה שהייתה מושקית במשך מאות שנים על-ידי מי שפכין מזוהמים. בימי הרמב"ם לא היו אמצעי שימור וקירור, והכמהין והפטריות היו נרקבים בתוך זמן קצר, גם בגלל העובדה שטיפול במלח לא היה משמר אותן אלא להיפך, היה גורם לריקבון מייד. כנראה שגם לגבי כמהין ופטריות מיובשים הסתייג הרמב"ם, בעיקר משום הזיהום (שמרים, תולעים, חיידקים) שהיה בהן תדיר מעצם צורת גידולם".
הוא מוסיף וקובע בעניין זה:
"מן הראוי לציין כי בימינו אין כל בעיה בזיהוי סוגי הפטריות השונות, גם אין כל בעיה בריאותית באכילת כמהין ופטריות. להיפך, הפטריות דלות בפחמימות ועשירות בחלבונים ובסיבים תזונתיים, לכן הן נחשבות מאכל בריאות מן הסוג הטוב ביותר, בעיקר לאור היותן דלות קלוריות ומשביעות, הן כמאכל בפני עצמו והן בשילובן עם סוגי מאכלים רבים וטובים".
ב.3) בעניין יין מגיתו, אומר פרופ' גמליאל כך:
"זהו תירוש הענבים טרם סיום תסיסתו והפיכתו ליין. שתיית תירוש בשלב זה הינה בעצם שתיית מרק ענבים שמכיל גם שמרים וחיידקים, אשר עלולים לגרום לזיהומי מעיים קשים. יש לזכור כי התירוש מכיל ענבים שנמעכו והושארו לתסוס ביחס עם שמרי יין, הגדלים בר על קליפות הענבים, כמו גם חיידקים מסוגים רבים ושונים המצויים באופן טבעי על הגפן. ככל שתהליך התסיסה מתקדם, כל הסוכר הופך לאתנול (אלכוהול), דבר המוביל בהכרח לחיטוי התירוש (סטריליזציה) וחיסול כל המיקרואורגניזמים שהיו בו. ביין מוכן, ריכוז האלכוהול הגבוה בו יחסית, מחסל לחלוטין את השמרים והחיידקים, לכן אין כל סכנה זיהומית בשתיית יין שסיים את תהליך הבשלתו".
הוא חותם את דבריו בעניין יין מגיתו ואומר כך:
"יש לזכור שבימי הרמב"ם טרם היה ידוע על חיידקים ויצורים מיקרוסקופיים, אך השפעתם השלילית אובחנה על-ידי הרמב"ם, הרבה לפני שאמר המדע את דברו".
ב.4) בעניין תבשיל שנדף ריחו ומאכל שריחו רע או מר ביותר, אומר פרופ' גמליאל כך:
"תבשיל ששהה עד שהדיף ריח רע, ברור לכל כי זהו סימן לקלקול. הרמב"ם מרחיב את ההגדרה ל'מאכל שריחו רע או שטעמו מר ביותר' – גם אלו מסוכנים, אף אם אינם תמיד נכנסים להגדרה של מזונות מקולקלים, בעיקר משום שרבים מחומרי הרעל הם בעלי ריח רע וטעמם מר ביותר. לדעת הרמב"ם, אלו לגוף כמו סם המוות, כי חומרים מרירים בצמחי מאכל, בירקות, בפירות ובכל מאכל אחר הינם סימן לריכוז מוגבר של חומרים (כגון: אלקלואידים, ברברנים, ציאנידים ועוד) שגוף האדם עלול להיפגע מהם".
בהמשך דבריו הוא מוסיף בעניין זה, ואף פותח צוהר להבין את הלכת חז"ל בעניין מים ומאכלים מגולים, וזה לשונו:
"כאמור, כבר אז ידע הרמב"ם שקיים גורם אשר מזהם את המאכלים, ומתפתח בשל תנאי שימור לא נאותים ובשל מחסור בתנאי קירור מינימליים. מאכלים שנותרו גלויים במשך לילה נאסרו על-ידי חכמים מחשש שמא הטיל בהם נחש ארס. כיום ברור שלא ארס הנחש הוא הגורם לסכנה אלא פשוט הזיהום והקלקול שמתפתח במזונות גלויים. ידוע לכל שמזון גלוי מהווה מרבץ מעולה לחיידקים שנופלים מהאוויר אל תוך מזונות גלויים אלו ומגבירים את קצב הריקבון בהם".
טעמו של פרופ' גמליאל נאה מאד אך אינו עומד במבחן ההלכה, שהרי פרופ' גמליאל אומר לעיל כך: "מאכלים שנותרו גלויים במשך לילה נאסרו על-ידי חכמים מחשש שמא הטיל בהם נחש ארס". כלומר, רק מאכלים שנותרו גלויים במשך לילה שלם נאסרו לפיו על-ידי חז"ל, ברם, לפי פסק רבנו הנאמן לדברי חז"ל, די בזמן קצר מאד, בין ביום בין בלילה, שבו יהיו המאכלים גלויים כדי לאסור אותם מחשש שמא זוחלי העפר הטילו בהן ארס, והנה פסק רבנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יא, יב):
"כל המשקין האסורין משום גילוי, שנתגלו בין ביום בין בלילה – אסורין [...]. וכמה ישהו ויהיו אסורין? כדי שיצא הרחש מתחת אוזן כלי וישתה ויחזור למקומו".
וייתכן שחז"ל ראו שלעתים מאכלים מסוימים גורמים לנזקים בריאותיים קשים, והעריכו שמדובר בארס של נחש וכיו"ב, ולכן הם אסרו גם מאכלים שלא נתקלקלו שנתגלו למשך זמן קצר ביותר. נראה לי כי חז"ל שגו בהערכתם, כי ברור שמאז התפתחות המדע נתקיימו עשרות אלפי צפיות מתועדות בנחשים ובהתנהגותם, ולא מצאנו בשום מקום שזוחלי עפר מטילין ארס לתוך מאכלים או משקים מסוימים, ואם אכן חז"ל שגו בהערכתם, על הסנהדרין שתקום במהרה בימינו להתאים את הגזרה הזו למציאות החיים והתקופה של ימינו.
ג. מאכלים רעים שאין לאכלם לעתים קרובות
רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, יב), וכֹה דבריו:
"ויש מאכלות שהן רעים אבל אינם כמו הראשונות לרוע, לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהן אלא מעט ואחר ימים הרבה, ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהן או לאכלן עם מזונות תמיד. כגון דגים גדולים, וגבינה, וחלב ששהה אחר שנחלב ארבע-ועשרים שעות, ובשר שוורים גדולים ותיישים גדולים, והפול, והעדשים, והספיר [=אפונה], ולחם שעורים, ולחם מצות, והכרוב, והחציר, והבצלים, והשומים, והחרדל, והצנון. כל אלו מאכלים רעים הם".
על הלכה יב אומר פרופ' גמליאל כך:
"על כל הנאמר בהלכה זו חל הכלל של דברים שאינם עוד רלבנטיים לימינו. מיותר יהיה לפרט כל אחד מהם, אך ברור שרבים מאלו שנרשמו כאן הינם מזונות בריאים לחלוטין, ואין כל חשש מצריכתם. כיום ברור שלאור השיפור העצום בתנאי הגידול והשימור של מזונות אלו, ועם התקדמות המדע וגילוי שפע חומרי הרפואה שבמזונות אלו, אין עוד מקום להגדירם כמזונות רעים".
בהמשך להלכה לעיל רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, יג), וכֹה דבריו: "אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים, אבל שלא בימות הגשמים לא יאכל מהם כלל. והפול והעדשים בלבד אין ראוי לאכלן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, והדלועין אוכלים מהן מעט בימות החמה". פרופ' גמליאל דוחה גם את ההלכה הזו, והוא כותב כך: "גם הנחיות אלו אינן רלבנטיות לימינו".
ביחס לפול ולעדשים, מָרי כותב בפירושו שם: "מה שכתב רבנו 'שאין ראוי לאכלן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים', היינו בתמידות", וכוונתו שרבנו פוסק שלא לאכול את הפול והעדשים לעתים קרובות. ואיני מבין את דבריו, שהרי מדברי רבנו עולה במפורש שהוא אוסר אותם לחלוטין, והנה שוב לשון רבנו: "שלא בימות הגשמים לא יאכל מהן כלל. והפול והעדשים בלבד אין ראוי לאכלן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים". כלומר, לאחר שרבנו פוסק שאין לאכול כלל מן המאכלים שציין בימות החמה, הוא קובע ביחס לפול ולעדשים: "אין ראוי לאכלן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים". וברור שלדעת רבנו אין ראוי לאכלם כלל בימות החמה, וברור שהוא הדין לימות הגשמים שנזכרו מיד לאחריהם.
ד. מאכלים רעים שאין להרבות בהם
רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, יד), וכֹה דבריו:
"ויש מאכלות שהן רעים ואינן כמו אלו, והן עוף המים [="כל הברווזים למיניהם" (מָרי)], ובני יונה הקטנים, והתמרים, ולחם קלוי בשמן או לחם שנילוש בשמן, והסולת שניפו אותה כל צרכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן [=קליפת גרגיר החיטה], והציר והמוריס [=הציר הוא נוזל המתמצה מדגים כבושים ומלוחים; ומוריס הוא רוטב שנהגו ללפת בו את הפת, ונראה שהוא דומה לציר], אין ראוי להרבות מאכילת אלו. ואדם שהוא חכם וכובש את יצרו ולא יימשך אחר תאוותו ולא יאכל מכל הנזכרים כלום אלא אם נצרך להם לרפואה – הרי זה גיבור".
פרופ' גמליאל מעיר באופן כללי על הלכה זו, וזה לשונו:
"גם לגבי עוף המים ובני היונה, הציר והמוריס, אין כל ביסוס מדעי להנחיות המפורטות כאן. עם זאת, באשר לתמרים, לחם קלוי/נילוש בשמן, סולת מנופה מדי – אכן אין ראוי להרבות באכילתן, ואדם שאינו עבד לתאוותיו הרי הוא ראוי להערכה רבה".
ד.1) הוא מוסיף ומרחיב בעניין התמרים וזה לשונו:
"מתברר שגם המדע המודרני אינו מחמיא לתמרים. אמנם, התמרים מכילים נוגדי חמצון ורכיבים תזונתיים בעלי פעילות רפואית מסוימת. עם זאת, קיימים שני גורמים ההופכים את התמרים למזון שיש לצרוך במינון נמוך מאד:
[הגורם הראשון:] ריכוז גבוה של סוכר פשוט – התמרים מכילים כמות עצומה של סוכר בהשוואה לפירות אחרים. 66% ממשקל התמר הינם בעצם סוכר פשוט (זהה לסוכר הלבן העממי). כלומר, שני שלישים ממשקל התמר הם סוכר פשוט ומסוכן לבריאותנו. נקח לדוגמה תמרים מזן מג'הול: [...] כל יחידת תמר כזו (ללא גלעין) שוקלת 24 גרם, שמתוכנה 66% הוא סוכר, כלומר שכל יחידה כזו מכילה שלוש כפיות (15 גרם) של סוכר פשוט ומאד לא בריא. צריכת מזון כזה, בעיקר בעידן המודרני בו אנו מוצפים במזונות עתירי פחמימות, גורמת להשמנת יתר ולתחלואה הקרויה תנגודת לאינסולין, שמתדרדרת במהירות לסוכרת בלתי מאוזנת. לצורך השוואה, לעומת התמרים, בתאנים ובענבים ממוצע הסוכר הוא 16%, וחלק גדול ממנו הינו 'סוכר פירות' (פרוקטוז) אשר אינו משבש את רמות הסוכר בדם, כאשר צורכים אותו במינון נכון.
[הגורם השני:] ריכוז גבוה של סיבים בלתי מסיסים – כ-10% ממשקל התמר הינם סיבים שאינם מתעכלים, בהשוואה ל-1% בענבים ו-3% בתאנים. משמעות הנתון הזה היא שהגזמה באכילת תמרים תגרום לגירוי יתר של ריריות הקיבה והמעיים עד לגרימת שלשול. בשל הקושי בעיכול תגרום אכילת תמרים לתחושת מלאות וחוסר נוחות בקיבה ובמעיים ולעודף גזים ונטייה לשלשול. עם זאת, אם לא מקפידים לשתות מספיק בזמן אכילת התמרים, הרי שהסיבים הרבים עלולים לגרום לעצירות קשה ולהחמרת מצב הטחורים לסובלים מהם".
ד.2) בעניין הלחם הקלוי בשמן או לחם שנילוש בשמן, פרופ' גמליאל מלמד, כי הסכנה הגדולה שבמזונות אלה היא בשילוב שבין סוכרים עמילניים שנמצאים בקמח לבן, בקמח מלא, בתפוחי אדמה, באורז, באטריות, ועוד, לבין שמנים רעים כגון: מרגרינה, שמנים צמחיים, שמן קנולה, שמן סויה, שמן תירס, שמן חמניות ועוד – אפייה או טיגון של בצק בשמנים הרעים הללו מולידים "חומרי רעל הקרויים 'אקרילאמידים', הפוגעים קשות בבריאותנו ובעיקר מהווים גורם מכריע בתחלואת הסרטן. ככל שהבצק המטוגן הופך חום או כהה יותר, כך תכולת האקרילאמיד בו גבוהה ומסוכנת יותר".
פרופ' גמליאל מוסיף, כי ה"אקרילאמידים" הללו גורמים "לתחלואה מואצת בסוכרת, טרשת עורקים, יתר לחץ דם, מחלות לב, מחלות ניווניות של המוח (שיטיון, פרקינסון, אלצהיימר), סרטן לסוגיו ובעיקר סרטן המעי הגס. [...] תוספת סוכרים או עמילן למיני מאפה כגון עוגות ועוגיות, מגדילה את עומס הפחמימות בהן, ובכך מובילה לשיבוש חמור באיזון הסוכרים וביצירת שומני דם רעים (טריגליצרידים) הפוגעים בכלי הדם, בלב ובמוח".
לאחר דברים אלה נותרנו עם המסקנה המהדהדת שיש להתרחק ככל יכולתנו מבצקים ושאר עמילנים שנאפו או טוגנו בשמן! כמו כן, מאפים שהוסיפו להם סוכר רעים מאד לבריאותנו, ואף מהם יש להתרחק מאד בבחינת "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דב' ד, טו).
ד.3) בעניין המלצתו של רבנו שלא לאכול סולת, אומר פרופ' גמליאל כך:
"קמח מלא ומוצריו אכן טובים יותר לגוף מהקמח הלבן. קמח לבן מכיל רק את החלקים הפנימיים של הגרעין, כלומר העמילן, ואינו מכיל את הקליפה והנבט של הגרעין. לעומת זאת, קמח מלא מכיל את כל חלקי הגרעין, כולל הקליפה והנבט. מאחר שכך, הוא מכיל את הוויטמינים והמינרלים, את החלבון, את נוגדי החמצון והסיבים התזונתיים. כלומר, לקמח המלא ערך תזונתי רב יותר".
ברם, בהמשך דבריו פרופ' גמליאל עומד על נקודה חשובה מאד שרבים שוגים בה, והיא שאין להרבות באכילת מוצרים מקמח מלא, כי אין לשכוח שעדיין יש בו עמילן רב, ואף הוא מעלה את רמת הסוכר בדם, וזה לשונו: "עם זאת, אין לשכוח שגם הקמח המלא הינו עתיר עמילן וגם הוא מעלה את רמת הסוכר בדם אם מגזימים בצריכתו במחשבה שהוא בריא יותר!".
ה. ריסון התאוות – השער לחכמה
רבנו חותם את ההלכות שלמדנו לעיל בדברים הבאים: "ואדם שהוא חכם וכובש את יצרו ולא יימשך אחר תאוותו ולא יאכל מכל הנזכרים כלום אלא אם נצרך להם לרפואה – הרי זה גיבור [וכלשון בן זומא במסכת אבות רפ"ד: "איזהו גיבור הכובש את יצרו"]".
וכבר כתבתי מאמר בעניין זה, ששמו: "ריסון התאוות – השער לחכמה", ונצרף משהו משם: הרמב"ם קובע, כי כדי להגיע למעלת אדם, חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות, מפני שהעדפת החושניוּת משעבדת את שׂכל האדם לתאוותיו, הופכת אותו לבהמה, ומכבה את צלם האלוה שבו. וכֹה דבריו בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' כב):
"עם השׂגת המושׂכלות חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות [...], לפי שאם היה האדם רודף אחר התאוות ומעדיף את החושניוּת, ושעבד שכלו לתאוותו, ונעשה כבהמות שאין בדמיונם אלא האכילה והשתייה והבעילה – הרי אז לא יוּכָּר בו הכוח האלהי".
וכך ממשיך וכותב הרמב"ם שם (עמ' כג):
"ודי לך דברי גדול הפילוסופים [=אריסטו]: 'מטרת השם בנו שנהיה נבונים צדיקים', שאם היה האדם חכם ונבון אבל רודף אחרי התאוות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא יקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף".
כלומר, לא ייתכן שאדם אשר שקוע ומתבוסס בתאוותיו יהיה חכם באמת. וכל מי שמתיר לעצמו להיות פרוץ בתאוות האכילה והשתייה, הממון והשררה ושאר טובות ההנאה – אינו חכם באמת, ואף אם יתהדר באצטלא דרבנן ויקדימו לשמו שורה של תארי כבוד מסולסלים או ירעיפו לאחר שמו בחייו או במותו מטר של ראשי-תיבות מוזרים ומגוחכים (כמו זצוקלל"ה). ויתרה מזאת, בימינו לעתים נדמה, כי כָּרֵס נפוחה כבלון ומשמנים מטלטלים בגאון הם חלק בלתי נפרד מהגדרות ודרישות תפקיד השׂררה הרבני.
בהמשך דבריו שם, הרמב"ם מוכיח את אלה שרואים את עצמם כראשי וגדולי חכמי-הדת, אשר מתראים כקדושי-עליון אך רודפים בסתר ובגלוי אחר תאוותיהם הבהמיות. התאוות מעוותות קשות את תהליך לימודם וגיבוש הוראותיהם, ופסיקת ההלכה הופכת להיות כלי פוליטי וכלכלי לביצור מעמדם יוקרתם ושׂררתם ולסילוק מתנגדיהם ומתחריהם. ואף אם יצטרכו לכופף את חוקי התורה או אפילו לבטלם הם יעשו כן ללא היסוס באמתלות שונות ומשונות, ויחדירו ללא כל נקיפות מצפון את השקר וההטעיה ללבה של דת משה. על כגון אלה כבר זעק ירמיה הנביא (ח, ח): "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ? [=כל אלה שקוראים לעצמם "גדולי התורה"] אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים".
והנה לשון הרמב"ם שם בעניין זה:
"וכך מצאנו שהנביא הוכיח את מי שטוען שהוא חכם בזמן שהוא עובר על דברי-תורה ורודף אחר תאוותיו, והוא אמרוֹ: 'אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ?' [יר' ח, ח]".
ונסיים בדברי הרמב"ם המאלפים בגנוּת התאוות מתוך ספרו מורה-הנבוכים (ג, ח):
"וצוויי התורה ואזהרותיה אינם אלא להכנעת כל דרישות החומר [ולא חלילה כישופים וקמיעות וסגולות דמיוניות]. ולכן ראוי למי שהעדיף להיות אדם באמת, לא בהמה בתבנית אדם ותארו, לשׂוּם כל מאודו בהשפלת כל דרישות החומר, מאכילה ושתיה ותשמיש ויתר המידות הנספחות לתאווה וכעס, וייבוש בהם. ויעשה להם מגבלות בנפשו מה שאי אפשר בלעדיו, כגון האכילה והשתייה, יצטמצם בהם על היותר מועיל וכפי צורך התזונה לא כפי ההנאה". וניתן לסכם את ההלכה במילה אחת וכמו שנהגו לומר יהודי תימן: "לְהַחֲיוֹת"...
תודה לפרופ' גמליאל היקר אשר מאיר את עינינו בעניינים החשובים מאד לידיעת השם. ובמה נברך אותו? יהי רצון שכשם שהוא זוכה לחזק את בריאות הרבים, כך יחזק הקב"ה את בריאותו לאורך ימים ושנים, ויהי נועם ה' עליו ואור חסדו על צאצאיו.
נראה שפרופסור גמליאל בהנף יד מבטל את דברי הרמב"ם מבלי לבדוק לעומק את דברי הרמב"ם מול מדע זמנינו. אתן מספר דוגמאות:
בעניין דגים הוכח שככל שהדג גדול הוא סופג יותר כספית שהיא מתכת רעילה לגוף. על כן דגים קטנים יותר בריאים.
לגבי פטריות קראתי שהם סופחות מים מהגוף ומייבשות את הגוף.
בעניין גילוי מים בתקופת חז"ל החיות היו מסתובבות ליד הבתים ואילו היום בגלל הבנייה העירונית מציאות בעלי החיים כמו נחשים ועוד לידינו היא נמוכה. וכן חשש חז"ל מבטא מציאות שהם חשו אותה זאת הסיבה שהיום אין לחשוש לגילוי.
ציינתי את שם הספר במלואו בחלק א, שם הספר: "רפואת הרמב"ם במבחן המדע בן זמננו", מאת פרופ' חיים גמליאל.
תודה על המאמר שלא יסולא בפז - מלא בחוכמה בה אנו יכולים לשפר את חיינו באופן משמעותי.
אנא הרשה לי להציע בדחיפות שבתחילת מאמר זה תכלול את שם הספר של פרופסור גמליאל, מכיוון שכרגע אין לקוראים מושג מאיזה ספר אתה מצטט, ואיזה ספר לרכוש - אם אכן הם רוצים לעשות זאת.