שמירת הבריאות – שער לידיעת השם (חלק ג)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בחלקים הקודמים של המאמר למדנו על חשיבותה העצומה של שמירת הבריאות, רבנו הרמב"ם הקדיש פרק שלם בהלכות דעות לכללי בריאות שלפיהם יש לכוון את אורחות חיינו, תוך שהוא מדגיש בהלכה הראשונה בפרק, שמטרת שמירת הבריאות היא לידע את בורא-עולם, וכהֹ דברי רבנו בהלכה הראשונה בפרק הרביעי שם: "הואיל והוויית הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יֵדַע והוא חולה, צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המחלימין [=המבריאים והמחזקים]".


א. מאכלים קרים וחמים


רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, י), וכֹה דבריו:


"בימות החמה אוכל מאכלים הקרים [=שטבען קר ומקררים את הגוף], ולא ירבה בתבלין, ואוכל את החומץ ["ודייק רבנו לכתוב 'ואוכל את החומץ' דהיינו על-ידי טיבול, אבל שתיית חומץ אפילו בימות החמה לא" (מָרי)]; ובימות הגשמים אוכל אוֹכָלִין החמין [שטבען חם ומחממים את הגוף], ומרבה בתבלין, ואוכל מעט מן החרדל ומן החלתית [=צמחי מאכל הידועים בחריפותם]. ועל דרך זו הולך ועושה במקומות הקרים ובמקומות החמים, בכל מקום ומקום כראוי לו [=במקומות הקרים יש לנהוג תמיד כמו שיש לנהוג בימות הגשמים, ובמקומות החמים יש לנהוג תמיד כמו שיש לנהוג בימות החמה]".


פרופ' גמליאל מעיר על הלכה זו וזה לשונו:


"מכאן שבהלכה זו ממליץ הרמב"ם: על מזונות קרים, פחות מתובלים ונטולי חריפות לימים החמים, למקומות החמים ולאנשים חמי המזג. על מזונות חמים, מתובלים וחריפים לימים קרים, למקומות קרים ולאנשים קרי מזג. [...] בימות החמה אוכל מאכלים 'קרים' באופיים, אלו שאינם מגבירים את קצב חילוף החומרים, ולא ירבה בתבלינים 'חריפים ו/או חמים' כדי שלא להגביר את קצב חילוף החומרים".


ב. מאכלים רעים שאין לאכלם כלל


רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, יא), וכֹה דבריו:


"יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד, וראוי לאדם שלא לאכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין והפטריות, והבשר המליח הישן, ויין מגיתו, ותבשיל ששהה עד שנדף ריחו. וכל מאכל שריחו רע או מר ביותר הרי אלו לגוף כמו סם המוות".


ב.1) בעניין הדגים המלוחים הישנים, וכן הגבינה המלוחה הישנה, פרופ' גמליאל אומר כך:


"גם אם בימינו אין כל רע בדגים גדולים ואין כל רע בגבינות, יש הרבה רע אם הם התיישנו, כי החומר המשמר – בו השתמשו באותם הימים (המלח), לא הצליח לשמר מזונות אלו לאורך זמן, ואם התיישנו ברור שפשׂה בהם כבר הריקבון אשר לעתים קשה לזהות אותו בגלל עודפי המלח. כלומר, הלכה זו ישימה ככתבה וכלשונה גם בימינו [...]. זהו גם ההסבר לאיסור לאכול את הגבינה המלוחה הישנה, הבשר המליח הישן, התבשיל ששהה עד שנדף ריחו (שהסריח) וכל מאכל שריחו רע או מר ביותר – כל אלו סימנים ברורים לריקבון. האזכור של דגים גדולים בא כאן בגלל העובדה שאת בשרם קשה יותר לשמר לאורך זמן בהשוואה לדגים קטנים, שהמלח שומר עליהם לזמן ארוך יותר".


ב.2) בעניין הכמהין והפטריות, פרופ' גמליאל אומר כך:


"כמהין ופטריות הינם צמחים המתרבים באמצעות נבגים דמויי אבק ולא באמצעות זרעים. מצע הגידול שלהם הינו אדמה לחה שהייתה מושקית במשך מאות שנים על-ידי מי שפכין מזוהמים. בימי הרמב"ם לא היו אמצעי שימור וקירור, והכמהין והפטריות היו נרקבים בתוך זמן קצר, גם בגלל העובדה שטיפול במלח לא היה משמר אותן אלא להיפך, היה גורם לריקבון מייד. כנראה שגם לגבי כמהין ופטריות מיובשים הסתייג הרמב"ם, בעיקר משום הזיהום (שמרים, תולעים, חיידקים) שהיה בהן תדיר מעצם צורת גידולם".


הוא מוסיף וקובע בעניין זה:


"מן הראוי לציין כי בימינו אין כל בעיה בזיהוי סוגי הפטריות השונות, גם אין כל בעיה בריאותית באכילת כמהין ופטריות. להיפך, הפטריות דלות בפחמימות ועשירות בחלבונים ובסיבים תזונתיים, לכן הן נחשבות מאכל בריאות מן הסוג הטוב ביותר, בעיקר לאור היותן דלות קלוריות ומשביעות, הן כמאכל בפני עצמו והן בשילובן עם סוגי מאכלים רבים וטובים".


ב.3) בעניין יין מגיתו, אומר פרופ' גמליאל כך:


"זהו תירוש הענבים טרם סיום תסיסתו והפיכתו ליין. שתיית תירוש בשלב זה הינה בעצם שתיית מרק ענבים שמכיל גם שמרים וחיידקים, אשר עלולים לגרום לזיהומי מעיים קשים. יש לזכור כי התירוש מכיל ענבים שנמעכו והושארו לתסוס ביחס עם שמרי יין, הגדלים בר על קליפות הענבים, כמו גם חיידקים מסוגים רבים ושונים המצויים באופן טבעי על הגפן. ככל שתהליך התסיסה מתקדם, כל הסוכר הופך לאתנול (אלכוהול), דבר המוביל בהכרח לחיטוי התירוש (סטריליזציה) וחיסול כל המיקרואורגניזמים שהיו בו. ביין מוכן, ריכוז האלכוהול הגבוה בו יחסית, מחסל לחלוטין את השמרים והחיידקים, לכן אין כל סכנה זיהומית בשתיית יין שסיים את תהליך הבשלתו".


הוא חותם את דבריו בעניין יין מגיתו ואומר כך:


"יש לזכור שבימי הרמב"ם טרם היה ידוע על חיידקים ויצורים מיקרוסקופיים, אך השפעתם השלילית אובחנה על-ידי הרמב"ם, הרבה לפני שאמר המדע את דברו".


ב.4) בעניין תבשיל שנדף ריחו ומאכל שריחו רע או מר ביותר, אומר פרופ' גמליאל כך:


"תבשיל ששהה עד שהדיף ריח רע, ברור לכל כי זהו סימן לקלקול. הרמב"ם מרחיב את ההגדרה ל'מאכל שריחו רע או שטעמו מר ביותר' – גם אלו מסוכנים, אף אם אינם תמיד נכנסים להגדרה של מזונות מקולקלים, בעיקר משום שרבים מחומרי הרעל הם בעלי ריח רע וטעמם מר ביותר. לדעת הרמב"ם, אלו לגוף כמו סם המוות, כי חומרים מרירים בצמחי מאכל, בירקות, בפירות ובכל מאכל אחר הינם סימן לריכוז מוגבר של חומרים (כגון: אלקלואידים, ברברנים, ציאנידים ועוד) שגוף האדם עלול להיפגע מהם".


בהמשך דבריו הוא מוסיף בעניין זה, ואף פותח צוהר להבין את הלכת חז"ל בעניין מים ומאכלים מגולים, וזה לשונו:


"כאמור, כבר אז ידע הרמב"ם שקיים גורם אשר מזהם את המאכלים, ומתפתח בשל תנאי שימור לא נאותים ובשל מחסור בתנאי קירור מינימליים. מאכלים שנותרו גלויים במשך לילה נאסרו על-ידי חכמים מחשש שמא הטיל בהם נחש ארס. כיום ברור שלא ארס הנחש הוא הגורם לסכנה אלא פשוט הזיהום והקלקול שמתפתח במזונות גלויים. ידוע לכל שמזון גלוי מהווה מרבץ מעולה לחיידקים שנופלים מהאוויר אל תוך מזונות גלויים אלו ומגבירים את קצב הריקבון בהם".


טעמו של פרופ' גמליאל נאה מאד אך אינו עומד במבחן ההלכה, שהרי פרופ' גמליאל אומר לעיל כך: "מאכלים שנותרו גלויים במשך לילה נאסרו על-ידי חכמים מחשש שמא הטיל בהם נחש ארס". כלומר, רק מאכלים שנותרו גלויים במשך לילה שלם נאסרו לפיו על-ידי חז"ל, ברם, לפי פסק רבנו הנאמן לדברי חז"ל, די בזמן קצר מאד, בין ביום בין בלילה, שבו יהיו המאכלים גלויים כדי לאסור אותם מחשש שמא זוחלי העפר הטילו בהן ארס, והנה פסק רבנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יא, יב):


"כל המשקין האסורין משום גילוי, שנתגלו בין ביום בין בלילה – אסורין [...]. וכמה ישהו ויהיו אסורין? כדי שיצא הרחש מתחת אוזן כלי וישתה ויחזור למקומו".


וייתכן שחז"ל ראו שלעתים מאכלים מסוימים גורמים לנזקים בריאותיים קשים, והעריכו שמדובר בארס של נחש וכיו"ב, ולכן הם אסרו גם מאכלים שלא נתקלקלו שנתגלו למשך זמן קצר ביותר. נראה לי כי חז"ל שגו בהערכתם, כי ברור שמאז התפתחות המדע נתקיימו עשרות אלפי צפיות מתועדות בנחשים ובהתנהגותם, ולא מצאנו בשום מקום שזוחלי עפר מטילין ארס לתוך מאכלים או משקים מסוימים, ואם אכן חז"ל שגו בהערכתם, על הסנהדרין שתקום במהרה בימינו להתאים את הגזרה הזו למציאות החיים והתקופה של ימינו.


ג. מאכלים רעים שאין לאכלם לעתים קרובות


רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, יב), וכֹה דבריו:


"ויש מאכלות שהן רעים אבל אינם כמו הראשונות לרוע, לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהן אלא מעט ואחר ימים הרבה, ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהן או לאכלן עם מזונות תמיד. כגון דגים גדולים, וגבינה, וחלב ששהה אחר שנחלב ארבע-ועשרים שעות, ובשר שוורים גדולים ותיישים גדולים, והפול, והעדשים, והספיר [=אפונה], ולחם שעורים, ולחם מצות, והכרוב, והחציר, והבצלים, והשומים, והחרדל, והצנון. כל אלו מאכלים רעים הם".