שמירת הבריאות – שער לידיעת השם (חלק ב)

בחלקו הקודם של המאמר ראינו, כי לרפואה יש תפקיד מפתח בעבודת האדם השלם לידע את בורא-עולם, כי כדי להתרומם למעלת הידיעה וההתבוננות בחכמות, מן ההכרח ליצור את התנאים הסביבתיים הנחוצים להשגת המידות והחכמות. אחד מן התנאים היסודיים הללו הוא ידיעה מקיפה ויסודית באופנים הנכונים שיש להנהיג בהם את הגוף, כדי שיהיה חזק ובריא נכון ומזומן לעבוד את בורא-עולם, ויהיה כלי יעיל בידי הנפש להשגת המידות והחכמות. וכבר ביארנו והרחבנו בסדרה זו בעניין הקשר הישיר שבין גוף ונפש בריאים לבין יכולת האדם להשכיל ולידע את ה' יתעלה.


לאור חשיבותה העצומה של שמירת הבריאות, רבנו הרמב"ם הקדיש פרק שלם בהלכות דעות לכללי בריאות שלפיהם יש לכוון את אורחות חיינו, תוך שהוא מדגיש בהלכה הראשונה בפרק, שמטרת שמירת הבריאות איננה "ליהנות מהחיים" אלא לידע את בורא-עולם, וכהֹ דברי רבנו בהלכה הראשונה בפרק הרביעי שם: "הואיל והוויית הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יֵדַע והוא חולה, צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המחלימין [=המבריאים והמחזקים]".


א. השינה – שעות, מאפיינים וזמנים


בהלכות דעות (ד, ו–ז) רבנו עוסק בשעות השינה הרצויות לאדם כדי לשמור על בריאותו הגופנית והנפשית. רבנו קובע שמספר השעות הרצויות הוא לכל היותר שמונה שעות, וכֹה דבריו שם: "היום והלילה ארבע ועשרים שעות – די לו לאדם לישן שלישן שהוא שמונה שעות; ויהיו בסוף הלילה, כדי שיהא מתחילת שנתו עד שתעלה השמש שמונה שעות, ונמצא עומד ממיטתו קודם שתעלה השמש".


מָרי מעיר שם: "וכוונת רבנו שלכל היותר יישן שמונה שעות, וברור כי בשמונה שעות שינה אי אפשר לקנות תורה, וכמו שפוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, יג): 'מי שרצה לזכות בכתר תורה ייזהר בכל לילותיו ואל יאבד אפילו אחד מהן בשינה'". ונראה ברור כי כוונתו של מָרי לאדם ההולך בדרכי חז"ל ורבנו אשר קידשו את המלאכה והפרנסה, ולכן עליו לנצל את שעות הלילה היקרות והשקטות כדי ללמוד ולהשכיל בתורה ובחכמות. ברם, אדם שבטֵל ממלאכה לפרנסת ביתו והופך את התורה לקרדום לחצוב בו משכורות וטובות הנאה, ולשם כך הוא מגיע לכויילל בתשע-עשר בבוקר כדי ללמוד את הדת החדשה ופירושיה שהנחילו לנו צאצאי המינים – לא רק שאין לו לא תורה ולא חכמה, אלא הוא מלא בנחשים ועקרבים.


פרופ' גמליאל, בספרו: "רפואת הרמב"ם במבחן המדע בן זמננו", כותב: "מחקרים קובעים, כי משך שעות שינה מיטבי שונה מאדם לאדם. להערכת המומחים, משך השינה הממוצע הנדרש לאדם בוגר הוא כשבע שעות וחצי. בלחץ החיים המודרניים, שיעור השינה הממוצע הוא פחות מהמומלץ [כלומר, ככל שעולה לחץ החיים כך נדרשות יותר שעות שינה], [כמו כן] נמצא קשר בין תוחלת חיים קצרה לבין מיעוט שינה. עם זאת, שינה ארוכה במיוחד אינה מועילה בהכרח לאריכות ימים [וחז"ל קבעו במסכת אבות (ג, יג): "שינה של שחרית מוציאה את האדם מן העולם", כלומר ריבוי בשינה משבש לחלוטין את חיי האדם ועבודת ה']".


ושוב, הכלל המוביל בכל העניינים הבריאותיים הינו שעל האדם להיות קשוב לגופו, ולבדוק לכמה שעות שינה הוא זקוק כדי לתפקד במשך היום באופן מיטבי. וביחס ל"לחץ החיים המודרניים", ובכן, לא מדובר בגזרת שמים, אלא בבחירתנו הרעה להכניס את עצמנו ללחץ החיים המודרניים, כלומר למוסכמות חברתיות שגויות ביחס לאופנים הנכונים לחיות. לדוגמה, רכישת מותרות כגון: ביגוד ממותג, תכשיטים, רכב יקר, דירה גדולה שאין בה צורך, ריהוט וכלי בית יקרים, נסיעות מיותרות לחו"ל, ועוד שלל הזיות ודמיונות התרבות המערבית אשר גורמת לכולנו להיות חולים במחלת הצריכה, עד-כדי-כך שבעלי עניין שכנעו אותנו שמי שלא צוֹרֵךְ בכמויות הוא החולה! וכידוע, בחברה של חולי נפש, השפוי נחשב למשוגע...


ומי שמתמכר להזיות הצריכה של התרבות המערבית, סופו להיות עבד משועבד ונרצע לתאוותיו, ולכלות את כל ימיו ברדיפה אחר הזיותיו ודמיונותיו, וכל אונו הונו ויגיעו ירדו לטמיון ההזיות וההבלים, עד כי יבוא יומו ואפילו חצי תאוותו איננה בידו... והגרוע מכל, לא יישאר לו זמן פנוי להשכיל בתורה ובחכמות ולידע את בוראו כפי יכולת האדם, ונמצא קרח מכאן ומכאן: במה שכילה בהבלים את ימי חייו ולא מילא אפילו חצי מתאוותו, ועתה אין לאל ידו, ובמה שיבוא ליתן דין וחשבון לפני בורא-עולם ויעמוד עירום ועריה מתורה ממצוות וממעשים טובים. ואפילו אם יהיו בידו כמה עלי תאנה לכסות מעט מערוותו – עדיין הפסיד את חופתו ועטרתו בחיי העולם-הבא. "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" (תה' קמד, ד).


פרופ' גמליאל פורשׂ בספרו האמור את תפקידיה של השינה, כגון: סיוע בייצור חומרים חיוניים, עד שבעלי-חיים אשר נמנעת מהם שינה מתים בתוך פחות משלושה שבועות!; ריענון רקמות המוח ניקיונן והתחדשותן; עיבוד נתונים, המוח סורק במהלך השינה את הזיכרונות ומתייק אותם כדי שיהיו שימושיים יותר, וכן מוחק זיכרונות מיותרים אשר מעמיסים על המוח, ועוד; השינה גם מסייעת ללמידה, מחקרים מצאו כי בעלי-חיים שנמנעה מהם שינה הראו ביצועים קוגניטיביים פחות טובים; שינה שומרת אנרגיה, ולכן ילדים קטנים שחילוף החומרים בגופם גבוה במיוחד, זקוקים לשינה רבה יותר.


בהלכה הבאה שם (ד, ז), רבנו מבאר את תנוחת השינה הרצויה, וכן דן בהרחקת זמן ארוחת הערב מזמן השינה, וכֹה דבריו: "לא יישן אדם לא על פניו ולא על ערפו אלא על צידו: בתחילת הלילה על צד שמאל, ובסוף הלילה על צד ימין; ולא יישן סמוך לאכילה אלא ימתין אחר אכילה כמו שלוש שעות או ארבע שעות; ולא יישן ביום".


פרופ' גמליאל מסביר, שכוונת הרמב"ם בהוראתו לישון בתחילת הלילה על צד שמאל, לשפר את זרימת הדם אל הקיבה שעיקר גופה מצוי בצד שמאל; ובהמשך הלילה על צד ימין, כדי לשפר את זרימת הדם אל הכבד ולעזור לתהליך העיכול והעיבוד של המזון בשלביו המאוחרים יותר. אולם, גמליאל מוסיף, שהמחקר המדעי אינו תומך בדעה שיש לשכב על צד זה או אחר כדי לנצל את כוח המשיכה ולשפר את זרימת הדם אל הקיבה או אל הכבד. הוא גם מסכים עם קביעת המחקר הזה וטוען, ש"בימינו ברור שכוח ההזרמה של הלב הוא שעושה זאת, והמלצות על שינה על צד זה או אחר אינן משפרות את זרימת הדם אל האיבר המדובר".


ובכן, עם כל הכבוד לפרופ' גמליאל היקר ולמחקר המדעי העדכני, הכלל העליון שמנחה אותי הינו להיות קשוב לגופי, וכאשר הנני שוכב על צד ימין כמה שעות לאחר שסעדתי את לבי, הנני מרגיש תחושת חוסר נוחות באזור הקיבה. לעומת זאת, כאשר הנני ישן בתחילת הלילה על צד שמאל, תחושת חוסר הנוחות נעלמת, ובמקומה הנני מרגיש שפעולת הקיבה משתפרת. כמו כן, בהמשך הלילה כאשר אני מתהפך על צד ימין נעלמת תחושת האי-נוחות, לאחר שהקיבה התרוקנה כליל, ובמקומה הנני מרגיש תחושת נוחות בצד ימין של הבטן, דהיינו באזור הכבד שממשיך את תהליך העיכול והעיבוד של המזון.


ביחס לשינה סמוך לאכילה, דומני שזו מן המפורסמות שאין צריך להביא עליהן ראיה, שהרי מי לא מכיר את התחושה של שינה לאחר אכילה מפוטמת? את העומס, הכבדות, אי השקט במערכת העיכול, וחוסר היכולת להרפות ולהירדם? ולעתים קרובות מצטרפת לכל התחושות הלא-נעימות הללו גם צרבת מציקה אשר מאותתת לנו שעלינו לערוך חשבון נפש באורחות חיינו ובעיקר בהרגלי התזונה שאימצנו לעצמנו. ושמעתי על אדם אחד, לא חכם במיוחד, אשר כל פעם שיש לו צרבת הוא בולע כדור כדי לבטל את תחושת אי-הנעימות.


ואותו אדם אינו מבין דבר פשוט ביותר, שהצרבת היא מעין נורה אדומה שנדלקת ומאותתת לנו שעלינו לשנות את הרגלי התזונה ואורחות חיינו, ובמקום להקשיב לגוף ולאיתותיו, אותו אדם לא חכם במיוחד, לוקח כדור כימיקלי רעלני באופן יום-יומי ולמעשה אומר לגוף שלו "תשתוק ותן לי להמשיך ולהתבהם". ואם הייתה נדלקת נורה כזו ברכבו הוא לא היה מעז לכבותה, אלא היה מזדרז לבדוק במה דברים אמורים כי הוא חס על ממונו, אך כאשר מדובר בתאוות האכילה, התאווה מקלקלת את השורה ומטמטמת את האדם מלראות נכוחה.


נחזור לעניין האכילה הסמוכה לשינה, פרופ' גמליאל טוען, ש"אנשי המדע אינם מוצאים כל רע בתנומה קלה לאחר הארוחה או בשינה ארוכה בלילה לאחר ארוחה מפטמת בערב. לשיטתם, התנומה והשינה מגבירים את פעילות המערכת האחראית לעיכול, גם אם זה בא על חשבון הפעילות של המערכת השומרת על עוררות וערנות" – ודברי "אנשי המדע" הללו הם הבל מהובל, כי הם מכחישים מוחש, ועובדות שכל אדם חש ומרגיש בגופו. ומכיוון ששהיתי באקדמיה למעלה מעשר שנים, וראיתי כי עולם השקר לא פסח על האקדמיה, ואף מצא בה כר נוח מאד לדגור ולהתפתח, איני מקבל את דברי "אנשי המדע" הללו כאשר הם מנוגדים לתחושות ברורות וגלויות שהקב"ה טבע בנו כדי ללמוד לשמור על גופנו.


אמנם, פרופ' גמליאל מציין בהמשך דבריו נקודה מעניינת, וזה לשונו:


"[אם] אדם חש צורך עז לישון מייד לאחר כל ארוחה, יש בכך יותר מרמז שהארוחה הייתה עתירת קלוריות מיותרות ובעיקר לא הייתה מאוזנת, מאחר שהייתה גדושה בפחמימות (סוכרים, עמילנים) וחסרה באבות מזון אחרים (חלבונים ושומנים). ארוחה המורכבת מלחם או אורז או תפוחי אדמה או אטריות מהווה בעצם ארוחה עתירת פחמימות, מכיוון שכל פריטי המזון הללו מכילים כמויות גדולות של עמילן, אשר מתפרק בתוך דקות במערכת העיכול לסוכר ומשם עובר היישר אל זרם הדם".


בהמשך דבריו הוא מוסיף: "ארוחה מאוזנת שתתבסס בעיקר על חלבונים (בשר, דגים, גבינות, ביצים), קטניות (שעועית, עדשים, סויה, חומוס) וירקות עליים, תסתיים בהרגשת שובע מספקת ותמנע בסופה את הכמיהה העזה לשינה. היא גם תביא לזרימה טובה יותר של אבני בניין חיוניות ליצירת הורמונים וחומרים אחרים במוח החשובים לעוררות הכללית, כפי שמומלץ גם למי שסובל מבעיות קשב וריכוז". אך משום מה, בסוף דבריו הוא חוזר לדעת "אנשי המדע" שאין כל נזק בשינה מיד לאחר הארוחה, וכבר הסברתי שלפי דעתי יש לדחות על הסף את עצות "אנשי המדע" כאשר הן נוגדות באופן ברור ומוחשי את התחושות שהקב"ה טבע בגופנו, ואשר נועדו ללמד אותנו כיצד לנהל אורחות חיים בריאים שיובילו לעבודתו ולידיעתו על הצד הטוב והשלם ביותר – היו קשובים לגופכם!


ביחס לדברי רבנו אשר אוסר לישון ביום, פרופ' גמליאל מסביר שכוונתו לאותם אלה אשר שינה ביום עלולה כמעט בוודאות לפגוע בשינת הלילה, ולשבש את תפקודם ביום המחרת. אך מי שזקוק למנוחה ביום, כגון זקנים או ילדים או חלשים וכיו"ב, ברור שאין איסור זה חל עליו, ושוב, הכלל בכל העניינים הללו הוא: היו קשובים לגופכם, אם שינה ביום משבשת את שנת הלילה וגורמת לתפקוד לקוי ביום המחרת – אל תשנו ביום. ומכל מקום, על האדם להרגיל את עצמו לישון כמה שפחות, כדי שיספיק כמה שיותר לעמול ולהכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, ולכן אמרו חז"ל: "שינה של שחרית מוציאה את האדם מן העולם".


ב. סדר האכילה – מן הקל אל הכבד


רבנו ממשיך לפרט את כללי הבריאות בהלכות דעות ועובר להסביר על סדר האכילה הנכון, וכֹה דבריו שם (ד, ח):


"דברים המשלשלין את בני המעיים כגון ענבים ותאנים ותותים ואגסים ואבטיחים ומעי הקישואים ומעי המלפפונות – אוכל אדם אותן בתחילה קודם אכילה, ולא יערבם עם המזון, אלא שוהה מעט עד שייצאו מבטן העליון ואוכל מזונו. דברים שהן מאמצין את בני המעיים, כגון רימונים ופרישין ותפוחין וקרסטמילין – אוכל אותן תכף למזונו [=מיד לאחר סעודתו] ולא ירבה בהן".


פרופ' גמליאל מצביע על עובדה שנראית נכונה, והיא, שרבנו לא התכוון שהפירות והירקות שהוא הביא מהם דוגמאות בפתיחת ההלכה, הם בגדר "משלשלין" כלומר גורמים לשלשול. אלא כוונתו "לפירות וירקות עתירי מים וסוכר אשר פועלים בדרך שונה מהפירות 'המאמצין' – קשים לעיכול (רימון, חבוש, תפוח ואגס) שהוזכרו בסוף הלכה זו". הוא מסכם שם את התובנות העולות מן ההלכה ואומר: "דברים המוסיפים נוזלים לתכולת הקיבה, יש לאכול לפני הארוחה ולא במהלכה [כגון]: א) פירות עתירי סוכר כגון: ענבים, תאנים, תותים ומשמשים; ב) ירקות עתירי נוזלים: כגון אבטיחים, תוכן הקישואים ותוכן המלפפונים".


מהלכה זו ישנה ראיה לכאורה למנהגם הידוע של יהודי תימן לאכול ג'עלה (תקרובת פירות, קטניות, אגוזים, זרעים) לפני האוכל, שהרי רבנו אומר שיש לאכול פירות לפני האכילה. ברם, אין לי ספק שעיקר מהותו ותכליתו של מנהג אכילת הג'עלה אינו נוגע לשמירת הבריאות הגופנית, אלא לשמירת הבריאות הנפשית.


כלומר, המנהג לאכול מעט פירות וקליות לפני האוכל נועד להשקיט את הרעבון המיידי בלבד, במטרה שהאדם יפנה את מחשבתו להגות בתורה ובחכמה זמן-מה לפני הארוחה. ובעשותו כן האדם מרומם את נפשו בכמה אופנים: הוא מרסן את תאוותו שהרי הוא ממתין ואינו צולל ושוקע באכילה מיד לאחר הישיבה סביב השולחן; הוא הוגה בדברי תורה וחכמה בעוד קיבתו ריקה וחושיו השכליים פועלים היטב, והג'עלה המועט כבר השקיט את רעבונו המיידי; הוא מחנך את עצמו ואת בני ביתו לריסון התאוותנות והבהמיות, ולשאר ענייני נימוסין ודרך-ארץ הנלמדים בעת טקס אכילת הג'עלה; ולבסוף הוא מרומם את סעודתו לעבודת שמים, מפני שהיא הופכת מסתם שעת זלילה וניפוח כרס, לסעודת נימוסין אנושית נעלה אשר הדי ענייני התורה והחכמה שנאמרו לפניה, ממשיכים לפעם במחשבה בעת הסעודה ולאחריה.


בהמשך דבריו שם, פרופ' גמליאל משיב לאלה אשר מבקשים לבטל את מנהג אכילת הג'עלה בטענה שהם חשים מלאוּת לאחר האכילה, ואין להם חשק לאכול את עיקר הסעודה. גמליאל משיב להם, כי אכילה מתונה ומדודה של פירות וקליות אינה גורמת לתחושת מלאות (וזו היא מטרת הג'עלה, להפיג את הרעב המיידי ולאפשר למחשבה לנסוק בהגייה בתורה ובחכמה, כל זמן שהבטן עודנה ריקה ממאכלים המעייפים והמרדימים את האדם), והפירות מספיקים להתעכל מעט ולפנות מקום לארוחה העיקרית, ואף מעוררים את תאבונו של האדם. גמליאל מוסיף, ש"כל הבולס ללא חשבון, גם אם ימתין שעה, עדיין יחוש מלאוּת ולא יאכל את הארוחה העיקרית בתאבון מספיק", ובהמשך הוא אף מכנה את אותו הבולס – "גרגרן". וברור שהצדק עמו, כי מי שזולל מן הג'עלה למעשה מעוות את מטרתו, שהרי הג'עלה אינו התכלית אלא אמצעי להשקטת הרעבון ולשחרור המחשבה, ובמקום לאכול מעט ולעצור את תאוותו, אותו גרגרן זולל ובולס ללא רסן ומתג לבלימת בולמוסו.


המלצת רבנו היא אפוא, לאכול את הפירות הנוזליים לפני הסעודה, ואת הפירות "המאמצין" (דהיינו הפירות אשר לפי גמליאל "מייבשים ומונעים הצטברות נוזלים מיותרים בקיבה; 'מאמצין' – שגורמים לכיוון וליובש") מיד לאחר הסעודה: "אוכל אותם תכף למזונו, ולא ירבה מהן". והסיבה היא, מכיוון "שפירות אלו אינם מעלים את רמת הסוכר הזמין שבארוחה וממילא לא מוסיפים משמעותית לעומס הסוכרי של הארוחה" (גמליאל). זאת ועוד, "אין להפריז בצריכת רימונים וחבושים [...] אשר עלולים לגרום לעצירות קשה. אולם אין כל בעיה בצריכה מוגברת של תפוחים ואגסים התורמים חומרי רפואה רבים לתזונתנו" (שם).


בהלכה נוספת שעוסקת בסדר האכילה, רבנו פוסק כך (שם ד, ט):


"כשירצה אדם לאכול בשר עוף ובשר בהמה כאחד – אוכל בתחילה בשר העוף; וכן ביצים ובשר עוף – אוכל בתחילה ביצים; בשר בהמה דקה ובשר בהמה גסה – אוכל בתחילה בשר הדקה. [כללו של דבר] לעולם יקדים אדם דבר הקל ומאחֵר הכבד".


על הלכה זו אומר פרופ' גמליאל וזה לשונו:


"ההיגיון בגישה זו ברור, אך גם כאן אין המדע בן זמננו תומך בכללים אלו, בעיקר לאור העובדה שכל המזון מתערבב יחד בקיבה ואינו 'מסתדר' בטור מתקדם כפי שחשבו בעבר. קצב ריקון הקיבה [...] של מזונות חלבוניים כאלו הינו מספר שעות, בין אם מדובר באכילת ביצים או בשר עוף, בשר בהמה דקה או בשר בהמה גסה. אם נוסיף לכך את המזונות הנוספים שאוכלים לצד מזונות אלו (סלט ירקות חי, ירקות מבושלים, קטניות, לחם, אורז ועוד), לא נוכל להבחין בהבדל מהותי בקצב העיכול של סוגי מזון אלו".


אם יורשה לי להוסיף, בדיקותיי את טבע גופי ואופני עיכולו העלו, כי דווקא אכילת סלט ירקות יחד עם שאר הסעודה (ולא במנותק ממנה קודם לסעודה), סייעו לי באופן אישי לתהליכי עיכול טובים קלים ומהירים יותר. ובכלל, יש יתרון ברור לאכילת סלט במהלך הסעודה, שהרי כך האדם מתמלא לא רק בבשר ובפחמימות אלא גם בירקות, והוא מגיע לתחושת שובע כאשר בבטנו לא רק מאכלים שעיכולם ארוך וממושך, ובדרך זו תחושת העייפות והכבדות שמלווה אותנו לאחר הסעודה יורדת בעשרות אחוזים.


וראוי לחתום חלק זה בדבריו של ר' נתנאל בן פיומי בספרו "גן השכלים" (עמ' סו): "אמר אחד החכמים: עליכם לירוא את ה' ישתבח, ולחדול מלהרבות במאכלות, ומלהרבות בדברים, ומלהרבות בשינה, ולסבול את נזקי בני אדם [...] כי ביראת ה' תשיגו את האושר, ובעזיבת ריבוי המאכלות יְשׁוּתְּקוּ התאוות, ובעזיבת ריבוי הדברים תינצלו מצרות, ובעזיבת ריבוי השינה תתבוננו בבריאת שמים וארץ [=ידיעת השם], ובסִבלכם נזקי בני-אדם תשיגו את כל חפציכם, ואז תהיה נפשכם כמלך בתוך גינה וכסוס בתוך רחבה".


"טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד" (קה' ד, יג).

אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!