שיר הכבוד – סוס מינות טרויאני

אחד הפיוטים המפורסמים בבתי-הכנסת האדומיים הוא "שיר הכבוד" ובדרך כלל עד כמה שראיתי פותחים לכבודו את ארון הקודש, והוא נאמר בתום תפילת שחרית של שבת. בפיוט זה, החזן, שהוא בדרך כלל ילד קטן עם קול דקיק, קורא משפט מן הפיוט והציבור חוזר אחריו – ולא ברור לי איך שיר שמתיימר לעסוק בכבודו של בורא-עולם (!) מוּשָׁר דווקא על-ידי ילד קטן אשר מנהיג את כל הציבור באמירתו, וניתן ללמוד מכך על הכבוד שרוחשים האשכנזים לבורא-עולם, או יותר נכון העדר הכבוד. "וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָם" (יש' ג, ד).

הבה נעבור עתה לעיין בתוכנו של הפיוט, הנה ארבע השורות הראשונות שבפיוט:

חזן: אַנְעִים זְמִירוֹת וְשִׁירִים אֶאֱרֹג, כִּי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי תַעֲרֹג

קהל: נַפְשִׁי חָמְדָה בְּצֵל יָדֶךָ, לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶךָ

חזן: מִדֵּי דַבְּרִי בִּכְבוֹדֶךָ, הוֹמֶה לִבִּי אֶל דּוֹדֶיךָ

קהל: עַל כֵּן אֲדַבֵּר בְּךָ נִכְבָּדוֹת, וְשִׁמְךָ אֲכַבֵּד בְּשִׁירֵי יְדִידוֹת

ובכן, כפי שאתם רואים, מחבר הפיוט מתיימר ומתרברב שנפשו עורגת לבורא-עולם, וכן שהוא חומד לדעת את כל סודותיו של ה' יתעלה ויתרומם – ואיך ילד קטן מסוגל לומר את הדברים הללו ועוד כאשר ארון הקודש פתוח? וזה מוכיח שהאשכנזים כלל אינם מבינים מהו כבודו של בורא-עולם, וכל מעייניהם נתונים לקולו הדקיק והמרטיט של הילד הקטן, כאילו תכלית בית-הכנסת היא היותו מועדון שירה בציבור – וזו תכליתם המרכזית של האשכנזים בבואם לבית-הכנסת. יתר-על-כן, אפילו משה רבנו ע"ה לא התיימר לדעת את כל סודותיו של בורא-עולם וכל שביקש הוא לידע את כבודו: "וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמ' לג, יח) דהיינו להבין ולהכיר את אמיתת עצמותו של בורא-עולם, אך את כל סודותיו? הייתכן להתרברב בבקשה שכזו לפני בורא-עולם? והלא כבר נאמר: "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא" (איוב יא, ז).

זאת ועוד, מי התיר לפייטן לומר קמי שמיא: "נפשי חמדה בצל ידך"? וכי מותר לנו לפייט פיוטים בציבור אשר מתארים ומשייכים איברים גופניים לבורא-עולם? והלא כל זה אסור באיסור חמור, וכל שהתירו חכמים ע"ה לאמרוֹ בציבור, הוא מה שנאמר בכתבי הקודש ואנשי-כנסת-הגדולה אישרו לאמרוֹ בתפילה, ותו לא מידי, ובעניין זה ראו: "זמרירי חרזני הסליחות – מחירוף וגידוף ועד הגשמה ומינות", לקראת סוף המאמר, בפרק: "תנאי השימוש בתארים האסורים". וגדולה וחמורה מזאת, איך העז הפייטן לומר קמי שמיא: "הומה לבי אל דודיך"? וכי מותר לנו לומר בתפילה לפני בורא-עולם ביטויים שנגזרו משיר השירים? ובדיוק מסיבה זו אמרו חכמים ששיר השירים הוא "קודש קדשים", כדי שניזהר מאד לפני שאנחנו משתמשים במליצותיו ורמזיו.

והפייטן ממשיך: "על כן אדבר בך נכבדות", דהיינו לא על פעלך, לא על שמך הגדול, אלא "בך", על אמיתתך וכפי שהחילונו לראות לעיל, ומי התיר להם לאשכנזים לדבר בה' יתעלה שמו?

בהמשך, הפייטן מתרברב כאילו היה נביא, ואף מראה את טלפיו כאילו הוא טהור ונבר:

חזן: אֲסַפְּרָה כְבוֹדְךָ וְלֹא רְאִיתִיךָ, אֲדַמְּךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתִּיךָ

קהל: בְּיַד נְבִיאֶיךָ בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ, דִּמִּיתָ הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ

חזן: גְּדֻלָּתְךָ וּגְבוּרָתֶךָ, כִּנּוּ לְתֹקֶף פְּעֻלָּתֶךָ

קהל: דִּמּוּ אוֹתְךָ וְלֹא כְּפִי יֶשְׁךָ, וַיְשַׁוּוּךָ לְפִי מַעֲשֶׂיךָ

חזן: הִמְשִׁילוּךָ בְּרֹב חֶזְיוֹנוֹת, הִנְּךָ אֶחָד בְּכָל דִּמְיוֹנוֹת

בשורות הללו הפייטן מצהיר שהוא אינו מבקש להגשים, אלא, כל הדימויים שהוא משתמש בהם קמי שמיא הם בגדר משלים וכינויים – ועדיין צעקה עולה ובוקעת כנגד האשכנזים: ומי התיר לכם לכנות ולדמות את בורא-עולם שלא במסגרת קריאת התורה והתפילה שתיקנו אנשי-כנסת-הגדולה? מי התיר לכם להשתמש בדברי התורה והנביאים בפיוטיכם המהובלים? מי התיר לכם להרבות בתיאורים ובדימויים ככל העולה על רוחכם? וכפי שנראה לקמן מחבר הפיוט מרכֵּז בפיוטו זה דימויים ותיאורים רבים שנאמרו בדברי הנביאים ע"ה, דברים אשר אסור לאמרם במסגרת של תפילה בציבור, וכפי שמוכיח רבנו במאמר שהפניתי אליו לעיל.

ולכן הנני קורא לפיוט הלזה "סוס מינות טרויאני", מפני שהפייטן מצהיר שהוא כביכול אינו מבקש להגשים את בורא-עולם, אך בפועל מיד לאחר-מכן הוא מרבה בדימויים ובתיאורים כלפי בורא-עולם, וריבוי שכזה בתפילת עמי-הארצות אינו יכול שלא להחדיר את ההגשמה ללבבות. וכאמור, מעתה ואילך מחבר הפיוט מחדיר תיאורים ודימויים קמי שמיא ככל העולה על רוחו:

קהל: וַיֶּחֱזוּ בְךָ זִקְנָה וּבַחֲרוּת, וּשְׂעַר רֹאשְׁךָ בְּשֵׂיבָה וְשַׁחֲרוּת

חזן: זִקְנָה בְּיוֹם דִּין וּבַחֲרוּת בְּיוֹם קְרָב, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָדָיו לוֹ רָב

קהל: חָבַשׁ כּוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ, הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ

חזן: טַלְלֵי אוֹרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְלָא, קְוֻצּוֹתָיו רְסִיסֵי לָיְלָה

קהל: יִתְפָּאֵר בִּי כִּי חָפֵץ בִּי, וְהוּא יִהְיֶה לִּי לַעֲטֶרֶת צְבִי

חזן: כֶּתֶם טָהוֹר פָּז דְּמוּת רֹאשׁוֹ, וְחַק עַל מֵצַח כְּבוֹד שֵׁם קָדְשׁוֹ

קהל: לְחֵן וּלְכָבוֹד צְבִי תִפְאָרָה, אֻמָּתוֹ לוֹ עִטְּרָה עֲטָרָה

חזן: מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ כְּבִימֵי בְחוּרוֹת, קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרוֹת

קהל: נְוֵה הַצֶּדֶק צְבִי תִפְאַרְתּוֹ, יַעֲלֶה נָּא עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתוֹ

חזן: סְגֻלָּתוֹ תְּהִי (נָא) בְיָדוֹ עֲטֶרֶת, וּצְנִיף מְלוּכָה צְבִי תִפְאֶרֶת [...]

קהל: צַח וְאָדֹם לִלְבוּשׁוֹ אָדֹם, פּוּרָה בְּדָרְכוֹ בְּבוֹאוֹ מֵאֱדוֹם

חזן: קֶשֶׁר תְּפִלִּין הֶרְאָה לֶעָנָו, תְּמוּנַת ה' לְנֶגֶד עֵינָיו [...]

חזן: תְּהִלָּתִי תְּהִי (נָא) לְרֹאשְׁךָ עֲטֶרֶת, וּתְפִלָּתִי תִּכּוֹן קְטֹרֶת [...]

חזן: בִּרְכָתִי תַּעֲלֶה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר, מְחוֹלֵל וּמוֹלִיד צַדִּיק כַּבִּיר

קהל: וּבְבִרְכָתִי תְּנַעֲנַע לִי רֹאשׁ, וְאוֹתָהּ קַח לְךָ כִּבְשָׂמִים רֹאשׁ

בשורות הללו הפייטן כבר שוכח שהוא אמר שכל הדימויים הינם משלים, והוא משרבט את כל הדימויים באופנים פשטניים, והחמורים שבהם: שיער ראשך, טללי אורות ראשו נמלא, כתם טהור פז דמות ראשו וחק על מצח כבוד שם קדשו (בהמשך לראשו נאמר שהוא חקק על מצחו את כבוד שם קדשו), מחלפות ראשו כבימי בחורות קווצתיו תלתלים שחורות, סגולתו תהי (נא) בידו עטרת, צח ואדום ללבושו אדום פורה בדרכו בבואו מאדום, תמונת ה' לנגד עיניו, תהילתי תהי נא לראשך עטרת, בברכתי תנענע לי ראש ואותה קח לך כבשמים ראש, ברכתי תעלה לראש משביר, ועוד. וריבוי של תיאורים ודימויים שכאלה בתפילת עמי הארצות מחדיר בכוח את ההגשמה ללבבות – וזו מטרתו האמיתית של הפייטן: להראות חסידות ותחתיה מינות.

ועתה לשתי השורות החמורות ביותר לדעתי בפיוט המינות הפרו-נוצרי הלזה:

חזן: בִּרְכָתִי תַּעֲלֶה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר, מְחוֹלֵל וּמוֹלִיד צַדִּיק כַּבִּיר

קהל: וּבְבִרְכָתִי תְּנַעֲנַע לִי רֹאשׁ, וְאוֹתָהּ קַח לְךָ כִּבְשָׂמִים רֹאשׁ

הפייטן מתאר את "ברכתו" דהיינו את פיוט הפיגולים הזה כמי שעולה "לראש משביר", דהיינו להקב"ה, ולא רק שהפייטן משתחץ שתפילתו זו עולה לפני ה' יתעלה, אלא שהוא מתאר את ה' יתעלה כ"מחולל ומוליד צדיק כביר", ואיך יעלה על הדעת לומר קמי שמיא שהוא "מחולל ומוליד צדיק כביר"? והלא זו היא בדיוק הזיית הנצרות הכעורה, שהקב"ה חולל והוליד את ישו! ובקיצור, הפייטן לא התאפק וחשׂף בשורה הזו את נטיותיו וסטיותיו הנוצריות, פשוט מבחיל. וכדי שלא נתבלבל, הוא מחדיר את ההגשמה במלוא גסותה מיד בשורה הבאה: "ובברכתי תנענע לי ראש", כלומר הוא מתאר את הקב"ה כאיזה גודֵּל מיובל ומטוּמבל אשר מהנהנן לחסידיו השוטים וממלמל אֵי-אלו מלמולים כאשר הם מברכים אותו ומפארים את כיעורו.

כמו כן, הפייטן מחדיר הזיה פגאנית לפיה יש להקב"ה הנאה מתפילתו של הפייטן! שהרי לפיו הקב"ה "לוקח" את התפילה "כבשׂמים ראש", דהיינו תפילת הפיגולים הזו ערֵבה לה' יתעלה שמו כערבוּתם של הבשׂמים! וזהו ביטוי הגשמה מפורש אשר מבטא השקפה פגאנית ונוצרית רעה מאד לפיה יש בכוחם של בני-האדם להסֵב עונג לבורא-עולם – ואם יש לבני-האדם יכולת לענֵּג את בורא-עולם הרי שיש בכוחם לעוררו ולהשפיע עליו, ואם ניתן לעוררו ולהשפיע עליו ולהיטיב עמו – הרי שהוא גוף בהכרח כי רק גוף מושפע מגורמים חיצוניים (וראו: 'לעורר רחמי שמים?')... והזיה זו לא נאמרת באיזה מדרש נידח, אלא בתפילה המונית לעמי הארצות!

יתר-על-כן, אם ביכולת בני האדם להיטיב ולענֵּג את בורא-עולם הרי שהוא משועבד לגחמותינו, שהרי בידינו, בידי בני האדם שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, היכולת והכוח לענֵּג את בורא-עולם – ובמלים אחרות, יש לנו כוח להפעילו! ואיך יתפאר האדם על בוראו? "הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ?" (יש' י), ואיך השחצנים האירופים הפרו-נוצרים העזו להתפרץ כך קמי שמיא? ואחרי שהפייטן אומר שפיוט הפיגולים שלו הוא "כבשׂמים ראש" להקב"ה, הוא מוסיף:

חזן: יֶעֱרַב נָא שִׂיחִי עָלֶיךָ, כִּי נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ

כלומר, לאחר שהחדיר את שלל הדימויים, ואת ההגשמה הגסה, ואת רוממותו של ישוע רבו, הפייטן מכה בפטיש וחותם את החדרת ההזיה לפיה בני האדם משפיעים על בורא-עולם, כאילו אנחנו מענגים אותו בתפילותינו ולכן עליו להישמע לבקשותינו. ובמלים אחרות, אין צורך לשוב בתשובה שלמה לפני בורא-עולם, די בכך שנגביר את ווליום "הניגונים" בבתי-הכנסיות שלנו ונגרום בזה עונג לבורא-עולם – כדי שהוא יתרצה ויסלח לנו וישפיע עלינו שפע טובה. וזו השפעה נוצרית מובהקת, לפיה מקהלות הכנסייה והתפילות והתרומות והווידויים בתא הווידוי, כל אלה מכפרים ומטהרים את האדם, ולאחריהם האדם רשאי להמשיך ולשקוע בתעלוליו.

ואולי זו הסיבה שבתי-הכנסת של האשכנזים הם מועדוני שירה בציבור, נדמה להם לרבותיהם הקדמונים והעכשוויים, שבניגוניהם העילגים הם משחדים ומעוררים את בורא-עולם לסלוח להם ולהֵטיב להם – ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ולא הועילו ייסורי השואה הנוראה, לא למדו לקח ולא הפיקו מוסר, ועדיין מתבוססים הם בתועבותיהם ובשיקוציהם נפשם חפצה. "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה).

אחתום בנקודה נוספת למחשבה, במהלך הפיוט נאמר כך:

חזן: רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת קוֹרֵא מֵרֹאשׁ, דּוֹר וָדוֹר עַם דּוֹרֶשְׁךָ דְּרֹשׁ!

ואיך העז הפייטן השחצן לדרוש מהקב"ה שידרוש את עם-ישראל? וכי הקב"ה זונח את עמו בעקבות שכחה או רשלנות עד שראוי לגעור בו שידרוש את עם-ישראל? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! ותביעה זו מבטאת מינות ושחצנות אירופית נגעלה, שהרי לא רק שהיא מעזה פנים קמי שמיא בדרישתה הגסה כאילו מגיע לנו, אלא שמאחורי הגערה הזו בבורא-עולם מסתתרת ההזיה שאנחנו "צדיקים וחסידים" והוא מזניח אותנו בשל שכחה או רשלנות... ורק בשר ודם ששוכח או מתרשל מלבצע את המוטל עליו, ראוי לגעור בו ולדרוש ממנו שיתעורר למחויבותו!

וכמה מתאימה השחצנות הזו לכותרת פיוט הגילולים הלזה: "שיר הכבוד", אשר מתפרץ קמי שמיא לדבר "בכבודו" של הקב"ה בפי ילדים קטנים ובתוך המון עמי הארצות. כלומר, לא רק שמדובר בחירוף ובגידוף נורא קמי שמיא, אלא שתכלית נוספת יש לפיוט הזה והיא לעורר כבוד לבני האדם שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, דהיינו לאשכנזים האדומיים, ואסביר: נדמה להם למינים שהתפרצות שכזו קמי שמיא מרוממת את שמם ומעמדם בעולם (ככל רשעי עולם לדורותיהם אשר העזו פניהם קמי שמיא וחשבו שיתרוממו בזה), ואף נדמה להם בשחץ-ליבם שהם מענגים את בורא-עולם ומסוגלים להפעילו לפי זוהמת דמיונם. בקיצור, לא מדובר בשיר כבוד ושבח לבורא יתעלה שמו, אלא בשיר כבוד והלל לעדה האירופית המטונפה, אשר מרוב תְּעייתה במינות ובכפירה הפכה את בורא-עולם לשגרת לשונה, ואף לא בחלה מלהחדיר את הזיות הנוצרים ולידתו של ישוע: "הצדיק הכביר" לתוך פיוט המוני שמוּשָׁר בבתי-הכנסיות.

שיר הכבוד – סוס מינות טרויאני.pdf

הורידו את PDF • 153KB