שירת ציון בציון

[מאמר זה פורסם בכתב-העת "אפיקים" גיליון עב, ניסן תש"ם, עמ' 12–16].


על שירתו של רצון הלוי


בבואי לדרוש בשירתו של רצון הלוי שב אני וחוֹוֶה מחדש את החוויה של שירתו הברוכה, כיוון שאני חייתי עם שירה זו ימים רבים, שכן אני טפלתי בניקוד השירים ובהגהותיהם והתמודדתי רבות עם כל הבעיות הכרוכות בהוצאתה לאור של שירת אמת עזה וגדולה זו.


רצון הלוי אמון על ברכי השירה התימנית, אשר מוקד מוקדיה ועיקר עיקריה היא שירת ציון וירושלים. הוא לא רק גדל וחונך על ברכי שירת ישראל בתימן, אלא הוא גם מחנך ומשפיע על הדורות הבאים לכיוון השירה הזאת, בכתבו זה שנים רבות על דפי "אפיקים" את צביונה, את דמותה ומרחביה של שירת ישראל בתימן בשלושת נושאיה: המשיחי, העלילתי וההגותי.


כאמור לעיל, שיריו של רצון הלוי מתמקדים בציון וירושלים. זו ציון וירושלים של מעלה, ציון זו הינה השער אל האלהים, אל הטוהר ואל הטוב, שאין עוד מאחוריו ולא כלום. ציון וירושלים בשירתו של רצון הלוי הינן תמציתה של תקוות הקיום לא רק לעם היהודי אלא לכלל האדם. כי מציון יצאה תורה, מוסר עליון צמח מציון. המוסר הזה חיוני לקיום האנושי. בלי המוסר הזה יתדרדר האדם לחייתיוּת שתשמיד את עצמה. כזאת היא ציון בשירתו של הלוי. עם-ישראל קשור אל ארץ זו, ארץ ציון וירושלים. ולא פחות מכך קשורה ארץ זו אליו, אל העם הזה.


הנצח האחד


"הנצח האחד" הוא ספר שירים שכתב רצון הלוי אשר חלקו הראשון והעיקרי מוקדש לציון וירושלים. כבר בשיר הראשון מבטא המשורר את האחדות הזאת של העם עִם ארצו ושל הארץ עִם עַמָּהּ: "זֹאת הָאָרֶץ וְזֶה הָעָם". אלה הן שתי ישויות ששורשם הוא אחד, והשורש הזה יונק מתוך הוויה רוחנית עליונה. התורה היא ההוויה הזאת, התורה היא הנותנת את הגושפנקא של העם האחד אל הארץ האחת ושל הארץ האחת אל העם האחד.


מה אומר לנו השיר הראשון ("זֹאת הָאָרֶץ וְזֶה הָעָם") הפותח את הספר:


זֹאת הָאָרֶץ וְזֶה הָעָם

אַחַת נַפְשָׁם וְאֶחָד מְאֹדָם

בְּגֻשְׁפַנְקוֹת שֶׁל אֵשׁ וְדָם –

חֲתוּמִים הֵם בְּנִצְחָם הָאֶחָד.


אחת היא הנפש ואחד הוא המאד, לשני הַיֵּשִׁיים האלה הארץ והעם.כמסתבר מתוך שירה זו, הארץ והעם הינם שני גופים בעלי נפש אחת. שורשיה של הנפש הזו נטועים עמוק בהווייתה הנצחית של התורה, וצמרתם מיתמרת אל-על, אל השמים הרחבים והיפים, הכחולים והסגוליים, כשהם מוארים באור האבות באספקלריות המאירות של אברהם, יצחק ויעקב שלהם, ולכל אחד מהם, הובטחה הארץ הזאת על-ידי בורא-עולם.


ובכן, העם הזה והארץ הזאת מקושרים בהקשרים שמקורם בנצח עצמו. הבה נעיין בהמשך השיר:


מְקֻשָּׁרִים בְּהֶקְשֵֹרִים

לְרוּם הָרִים וּלְמִישׁוֹרִים

אַסְפַּקְלַרְיוֹת אָבוֹת מְאִירִים

חוֹבְרוֹת אוֹתָם אֶל נִצְחָם הָאֶחָד.


תחושת הגאולה הממשמשת ובאה עזה וחריפה ביותר אצל המשורר, משא הגלות הולך ונגול מעל כתפי-העם. והמַּתָּן, הגאולה, שרירה וקיימת. ליתר דיוק הולכת ומתגשמת: והדברים אמורים בלשון צרופה וצחה, במקצב מתנגן ומתרונן:


שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת וְקָו בֵּינוֹתָן

נָקְפָה הָעֵת וְהַצָּו נִתָּן

סָר הַמַּשָּׂא וּבָא הַמַּתָּן

הָעָם נֶאֱגָד אֶל נִצְחוֹ הָאֶחָד.


דומה, שהמשורר שלנו שרוי בהוויה רוחנית, שכולה רוממות והשראה עליונה. אבל הוא נטוע עמוק-עמוק במציאות, עיניו פקוחות אל המציאות הזאת ואיננו מתעלם מהצללים והתלאובות המקיפים את העם הזה, המאיטים את תהליכי גאולתו ועוצרים את גלגלי מרכבתו אל התכלית העליונה של הגאולה, כלשון המשורר:


וְלוֹ גְּבוּרוֹת וְלוֹ תְּמוּרוֹת

וְעִצּוּרִים וּמַהֲדוּרוֹת

צוּרֵי צוּרוֹת וְצָרֵי צָרוֹת

וְהוּא נֶאֱחָד אֶל נִצְחוֹ הָאֶחָד.


בבית זה מודגשים שינויי הדמות אשר חלו ביהודי כפרט ובעם היהודי ככלל. היהודי הזה, שבגלות היה חסר ישע, נתון לחסדי הסביבה, הפך על קרקע מולדתו להיות איש צבא מעולה, שגורלו בידו והוא מכתיב לאויבו את מהלכיו ורצונותיו הוא.


יש עוד נקודה שלא נעלמה מעיני המשורר והיא המצב החברתי-המוסרי של העם הזה. העם במצבו הנוכחי עדיין זקוק להיטהרות והתקדשות, כי הוא עדיין כאילו נסוג ונזור בהתנהגותו מהתכלית העליונה של הגאולה. הגאולה אין תכליתה עצמאות מדינית ושפע כלכלי, אין תכליתה מצעדים צבאיים ובטחון יציב. תכליתה היא טהרת הנפש וצלילות המחשבה.


במלים אחרות, תכלית הגאולה היא היצמדות אל הנצח האחד – נצח עם ישראל:


עַם זֶה נֶחֱרָץ וְלוֹ לֵב נִפְעָם

בִּפְעִימוֹת תּוֹף וְהוֹלֶם פָּעַם

וְאוֹי אַלְלַי – כִּי זֶה הָעָם

עוֹדוֹ נָזוֹר מִנִּצְחוֹ הָאֶחָד.


הארץ והעם


עד כאן הפרק הראשון של השיר הראשון. בפרק השני משתנה משקל השיר. זהו משקל צמדים שוטף וסוחף. הארץ כולה הופכת למעיין אדיר של חיוניות ולשד בעצמותיו של העם הזה האחד והיחיד שלה. בארץ הזו הופך הקש לאש וסתם גבעול לפלדה. דברים אלו מזכירים לנו אגדה נפלאה של חז"ל על רבי יהושע בן חנניא, שהוטל עליו מטעם קיסר רומי להביא את ששים זקני אתונה ולהציגם לפני הקיסר (בלשון הגמרא ששים סבי דבי אתונה). רבי יהושע הצליח במשימתו וששים הזקנים הוצגו לפני הקיסר.


קיסר רומי לא האמין למראה עיניו, לפניו עמדו זקנים עלובים חלושים ומדולדלים. הוא פנה לרבי יהושע בן חנניא ואמר לו: כלום ייתכן, שעלובים אלה הם זקני יוון רבי העוצמה ומפילי האימה? ואז הוציא רבי יהושע שקית עפר מאדמתה של אתונה וזרק על הזקנים. אלו, בהריחם את ריח מולדתם, חזרו אליהם כוחם ועוצמתם. הם נזדקפו בפני הקיסר והחלו להתאושש עד כדי סכנה. אגדה זו מדגישה את ערך המולדת לעם. ואם במולדת זרה ובעם זר מדובר, קל-וחומר וכל-שכן בעם-ישראל ובארץ-ישראל.


מה אומר לנו השיר:


זֹאת הָאָרֶץ – כֻּלָּהּ מִטְעַן חִיּוּת וּלְשַׁד

בָּה הַקַּשׁ הוֹפֵךְ אֵשׁ וּסְתָם גִּבְעוֹל לִפְלַד

וְהִיא כֻּלָּהּ אֲנִי וַאֲנִי עִמָּהּ נִצְמָד,

הִנְנִי כֻּלִּי נִצְחָהּ וְהִיא נִצְחִי לָעַד.


דבר אחד ברור: אף עם לא יכול לומר את הדברים האלה כלפי ארצו. שכן כל עם בצאתו את ארצו ובהתיישבו בארצות נֵכר מנתק אט-אט את זיקתו אל ארץ האֵם ומתמזג אל הארץ שהוא שרוי בתוכה. ואילו העם היהודי נשאר צמוד אל קדשו, וגם בגלותו היוותה ארץ זו חלק מחייו. הר הקודש, ציון, נטוע בליבו של כל יהודי כמו נפש בגוף. והנפש הזאת עטפה את חייו כטלית אור בכל הזוועות והזלעפות. ובמדבריות הגלות הייתה תמיד עמו – הנפש הזאת של ציון:


הִנֵּה הַר מוֹרִיָּה, בְּדִמְדּוּם וּבְעִפְעוּף

נָטוּעַ בְּתוֹכִי כְּמוֹ נֶפֶשׁ בַּגּוּף

עֲטִיתִיו כִּטְלִית אוֹר, בִּזְוָעָה וּבְזִלְעוּף

בִּישִׁימוֹנֵי גָלוּת הָיָה עִמִּי בָּדָד.


השיר הראשון הנזכר לעיל בשני חלקיו מוקדש לכלל הארץ. ואילו השירים הבאים ממוקדים על ציון וירושלים ומשתמרת בהם האחדות הזאת של עָם עִם פנינת נפשו – ירושלים.


שירים אלו מאריכים בייחוד של האחדות הזאת, וכל זה מודגש בחשבונאות ממש: שניים שהם אחד או אחד שהם שניים – העם היהודי וציון, עִם כל המשתמע כמרומז בשיר (אחד בממד שניים):


אַתְּ וַאֲנִי הֲרֵי אֶחָד

וַאֲנִי עִם אַתּ הֲרֵי שׁוּב חַד.


לאחדות זו יש מנגנון