5 באוג׳ 2022זמן קריאה 13 דקות

שירת ציון בציון

[מאמר זה פורסם בכתב-העת "אפיקים" גיליון עב, ניסן תש"ם, עמ' 12–16].

על שירתו של רצון הלוי

בבואי לדרוש בשירתו של רצון הלוי שב אני וחוֹוֶה מחדש את החוויה של שירתו הברוכה, כיוון שאני חייתי עם שירה זו ימים רבים, שכן אני טפלתי בניקוד השירים ובהגהותיהם והתמודדתי רבות עם כל הבעיות הכרוכות בהוצאתה לאור של שירת אמת עזה וגדולה זו.

רצון הלוי אמון על ברכי השירה התימנית, אשר מוקד מוקדיה ועיקר עיקריה היא שירת ציון וירושלים. הוא לא רק גדל וחונך על ברכי שירת ישראל בתימן, אלא הוא גם מחנך ומשפיע על הדורות הבאים לכיוון השירה הזאת, בכתבו זה שנים רבות על דפי "אפיקים" את צביונה, את דמותה ומרחביה של שירת ישראל בתימן בשלושת נושאיה: המשיחי, העלילתי וההגותי.

כאמור לעיל, שיריו של רצון הלוי מתמקדים בציון וירושלים. זו ציון וירושלים של מעלה, ציון זו הינה השער אל האלהים, אל הטוהר ואל הטוב, שאין עוד מאחוריו ולא כלום. ציון וירושלים בשירתו של רצון הלוי הינן תמציתה של תקוות הקיום לא רק לעם היהודי אלא לכלל האדם. כי מציון יצאה תורה, מוסר עליון צמח מציון. המוסר הזה חיוני לקיום האנושי. בלי המוסר הזה יתדרדר האדם לחייתיוּת שתשמיד את עצמה. כזאת היא ציון בשירתו של הלוי. עם-ישראל קשור אל ארץ זו, ארץ ציון וירושלים. ולא פחות מכך קשורה ארץ זו אליו, אל העם הזה.

הנצח האחד

"הנצח האחד" הוא ספר שירים שכתב רצון הלוי אשר חלקו הראשון והעיקרי מוקדש לציון וירושלים. כבר בשיר הראשון מבטא המשורר את האחדות הזאת של העם עִם ארצו ושל הארץ עִם עַמָּהּ: "זֹאת הָאָרֶץ וְזֶה הָעָם". אלה הן שתי ישויות ששורשם הוא אחד, והשורש הזה יונק מתוך הוויה רוחנית עליונה. התורה היא ההוויה הזאת, התורה היא הנותנת את הגושפנקא של העם האחד אל הארץ האחת ושל הארץ האחת אל העם האחד.

מה אומר לנו השיר הראשון ("זֹאת הָאָרֶץ וְזֶה הָעָם") הפותח את הספר:

זֹאת הָאָרֶץ וְזֶה הָעָם

אַחַת נַפְשָׁם וְאֶחָד מְאֹדָם

בְּגֻשְׁפַנְקוֹת שֶׁל אֵשׁ וְדָם –

חֲתוּמִים הֵם בְּנִצְחָם הָאֶחָד.

אחת היא הנפש ואחד הוא המאד, לשני הַיֵּשִׁיים האלה הארץ והעם.כמסתבר מתוך שירה זו, הארץ והעם הינם שני גופים בעלי נפש אחת. שורשיה של הנפש הזו נטועים עמוק בהווייתה הנצחית של התורה, וצמרתם מיתמרת אל-על, אל השמים הרחבים והיפים, הכחולים והסגוליים, כשהם מוארים באור האבות באספקלריות המאירות של אברהם, יצחק ויעקב שלהם, ולכל אחד מהם, הובטחה הארץ הזאת על-ידי בורא-עולם.

ובכן, העם הזה והארץ הזאת מקושרים בהקשרים שמקורם בנצח עצמו. הבה נעיין בהמשך השיר:

מְקֻשָּׁרִים בְּהֶקְשֵֹרִים

לְרוּם הָרִים וּלְמִישׁוֹרִים

אַסְפַּקְלַרְיוֹת אָבוֹת מְאִירִים

חוֹבְרוֹת אוֹתָם אֶל נִצְחָם הָאֶחָד.

תחושת הגאולה הממשמשת ובאה עזה וחריפה ביותר אצל המשורר, משא הגלות הולך ונגול מעל כתפי-העם. והמַּתָּן, הגאולה, שרירה וקיימת. ליתר דיוק הולכת ומתגשמת: והדברים אמורים בלשון צרופה וצחה, במקצב מתנגן ומתרונן:

שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת וְקָו בֵּינוֹתָן

נָקְפָה הָעֵת וְהַצָּו נִתָּן

סָר הַמַּשָּׂא וּבָא הַמַּתָּן

הָעָם נֶאֱגָד אֶל נִצְחוֹ הָאֶחָד.

דומה, שהמשורר שלנו שרוי בהוויה רוחנית, שכולה רוממות והשראה עליונה. אבל הוא נטוע עמוק-עמוק במציאות, עיניו פקוחות אל המציאות הזאת ואיננו מתעלם מהצללים והתלאובות המקיפים את העם הזה, המאיטים את תהליכי גאולתו ועוצרים את גלגלי מרכבתו אל התכלית העליונה של הגאולה, כלשון המשורר:

וְלוֹ גְּבוּרוֹת וְלוֹ תְּמוּרוֹת

וְעִצּוּרִים וּמַהֲדוּרוֹת

צוּרֵי צוּרוֹת וְצָרֵי צָרוֹת

וְהוּא נֶאֱחָד אֶל נִצְחוֹ הָאֶחָד.

בבית זה מודגשים שינויי הדמות אשר חלו ביהודי כפרט ובעם היהודי ככלל. היהודי הזה, שבגלות היה חסר ישע, נתון לחסדי הסביבה, הפך על קרקע מולדתו להיות איש צבא מעולה, שגורלו בידו והוא מכתיב לאויבו את מהלכיו ורצונותיו הוא.

יש עוד נקודה שלא נעלמה מעיני המשורר והיא המצב החברתי-המוסרי של העם הזה. העם במצבו הנוכחי עדיין זקוק להיטהרות והתקדשות, כי הוא עדיין כאילו נסוג ונזור בהתנהגותו מהתכלית העליונה של הגאולה. הגאולה אין תכליתה עצמאות מדינית ושפע כלכלי, אין תכליתה מצעדים צבאיים ובטחון יציב. תכליתה היא טהרת הנפש וצלילות המחשבה.

במלים אחרות, תכלית הגאולה היא היצמדות אל הנצח האחד – נצח עם ישראל:

עַם זֶה נֶחֱרָץ וְלוֹ לֵב נִפְעָם

בִּפְעִימוֹת תּוֹף וְהוֹלֶם פָּעַם

וְאוֹי אַלְלַי – כִּי זֶה הָעָם

עוֹדוֹ נָזוֹר מִנִּצְחוֹ הָאֶחָד.

הארץ והעם

עד כאן הפרק הראשון של השיר הראשון. בפרק השני משתנה משקל השיר. זהו משקל צמדים שוטף וסוחף. הארץ כולה הופכת למעיין אדיר של חיוניות ולשד בעצמותיו של העם הזה האחד והיחיד שלה. בארץ הזו הופך הקש לאש וסתם גבעול לפלדה. דברים אלו מזכירים לנו אגדה נפלאה של חז"ל על רבי יהושע בן חנניא, שהוטל עליו מטעם קיסר רומי להביא את ששים זקני אתונה ולהציגם לפני הקיסר (בלשון הגמרא ששים סבי דבי אתונה). רבי יהושע הצליח במשימתו וששים הזקנים הוצגו לפני הקיסר.

קיסר רומי לא האמין למראה עיניו, לפניו עמדו זקנים עלובים חלושים ומדולדלים. הוא פנה לרבי יהושע בן חנניא ואמר לו: כלום ייתכן, שעלובים אלה הם זקני יוון רבי העוצמה ומפילי האימה? ואז הוציא רבי יהושע שקית עפר מאדמתה של אתונה וזרק על הזקנים. אלו, בהריחם את ריח מולדתם, חזרו אליהם כוחם ועוצמתם. הם נזדקפו בפני הקיסר והחלו להתאושש עד כדי סכנה. אגדה זו מדגישה את ערך המולדת לעם. ואם במולדת זרה ובעם זר מדובר, קל-וחומר וכל-שכן בעם-ישראל ובארץ-ישראל.

מה אומר לנו השיר:

זֹאת הָאָרֶץ – כֻּלָּהּ מִטְעַן חִיּוּת וּלְשַׁד

בָּה הַקַּשׁ הוֹפֵךְ אֵשׁ וּסְתָם גִּבְעוֹל לִפְלַד

וְהִיא כֻּלָּהּ אֲנִי וַאֲנִי עִמָּהּ נִצְמָד,

הִנְנִי כֻּלִּי נִצְחָהּ וְהִיא נִצְחִי לָעַד.

דבר אחד ברור: אף עם לא יכול לומר את הדברים האלה כלפי ארצו. שכן כל עם בצאתו את ארצו ובהתיישבו בארצות נֵכר מנתק אט-אט את זיקתו אל ארץ האֵם ומתמזג אל הארץ שהוא שרוי בתוכה. ואילו העם היהודי נשאר צמוד אל קדשו, וגם בגלותו היוותה ארץ זו חלק מחייו. הר הקודש, ציון, נטוע בליבו של כל יהודי כמו נפש בגוף. והנפש הזאת עטפה את חייו כטלית אור בכל הזוועות והזלעפות. ובמדבריות הגלות הייתה תמיד עמו – הנפש הזאת של ציון:

הִנֵּה הַר מוֹרִיָּה, בְּדִמְדּוּם וּבְעִפְעוּף

נָטוּעַ בְּתוֹכִי כְּמוֹ נֶפֶשׁ בַּגּוּף

עֲטִיתִיו כִּטְלִית אוֹר, בִּזְוָעָה וּבְזִלְעוּף

בִּישִׁימוֹנֵי גָלוּת הָיָה עִמִּי בָּדָד.

השיר הראשון הנזכר לעיל בשני חלקיו מוקדש לכלל הארץ. ואילו השירים הבאים ממוקדים על ציון וירושלים ומשתמרת בהם האחדות הזאת של עָם עִם פנינת נפשו – ירושלים.

שירים אלו מאריכים בייחוד של האחדות הזאת, וכל זה מודגש בחשבונאות ממש: שניים שהם אחד או אחד שהם שניים – העם היהודי וציון, עִם כל המשתמע כמרומז בשיר (אחד בממד שניים):

אַתְּ וַאֲנִי הֲרֵי אֶחָד

וַאֲנִי עִם אַתּ הֲרֵי שׁוּב חַד.

לאחדות זו יש מנגנון מיוחד או ליתר דיוק מנגנונים מיוחדים. והמשורר מפרט כמונה מעות את צורת האחדות הזאת של העם, עִם מקור חייו, עִם מקור עוצמתו וקיומו. ורקמה של אחדות זו מודגשת בהדגשות עזות ונוקבות, במקצבים חריפים ושוטפים. הדימויים לקוחים מתופעות היסוד של הבריאה והיקום:

אַתְּ עִמָּדִי הִנָּךְ הוֹיָה

כְּמוֹ פִּרְיָה עִם הָרִבְיָה

וַאֲנִי עִמָּךְ אֶתְרַקַּמָה

וְאֶשְׁתַּלֵּב עִם אַדְנוּתֵךְ

בְּסוֹד מִרְקַם גּוּף וּנְשָׁמָה

וְשִׁלּוּבֵי אַדְנוּת-הֲוָיָה

עִם כָּל מִדָּה מִמִּדָּתֵךְ

כָּכָה נִהְיֶה אֶחָד בִּמְמַד שְׁנַיִם

הַמִּתְמַצֶּה בְּשֵׁם יְרוּשָׁלַיִם.

גאון ירושלים והמקדש

בשירה התימנית מצוי המושג גברת, מטרונה או מטרונית. הוא מתקשר בדרך כלל עם השכינה, אלא שהגברת או המטרונה הזאת הינה גברת הבית, והבית הזה הוא ירושלים, הוא ציון. המושגים האלה מתחדשים על-ידי רצון הלוי בנוסח חדש ומתרונן על אדמת ציון וירושלים. אותה גברת או מטרונה הופכת לכלה נאצלה. המשורר שזכה במה שלא זכו אבותיו – לנסוע פעמים אין-ספור מהשפלה לירושלים, מדמה את השפלה לשובל שמלת הכלולות של כלה נאצלה, כלשונו:

מֵהַשְּׁפֵלָה תָּמִיד עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם

הָא מִירוּשָׁלַיִם – יוֹרְדִים אֶל הַשְּׁפֵלָה

וְהַשְּׁפֵלָה הִנֵּה כָּל כָּךְ רַחֲבַת-יָדַיִם

כְּשֹׁבֶל הַכְּלוּלוֹת לְכַלָּה נֶאֱצָלָה.

ובכן, בנוסח הזה של הלוי ירושלים היא המטרונה, היא הגברת מקור האדנות והיא נושאת את עול אדנותה על דעת כל היקום לשם ייחוד השם. הוא-המשורר אוהב אותה בלב אחד ויחיד הפועם בו. אבל לוּ גם אלף לבבות היו בו, היה אוהב אותה במו כולם עד לִרְוָיָה. גם כאן בשיר הבא ("בחוק המוריה") חוזר הדימוי המבטא אחדות מוחלטת של העם היהודי אל ציון מקור חייו וכמאמר המשורר: "כַּיֵּשׁוּת בַּהֲוָיָה":

אֱמֹר: אֲדֹנָתִי אֲנִי הִנֵּה הִנֵּנִי

נָטוּעַ בְּתוֹכֵךְ כַּיֵּשׁוּת בַּהֲוָיָה

עִמִּי רַק לֵב אֶחָד, אַךְ לוּ אֶלֶף הָיוּנִי

בְּמוֹ אֶלֶף לֵבָב אֲהַבְתִּיךְ לִרְוָיָה.

כנראה שהשיר נכתב תחת רושם החוויה של מלחמת-ששת-הימים. לכן מודגשת בו תחושת הכוח והרגשת הקוממיות, וכל זה לאחר הבכי ומכוחו של הבכי. כי הבכי הזה איננו בכי של חוסר אונים, אלא הוא קשור אל דם החיים הנושא זרמי-מוות לאויב המעיק והמציק:

בָּכִיתִי אֵלַיִךְ מִכָּל נֶטֶף וָנֶטֶף

שֶׁל זֶה דַּם הַחַיִּים, הַזּוֹרֵם בְּעוֹרְקַי

לוּ נִקְווּ דִמְעוֹתַי – כִּי אָז הָיוּ לְשֶׁטֶף

נוֹשְׂאֵי זִרְמֵי-מָוֶת, לִמְעִיקַי וּמְצִיקַי

הַיּוֹם הָא הִנֵּנִי, פֶּלֶד מוּצָק לְעֶשֶׁת

כְּמוֹ מִדַּת הַדִּין, מְאֻגְרָף לִקְרַאת צָר

אוֹן עֶלְיוֹן כּוֹנְנָהוּ כְּחֵץ שָׁנוּן עַל קֶשֶׁת

וּלְמוּל אוֹתוֹ כֹּח – כָּל כֹּח רַק יִקְצַר

עַתָּה הִנְנִי אֵיתָן כַּמּוֹרִיָה, כָּעֹפֶל

מֵרֹב עֹצֶר אוֹנִים, אֶתְרוֹנֵן עַד רַעַד

בְּרַק אֵשׁ מֵרַעְמִי, יִקְרַע חַשְׁרַת הָאֹפֶל

מֵעַל הַר מִקְדָּשִׁי אֲשֶׁר יִכּוֹן לָעַד.

על הכוח שבזיכרון

יסוד חשוב בשירת הלוי הוא הזיכרון. הזיכרון הוא אחד ממקורות החיים. ככל שכוח זכרונו של עַם או אדם גדול יותר, כן גדולה בריאותו הנפשית והגשמית. המשורר מדגיש את הדבר הזה בשטף חי ותוסס:

עוֹדִי זוֹכֵר עַל כֵּן חַי אָנֹכִי

שָׁלֵם כֻּלִּי מִבַּרִי עַד תּוֹכִי. ("אל מול שער טיטוס", עמ' 95)

אלא שהזיכרון של רצון הלוי שוטף ועובר אל מעבר למציאות הנוכחית להוויות אחרות קדומות עד-כדי-כך, שהזיכרון הזה מקיף גלגולי חיים קדומים של עם-ישראל. המשורר מעיד על-כך שהוא זוכר את השביל שבו צעד לעבר בית-המקדש, כשתחת בית שֶׁחְיוֹ נֵבל כדי להצטרף אל מקהלת הלוויים ששרו על מעלות המקדש את שירת יומם. והוא מצייר את ההוויה הקדומה הזאת, כמי שראה אותה בעיניו ואוצֵר אותה בזיכרונו:

יִפְעַת קֹדֶשׁ נַהֲרַת אָבִיב

רוּם מִזְבֵּח עֲשַׁן מַעֲרֶכֶת

כֹּהֲנִים שׁוֹקְדִים עַל הַמְּלֶאכֶת

וְעַל דּוכָנָם לְוִיִּים רָנִים. (זכרון ירושלים, עמ' 13)

ובכן, הזיכרון הזה הינו כוח השולט בזמן לא רק בהווייתו אלא גם בעבר ובעתיד שלו:

אֲנִי זוֹכֵר וְזִכְרוֹנִי

חָרִיף וְחַד וְקַדְמוֹנִי

הַרְחֵק בַּזְּמָן וּמֵעֵבֶר

לְכָל שֶׁהָיָה וְכָל שֶׁיְּהִי

אֶזְכֹּר קַדְמוּת נְעִימַת סֵבֶר

וִימֵי עוֹלָם צְלוּלֵי רֹאִי. (שם, עמ' 14)

עד כאן הזיכרון הינו מציאותי, אלא שבבית השני נסגר הזיכרון הזה בפני המציאות ונפתח אל הוויה קדומה של גלגולי חיים קדומים של האומה. המשורר מצביע על המקום שבו צעד לעבר הר הבית כשהוא נושא את כלי הנגינה:

כָּאן פָּסַעתִּי עַל הַמִּדְרוֹן

הַמִּשְׁתַּפֵּל אֶל הַקִּדְרוֹן

וּמֵעָלַי הַר הַבַּיִת

וּבְפִּסְגָּתוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ

וַאֲנִי נַעַר כִּשְׁתִיל זַיִת

בֵּן לִלְוִיִּים שֵׁבֶט נִקְדָּשׁ

פָּסַעְתִּי אָז מָעְלָה מָעְלָה

אֶל חֲצֵרוֹת אֵל לִנְוֵה סְגֻלָּה

חוֹבֵק חָזָק כְּלִי תָמִים

אֶל חֹם חָזִי: אֶת הַנֵּבֶל

בְּשִׁיר שֶׁשַּׁרְתִּי – עַד עוֹלָמִים –

"יְהוֹדוּן אֵל בְּכָל תֵּבֵל". (שם, עמ' 13)

להלן בא תיאור חי וציורי של עבודת בית-המקדש. מאחורי תיאור זה מסתתרת כמיהתו של המשורר לבית-המקדש עד שהוא כאילו רואה את עבודת המקדש במו עיניו:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת" וּמִסָּבִיב

יִפְעַת קֹדֶשׁ נַהֲרַת אָבִיב

רוּם מִזְבֵּח עֲשַׁן מַעֲרֶכֶת

וְחֶדְוַת אוֹר בָּאִישוֹנִים

כֹּהֲנִים שׁוֹקְדִים עַל הַמְּלֶאכֶת

וְעַל דּוכָנָם לְוִיִּים רָנִים. (שם)

ושוב זיכרון של הוויה קדמונית: "אל מול שער טיטוס", גם זיכרון זה קשור בירושלים, ליתר דיוק בחורבן ירושלים. זיכרון זה חי ושותת דם. בתודעתו הנפשית של המשורר צפה ועולה דמותו המאוסה של טיטוס מחריב ירושלים והיא כֹּה נתעבת, המשורר מדמה אותה "כַּגַּרְדּוֹם לַמְּגֻרְדָּם". ושוב גם כאן צפה ועולה כמיהתו של המשורר לבית המקדש. המשורר מבקש להמחיש את מוראות החורבן עד שהוא מעיד שהוא ראה את כל המראות הללו במו עיניו.

הוא מעיד שנלחם, שהשתתף במלחמה נגד הרומאים, שזנח את עוגב הלויים ולפת במקומו את החרב, הוא נלחם כלחום הנצח ברגע. הוא ידע שיפול בקרב, אך כמובן, ידע שנפילה זו היא עראית, רגעית, בעוד שמפלת האויב היא נצחית. הגדרת הקרב על ירושלים היא נִצְחֵי-עולם, לוחמים ברגע הנטרף. נצחי עולם הם עַם הנצח, הרגע הנטרף זה רומי. והנה הזיכרון כפי שמתואר בשירו "אל מול שער טיטוס" (עמ' 96–97):

זְכוּרַנִי יוֹם נִקְדַּר מִיָּמִים

נוֹשֵׂא אֵימִים אֶל אֻמָּה וּמְלוֹאָה

אוֹר אַכְזָרִי מִתְאַשֵּׁד מִמְּרוֹמִים

בְּשִׁפְכֵי אֵשׁ עַל שׁוֹאָה וּמְשׁוֹאָה

וּדְמוּת אָדָם – זוֹ דְמוּתְךָ, טִיטוֹס

רְאִיתִיהָ: גּוֹרָל בְּזַעֲוָתוֹ

הָיִיתָ שָׁם וּמְגַמָּתְךָ לַהֲרֹס

פִּנַּת עוֹלָם שֶׁהִיא גַּם תַּשְׁתִּיתוֹ

עֹרֶף הַפָּר שֶׁלְּךָ הֶאֱדִים כַּדָּם

כָּל כָּךְ מָאוּס כַּגַּרְדּוֹם לַמְּגֻרְדָּם

אֲנִי נַעַר בֶּן לְוִיִים, עֶלֶם תֹּם

בִּמְקוֹם עוּגָב לוֹפֵת חֶרֶב בַּכַּף

וְנִלְחַמְתִּי, הָא נִלְחַמְתִּי כִלְחֹם

נִצְחֵי עוֹלָם בָּרֶגַע הַנִּטְרָף

עוֹדִי זוֹכֵר הֵיאָךְ קַלְגַּס רוֹמִי

נוֹעֵץ חַרְבּוֹ אֶל מוֹקֵד לְבָבִי

וַאֲנִי מֵחִישׁ בְּטֶרֶם תַּם חֻמִּי

אֶל תּוֹך גְּרוֹנוֹ אֶת פִּיפִיּוֹת חַרְבִּי

עוֹדִי זוֹכֵר, עַל כֵּן חַי אָנֹכִי

שָׁלֵם כֻּלִּי מִבַּרִי עַד תּוֹכִי.

מן הראוי להדגיש שוב, שהמדובר הוא בזיכרון ההוויות הקדומות של האומה, אשר מתחברים למציאות שהמשורר שרוי בה וחש אותה. מדגישים אנו זאת, כי כללית מרובים מאד הזיכרונות ביצירתו הפיוטית של רצון הלוי. גם בספרו הקודם "המי יונת הלב" מצויים בשפע חוויות ילדות: תיאורי המסע מתימן לציון, המדבר מופיע בחוויות הללו במלוא עזוזו ואימתו. גם הלילה מופיע בזיכרונות המשורר כישות רבת אימים, שסגרה ואטרה על המשורר בהיותו ינוקא.

שירי תוכחה

שירי הכיבושין לרצון הלוי בספרו השני "הנצח האחד" הינם חטיבה מיוחדת ביצירתו. אלה הם שירי תוכחה לאומית חדה ונוקבת, חושפת את כל הטעון תיקון של העם בתהליכי תקומתו. העיוותים החברתיים והמוסריים מוקעים אחת לאחת. העיוות החברתי הוא תוצאה של העיוות המוסרי. הלעזות, הכפירה, החקיינות ורגשי הנחיתות וההתבטלות בפני כל דבר הבא מן החוץ. גם השחצנות וההתנשאות נובעות בעיקרן מרגשי נחיתות כלפי תרבות לועז, שהיא זרה למורשת האומה ומטעני קדמותה.

בכתיבת המשורר כנגד תופעות אלה מורגש כאב אישי ממש. בשיר לכבוד נשיא המדינה הוא מפרט את כל התחלואים החברתיים הללו. אחת התופעות החמורות בחיי העם היא החומרנות האיומה המכלה כל חלקה טובה בעם. העם מנהל אורח חיים שאינו הולם את מצבו, מנוגד למשאביו, מנוגד לבעיות העוני במדינה, והוא הגורם העיקרי לתופעות השחיתות והתחרות הדורסנית חסרת הרסן:

עָתוּק בְּרֹב עַבְיוּת וְרֹב גַּשְׁמוּת

נֶחְמָר בְּחָמְרָנוּת לְלֹא חֶשְׁבּוֹן. ("הנצח האחד", עמ' 43)

עקב הרדיפה החומרנית הזו העם חסר מנוח, המרוץ טורף את כל מהלכיו וחומס את מעייניו. עם שכזה זקוק לרגיעה, זקוק לאורח חיים שקט ושלו:

תָּעוּ כְּהֵלֶךְ עַל פְּנֵי מִדְבָּר

יִכְמַהּ מְעַט רֹגַע וְשִׁבָּבוֹן. (שם, עמ' 43)

המשורר רוצה לראות עַם משוחרר ממאֵרת הגלות, עם זקוף, בן חורין החי ברוח מוסרם של נביאיו וחכמיו. במקום זה הוא מוצא לפניו עם, שדלדולי הגלות עדיין דבקים בו, עַם גדוש הפכים הנלבט ונלפת בין הטוב והרע, בין גאון הרוח ורפש החומרנות:

נִזְרֵי פְּאֵרוֹ שָׁחֲקָה גָלוּת

הֻתָּךְ בְּכוּר שִׁפְלָה וְעֵלָבוֹן

זֶה עָם אֲשֶׁר עִם כָּל גְּאוֹן רוּחוֹ

גָּדוּשׁ הֲפָכִים עַד לְקִטָּבוֹן

נִלְבָּט וְנִלְפָּת תּוֹך חֲבִי נַפְשׁוֹ

טָעוּן בְּמֵרָעוֹן וּמֵיטָבוֹן. (שם)

בעם הזה תוססים יצרים עזים טובים ורעים, יש אמנם נחמה שיצרים כאלו מעידים על חוזק ועל חוסר רפיון, אלא שבעוצמה הזו יש הרבה קש וגבבה, כלשון המשורר "קַשׁ וְגִבָּבוֹן":

עָצְמַת יְצָרִים בָּהּ לְטוֹב וּלְרַע

נִגּוּד לְרִפְיוֹנִים וְרִקָּבוֹן

עִם כָּל הֱיוֹתוֹ כֹּה חֲכַם רָזִים

רָצוּף בְּזֶה גַּם קַשׁ וְגִבָּבוֹן. (שם)

מוצאן של כל התופעות השליליות הללו הוא בהשפעות מן החוץ, בחקיינות המזיקה של תרבויות זרות ומוזרות לרוח ישראל ומוּסרוֹ הנבואי. החקיינות הזאת נזרעת על-ידי חוגים חסרי שורשים ללא דת וללא מוסר אמת. המשורר מגדירם כמעוננים. הַלַּעְזוּת, לגודל הדאבה, אינה חיצונית גרידא, היא פנימית, היא נפשית. היא אחד הגורמים העיקריים לאי-מיזוגו של העם לכל שכבותיו, לכל חטיבות עדותיו ושבטיו, היא היוצרת את הפירוד הזה, שגם הוא פנימי וחיצוני, העם הזה זקוק כאוויר לנשימה לאחדות, בלשון המשורר: "מִזּוּגִים וְשִׁלָּבוֹן":

וּמְעוֹנָנִים אָפוֹף אֲפָפוּהוּ

בּוֹ יִמְסְכוּן תִּפְלָה וְכִזָּבוֹן

לַעְזוּת מְלוֹעֶזֶת לְעָזַתְהוּ

לֹא רַק בְּמַרְאִית – גַּם בְּחֹב חֻבּוֹן

זֶה עָם מְפֹרָד מִפְּנִים עַד חוּץ

נִזְקָק לְמִזּוּגִים וְשִׁלָּבוֹן.

משאלת המשורר כלפי הנשיא הינה תמצית כל משאלותיו ומשא נפשו:

הַצַּע לְפָנָיו מִשְׁאֲלוֹת אָבוֹת

לָשׁוֹב לְמוֹרֶשֶׁת וְחִצָּבוֹן.

המי יונת הלב (ספר שיריו הראשון)

כאמור, מלבד זיכרונות הקדמות של האומה קיימים זיכרונות מציאותיים, ועזים וחריפים ביותר הם הזיכרונות הללו. כבר בספרו הראשון "המי יונת הלב" מוצג המוטיב הפיוטי של הזיכרון כיסוד מוסד בעוצמה השירית של המשורר. השיר הראשון, למשל, שעל שמו נקרא כל הספר כולו מורכב משלושה פרקי זיכרון. השיר הראשון נושא זיכרון של קדמות הילדות, מות האב ואימוץ השירה כתחליף לאב. השיר השני נושא את זיכרונות הנערות, חוויות המסע מתימן לארץ-ישראל, התוודעות אל שאר שבטי העם והזרות שבהתוודעות זו. השיר השלישי – תקופת הבחרות – ימי עמל חלוציים, מלחמת העצמאות וחלום הקוממיות הלאומית. גם בשיר השני מוצג הזיכרון כמשהו מאיים. ישות זיכרונות שכזאת, כשהיא משתלבת במחשכי הלילה סביב הילד הקטון, יוצרת אצלו מלבד הבלהה גם חתירה אל האין סוף של מרחבי הזמן. הינוקא, בהתכנפו בתוך חשכת הלילה שואל או ליתר דיוק ניצב בפני השאלה של ראשית הזמן ואחריתו, אלא שכוח חשיבתו נבלם ונבצר הימנו להכיל את אין סופיותו של הזמן:

וְכֹה נִבְעָת – מִתְפַּתֵּל מִתְקַפֵּל

מוּל הַאֵין סוֹף שֶׁל מְמַדֵּי הַזְּמָן. ("הקול", המי יונת הלב, עמ' 8)

ואז, בתוך מחשכי אימים אלו צף ועולה הקול אשר ילווה אותו כל ימי חייו:

אָז נִשְׁמַע קוֹל מְדֻמְדָּם חֲרִישִׁי

בְּחֹם צְלִילוֹ דַאֲבָתִי נָמַסָּה

הַר הַחֹשֶׁךְ נָגוֹל מֵעַל רֹאשִׁי

וְנֶאֱזַרְתִּי אֱיָלוּת בַּמְּבוּסָה. (שם)

להלן אנו מוצאים שירים אחדים שכולם זיכרונות ילדות והם מתייחסים לזיכרונות המסע מתימן לארץ-ישראל. בשיר "ראשית" פונה המשורר אל ילדו בן השמונה ומתאר לו את מסעו במדבר כשהיה בגילו. בבית השני ישנו תיאור רב עוצמה שמסתיים בחרוז המבטא את דמות עולמו ותמצית חייו של המשורר:

שֶׁמֶשׁ שַׂגִּיא הִתְרַשֵּׁף בִּמְרוֹמָיו

נִשְׁקָף לַיְקוּם בְּאִישׁוֹן כִּבְשָׁנִי

וּמִסָּבִיב הַיְשִׁימוֹן בִּדְמָמָיו

וְעַל פָּנָיו אֱלֹהַי וַאֲנִי. ("המי יונת הלב", עמ' 22)

גם השיר "מסע" מכיל תיאורי מדבר המסתיים בתקוות האחרית:

עָקָה בַּלֵּב, בַּנְּשָׁמָה יַשִּׁימוֹת

וַאֲנִי יֶלֶד בְּמַסַּע הָאַחֲרִית

מִתַּלְאוּבוֹת אֶל אֶרֶץ הַקַּדְמוּת

לִנְוֵה רֶבֶץ הַלּוּחַ וְהַבְּרִית. (שם, עמ' 23).

השיר "ליל ילדות" נושא חוויה עזה של זיכרון ילדות. ילד קטן, ואותו ילד הוא המשורר עצמו, נודד בחוצות עיר, עזוב ונשכח, יחף ונדכא מחמת הקור והמחסור. התיאור חזק וחי, ניתן לראותו בעיניים ולמששו בידיים:

הָיָה לַיְלָה זַלְעַף וּקְדוּר פָּנִים

הַשַּׁחַק שָׁח מְטֹעָן עָב עָכוּר

רַעַם כַּבִּיר רָגַן מֵחֶבְיוֹנִים

וַחֲזִיזָיו אֵשׁ סָרְקוּ פַרְעוֹת הַשְּׁחוֹר

וַיְהִי יֶלֶד – אוֹתוֹ יֶלֶד אֲנִי

צוֹעֵן יָחֵף בְּחֵיק לֵיל הַמָּגוֹר

הַיְקוּם סְבִיבוֹ נָבַח שִׁיר זַעֲוָנִי

בְּנִיב אֵימִים עַל מַחְסוֹר וְעַל קוֹר. (שם, עמ' 24)

הלילה בשיר הזה נושא אופי של כוח עוין השואף להפוך את כל היקום להוויה ההיולית של טרם בריאה, עם זאת יש בו בלילה שכזה חוויה רבת הוד. זהו הוד של אבדון, אבל הוא הוד על כל פנים, המשורר כמעט מתרפק אל חווית ילדות זו של הליכה על סף האבדון, בגלל ההוד והעוצמה שבה:

הוֹ לֵיל יַלְדּוּת וּקְדוֹרַנִי

עוֹד הֵדֶיךָ הֹוִים בִּי וּמְעֻרִים

עוֹטֵי הִלַּת הַהוֹד הָאֲבַדּוֹנִי

רַב הָעֹמֶק וּרְחַב הַמּישׁוֹרִים. (שם)

עניין מיוחד יש בשירים הכתובים במשקל התנועות נוסח ספרד ותימן. בספרו הראשון "המי יונת הלב" הבדיל המשורר את השירים הכתובים במשקלי ההתנעה והיתוד במדור מיוחד הנקרא "בנוסח אבות". ואילו בספר השני "הנצח האחד" בנה המשורר את הספר לפי תכני המדורים ולא לפי המשקלים. המשורר החל לכתוב במשקל התנועות החל מגיל ילדות, והדבר טבעי. כי תחילת חינוכו הייתה על השירה התימנית והגה בדיוואנים עתיקי יומין, ואז – עם תחילת התבגרותו – עבר לכבשוני השירה החדשה.

שירים שקולים

אחד השירים השקולים הראשונים הוא השיר "יְשׂוּשׂוּם" שיר זה כתוב באחד המשקלים השכיחים מאד בשירת ספרד ותימן, ואולם, תכנו חדש ביותר, מדובר בו על מלחמת השחרור ותחיית העם היהודי בתקומת מדינת ישראל. הוא אופייני לכל השירים השקולים שבשני ספריו. אלה הם בחינת כלים ישנים המכילים בתוכם תוכן חדש.

השיר שלפנינו, כאמור, מדבר בתקופת הארץ והעם. הוא ממש מעורר פליאה במבנה הקפדני שבו הוא בנוי. השיר פותח בתיאור נופה של הארץ, מתחיל בצפון והולך ומדרים:

יְשׂוּשׂוּם מִדְבְּרֵי צִיַּת יְשִׁימוֹת

וְשַׁלְגוֹנֵי שְׂנִיר יִרְנוּ נְעִימוֹת

הֲרָרִים נוֹשְׂאִים עַל דַּבְשׁוּתָם

יְעָרִים יִפְעֲמוּן כַּלֵּב פְּעִימוֹת. ("המי יונת הלב", עמ' 35)

עד כאן תיאור הנוף בחרמון ובגליל. להלן הוא מתאר את העמקים:

נְאוֹת שִׁפְעָה רְבוּדִים בָּעֲמָקִים

בְּחִטּוּבֵי חָזוּת וּשְׁלַל רְקָמוֹת

וּבִמְשֻׁטָּח וּבִמְשֻׁפָּע יְנוּבוּן

יְבוּלִים שׁוֹפְעֵי מִשְׁמַן אֲדָמוֹת.

הוא עובר הלאה לשרון:

תְּשַׂגְשֵׂג לָהּ חֲבַצֶּלֶת בַּשָּׁרוֹן

וְתָגֵל בַּחֲבִי שֹׂבַע נְעִימוֹת. (שם)

המשורר רואה בתקומת העם את התגשמות החזון הנבואי במלואו, והוא אומר זאת במקצב חד ופסקני, בניבים מקראיים עזים ורבי חיות:

וְקָם נִצָּב דְּבַר אֵל לַאֲשׁוּרוֹ

מְעֻצָּב בַּעֲלִיל, לֹא בַחֲלוֹמוֹת

וְחֶזְיוֹן כָּל נְבִיאָיו בָּא וְנִהְיָה

מְגֻלָּף לַעֲשִׂיּוֹת נֶחֱלָמוֹת. (שם)

להלן תיאור הטיפוס העברי החסון והתוסס:

וְשׁוּב פֹּה יִשְׁאֲנוּן יַלְדֵי קְנִזִּים

וְגִדְעוֹנִים בְּחֹסֶן תַּעֲצוּמוֹת

רְשָׁפִים יִבְזְקוּן בִּלְהוֹט רְאוּתָם

וְחַדּוּ מִדְבְּרֵיהֶם עַד לְאֵימוֹת. (שם)

ומתיאורים אלה של ילידי הארץ, שהם נושאי עול המלחמה, בא תיאור של המלחמה עצמה. ושוב בשילוב ניבים מקראיים עם מושגים חדשים של הלשון העברית בחידושיה הלשוניים:

בְּיוֹם הַכּוֹת, בְּיוֹם כָּתוֹת וְהָתוֹת

בְּלֵיל הִזְדַּלְעֲפוּיוֹת הַנְּשָׁמוֹת

חֲתֹר תּוֹך מַחְשָׁךְ נוֹקֵשׁ בְּמִמְקָשׁ

וְזִיקֵי מַדְקָרוֹת אֵשׁ נֶאֱיָמוֹת

וְהֵם עַזּוּ בְּהַצּוֹתָם עֲלֵי יָם

וְגָבְרוּ בְנָסְקָם לַמְּרוֹמוֹת

וְלֹא חָלוּ בְּפָרְצָם מִבְצְרֵי הָר

וְלֹא חַתּוּ בְּקָפְצָם חֵל וְחוֹמוֹת. (שם, עמ' 36)

המשורר יוצר לעצמו לשון ואמצעֵי ביטוי המשתלבים עם ניבים מקראיים ועם המושגים הלשוניים של המלחמה המודרנית, בכל החזות הזאת רואה המשורר את התחדשות העם, כאילו נמחקו אלפי שנות גלות ונמתח גשר מהקדמות אל ההווה: העם ממשיך את חייו כאילו לא הייתה גלות. הוא ממשיך את חיי עַם בן-חורין על אדמת מולדתו, רועה את עדריו ושש על ימי כלולות וחמדת עלָמות:

וְשׁוּב יִתְנַהֲלוּ רוֹעִים בְּעִקְבֵי

עֲדָרִים גּוֹלְשִׁים מֵהַר קְדֵמוֹת

וְשׁוּב יִתְאָרְכוּ צִלְלֵי פְּנוֹת יוֹם

עֲלֵי גִבְעוֹת לְבוֹנָה הַבְּשׂוּמוֹת

וְיָשִׂישׂוּ חֲתָנִים יוֹם כְּלוּלוֹת

בְּסוֹד גִּנַּת אֱגוֹז חֶמְדַּת עֲלָמוֹת. (שם, עמ' 36)

ואולם לא הכל כֹּה זך וטהור, יש פגמים ועיוותים חברתיים, יש שִׁפלות ויש נִקלות שגורמים נזקים והרס רב. ברם, מול תופעות שלילה יש גם תופעות של חיוב. מול כל תהום ישנם מרומות:

וְיֵשׁ שִׁפְלוּת וְיֵשׁ נִקְלוּת וְזֻלּוּת

כְּרָקָב כּוֹסְסוֹת עוֹר וַעֲצָמוֹת

אֲבָל זֶה "גַּם" וְאֵינוּ "רַק" וּ"בִלְבַד"

וּמֵעַל כָּל תְּהוֹם יֶשְׁנָם מְרוֹמוֹת.

השיר מסתיים בחינניות שירית-פיוטית:

יְצַוֶּה הָאֱלֹהִים חֵן לְעַמּוֹ

וְיִשְׁפֹּת עַל נְאוֹת קָדְשׁוֹ שְׁלוֹמוֹת. (שם, עמ' 36)

תופעת הלעזות

אחת התופעות המזעזעות את המשורר עד היסוד בו הוא הלעזות, שהוא רואה בה גורם עיקרי לשפל המוסרי שהעם מצוי בו.

בשיר "נוכח אלהי קדושי" חש עצמו בודד כנזיר עם:

בּוֹדֵד בְּלֵילֵי בְּכָאִים / אֶרְעַב וְאֶכְאַב בְּרִישִׁי

ליבו של המשורר נאכל במוקדי האש של עצמו, הוא חוזה חזיונות של רוממות, אבל למי יַצִּיעֵם? העם שקוע בהבל וחומרנות גסה ומטורפת:

הֵן כָּאן שְׁפֵלַת פְרָזִי

עֵמֶק נְמֵרִי וְנַחְשִׁי

פֹּה גּוּף לְלֹא הַנְּשָׁמָה

גֵּו נֶעֱטָף שֵׁשׁ וּמֶשִׁי. (שם, עמ' 37)

במציאות שכזאת, מתגעגע המשורר ונוהה ברוחו ובנשמתו אל מדבר הַקְּדֵמוֹת אל הר האלהים חורב:

תַּרְתִּי בְּמִדְבַּר קְדֵמוֹת

יָעֵף וְאֵין צֵל לְרֹאשִׁי

נִדַּח לְלֹא אַב נְבִיאִים

יַשְׁקִיט הֲמוֹתִי וְגַעְשִׁי. (שם, עמ' 38)

שאון החיים המתועשים

לפנינו שיר עמוק ומעניין המזקיק ניתוח וחדירה אל תוך תוכו. השיר "שְׁחָקִים בְּנִיחָם" כתוב באחד המשקלים הכבדים והקשים: יתד ושתי תנועות יתד ושתי תנועות, יתד וסוגר, שלוש מתוך ארבע צלעותיו מחורזות בחריזה פנימית. בשיחה אישית סיפר המשורר, כי בהיותו בתוך אוטובוס ליד גשר איילון בין תל-אביב לרמת-גן ראה את השאון האדיר סביבו ותהה בנפשו: להיכן יוביל שאון שכזה. ובנושאו עיניו אל תכלת השמים הצלולה והרגועה חש את הניגוד העצום שבין השמים (שמים לַשֵּׁם)ובין הארץ שניתנה לבני אדם. בתוך המעמד הזה צפו ועלו חרוזי השיר: "שְׁחָקִים בְּנִיחָם". השאון הזה חודר אל הרקמות הפנימיות של האדם ומשבש את דמות עולמו האמיתי:

שְׁאוֹן עִיר סְבִיבִי / בְּבַרִי בְחֻבִּי

בְּכָל נִים וְסִיב בִּי / עֲדֵי מוֹת הֲרֵגָה.

שְׁאוֹנֵי שְׁאוֹנִים / הֲמוֹנֵי הֲמוֹנִים

סְחוּפֵי עֲוֹנִים / וְחֶמְדָּה וְחַנְגָה.

וְשֶׁפַע מְעַוֵּר / מְסַחְרֵר מְסַנְוֵר

מְחַמֵּר מְשַׁוֵּר / לְלֹא דַק הֲפוּגָה. (שם, עמ' 39)

השאון כשלעצמו עדיין אינו עוון, אבל תכליתו הוא אל החטא והעוון, ומשם ליגון ולאסון:

וְכָל מִצְעֲדֵי אִישׁ / לְרָעָה וְרֹב בִּישׁ

תְּאוּצָה וְחִישׁ חִישׁ / לְפוּקָה וְתוּגָה.

העיוות שחל באדם המודרני של החיים המתועשים גורמים לעיוותה של הנשמה, עיוות זה אין לתלות אותו במודרניזציה של החיים, אלא בנפש האנושית עצמה, שכן המשורר עצמו, כפי עדותו בסוף השיר נשאר צלול בכל המהומה הזאת:

הֲיֵשׁ עוֹד מְאוּמָה / בְּבֶן הַמְּהוּמָה

נְשָׁמָה חֲרוּמָה / וְנֶפֶשׁ לְעוּגָה

מְזֻלְזָל וְנִפְלָל / מְחֻלָּל מְקֻלָּל

מְזֹעָךְ וְנִמְלָל / כְּצִיץ בָּעֲרוּגָה. (שם, עמ' 39)

בתוך תוכם של תלאובות החיים האלו, מבקש המשורר את תיקון עולמו במקדש הפנימי של הלב, ששם שוררים רגיעה ושקט נשגב:

בְּתוֹכִי דְּבִיר רָב / לְאֵל רָם וְנִשְׂגָּב

מְחֻטָּב מְעֻצָּב / בְּקַו הַמְּחוֹגָה. ("המי יונת הלב", עמ' 40)

בתמונת שער הרשומה: כפר השילוח בשלהי המאה הי''ט.

תמונת שער הרשומה מאת צלמי המושבה האמריקנית (צילום צבוע); רישיון CC BY-SA 3.0.