שירת ציון בציון

[מאמר זה פורסם בכתב-העת "אפיקים" גיליון עב, ניסן תש"ם, עמ' 12–16].


על שירתו של רצון הלוי


בבואי לדרוש בשירתו של רצון הלוי שב אני וחוֹוֶה מחדש את החוויה של שירתו הברוכה, כיוון שאני חייתי עם שירה זו ימים רבים, שכן אני טפלתי בניקוד השירים ובהגהותיהם והתמודדתי רבות עם כל הבעיות הכרוכות בהוצאתה לאור של שירת אמת עזה וגדולה זו.


רצון הלוי אמון על ברכי השירה התימנית, אשר מוקד מוקדיה ועיקר עיקריה היא שירת ציון וירושלים. הוא לא רק גדל וחונך על ברכי שירת ישראל בתימן, אלא הוא גם מחנך ומשפיע על הדורות הבאים לכיוון השירה הזאת, בכתבו זה שנים רבות על דפי "אפיקים" את צביונה, את דמותה ומרחביה של שירת ישראל בתימן בשלושת נושאיה: המשיחי, העלילתי וההגותי.


כאמור לעיל, שיריו של רצון הלוי מתמקדים בציון וירושלים. זו ציון וירושלים של מעלה, ציון זו הינה השער אל האלהים, אל הטוהר ואל הטוב, שאין עוד מאחוריו ולא כלום. ציון וירושלים בשירתו של רצון הלוי הינן תמציתה של תקוות הקיום לא רק לעם היהודי אלא לכלל האדם. כי מציון יצאה תורה, מוסר עליון צמח מציון. המוסר הזה חיוני לקיום האנושי. בלי המוסר הזה יתדרדר האדם לחייתיוּת שתשמיד את עצמה. כזאת היא ציון בשירתו של הלוי. עם-ישראל קשור אל ארץ זו, ארץ ציון וירושלים. ולא פחות מכך קשורה ארץ זו אליו, אל העם הזה.


הנצח האחד