top of page

שיג ושיח בעניין הטבילה ומהותה

בעבר נשאלתי על-ידי ידידי נאור טוויטו הי"ו את השאלה הבאה, וכֹה דבריו:


אנחנו מוצאים בתורה שהטבילה במקווה מעלה את האדם מטומאה לטהרה. הן בנידה, הן בבעל-קרי וכן ביחס לשאר הטומאות המוזכרות בתורה. לכאורה, בטבילה במקווה יש "פועל סגולי" שמוציא את האדם מגדר טמא ומביא אותו לגדר טהור. וכן מצינו במעמד הר סיני שבני ישראל טבלו כדי להגיע למעמד נתינת התורה כשהם טהורים.


בראשונים הובא שטהרת הגוף במקווה משפיעה על טהרת הנפש, ולכן יש כאלו שכתבו שראוי להיות טהור מכל טומאה לפני שניגשים לתפילה. ראיתי שהובא גם בשם ר' אברהם בן רבנו שיש חשיבות לכך שהאדם יטהר עצמו לפני התפילה (אלא שלא מצאתי את מקור דבריו).


תשובה:


אנא עיין בדברי רבנו בסוף הלכות מקוות ומשם נמשיך, וכֹה דברי רבנו:


"דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מִדברים שדעתו של אדם מכרעתן והרי הן מכלל החוקים [אשר טעמן אינו ברור וגלוי]. וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים היא: שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב. ולפיכך אמרו חכמים: 'טבל ולא הוחזק – כאילו לא טבל', ואף-על-פי-כן רמז יש בדבר [=בטבילה]: כשם שהמכוון ליבו לִיטהר, כיוון שטבל – טהר ואף-על-פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוון ליבו לְטהר את נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האוון והדעות הרעות, כיוון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעות – טהר. הרי הוא אומר: 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם' [יח' לו ,כה]".


המשך השאלה:


רבנו מסביר שמצות הטבילה מכלל החוקים היא, כלומר שקשה לעמוד על טעמה, שהרי הטומאה היא לא לכלוך או צואה שתעבור במים. כמו כן, העלייה מטומאה לטהרה היא רק כאשר כיוון לבו לשם טהרה (וכל זה בטבילה לקודש או לתרומה, אבל בטבילה לחולין או לנידה, עצם הטבילה מטהרת את האדם, כפי שפוסק רבנו שם א, ח).


מכל מקום, עצם הטבילה מעלה את האדם מטומאה לטהרה. ושאלתי היא: האם הטומאה משפיעה על נפש האדם, או שאין-הדבר-כן? וליתר ביאור: אדם שקיים מצות עונה או להבדיל ראה קרי לאונסו בשנתו, האם יש עניין לטהר את עצמו מטומאת קרי? ולא מפני אכילת קדשים או משום גזרת עזרא (שהתבטלה), אלא משום שהדבר משפיע על ניקיון הנפש?


תשובה:


כידוע, לפי משנת רבנו מעשיו של האדם מעצבים את נפשו, וכתבתי על-כך מאמרים בסדרת "מצוות משנה תורה", ראה: "שביל הזהב של הרמב"ם", "תחלואי הנפש וריפוים", ועוד.


וגם בעניין הטבילה, הטבילה מעצבת משהו בנפש האדם כי היא פעולה אשר באמצעותה האדם מבקש וחותר לטהר את עצמו ולהתקרב לבוראו, וככזאת, אם הטבילה נעשית בכוונה לשם טהרה ואפילו אם היא נעשתה בהיסח הדעת, יש בה כדי להשפיע על שאיפתו של האדם לטהר את עצמו מטומאת המעשים והמחשבות – שהרי גם טבילה שנעשתה בהיסח הדעת סוף-סוף היה על האדם ליזום פעולות מסוימות כדי לטבול את גופו. וזו מטרתה המרכזית של הטבילה: לחזק בקרב האדם את הרצון השאיפה והחתירה לטהר את מעשיו ומחשבותיו.


רבנו רומז לרעיון הזה בסוף הלכות מקוות, ואף שהוא אומר שם שמדובר בחוק שקשה להבין את טעמו, הוא מבאר את טעמו לנבונים ברמז בין השיטין, והנה דבריו בשנית:


"ואף-על-פי-כן רמז יש בדבר [בטבילה]: כשם שהמכוון ליבו לִיטהר, כיוון שטבל – טהר ואף-על-פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוון ליבו לְטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האוון ודעות הרעות, כיוון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעות – טהר. הרי הוא אומר: 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם' [יח' לו ,כה]".


ובמלים אחרות, הטבילה נועדה לטעת בנו את ההשקפה שניתן לטהר את הנפש מטומאת הדעות והמחשבות וההשקפות הרעות: וכמו שאדם שטובל במים – מטהר את גופו, כך האדם אשר מטהר את נפשו במי הדעת והחכמה והיושר והאמת – מטהר את נפשו.


***

כמו כן, יש לטבילה טעם נוסף, עליו תוכל לקרוא במורה ג, מז. ושם רבנו מבאר, שכְּלל ענייני הטהרה וחובת הטבילה במקווה בכללן, כולם נועדו להרחיק את האדם מן הקודש והמקדש כדי לחזק בקרבנו את ההתפעלות והיראה מה' יתעלה, מעין ההתכוננות שהאדם נדרש לה לפני שהוא פוגש מלך בשר ודם, וכל זאת כדי להחדיר בקרבו יראה ורוממות מפני המלך – ולא יעלה על הדעת שכבודו של מלך-מלכי-המלכים יהיה פחות מכבודו של מלך בשר ודם.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (ג, מז), בשתי הפְּסקות לקמן:


"כבר ביארנו כי כל המטרה הייתה במקדש להביא את הפונה אליו להתפעלות [לרגשות רוממות כלפי המקדש וכלפי מי שנעשה בשבילו], ושייראוהו וירהוהו, כמו שאמר: 'וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ' [ויק' יט, ל]. וכל דבר מרומם, כשיתמיד האדם להימצא בו, יתמעט מה שיש בנפש ממנו [כלומר יתמעטו רגשות ההתפעלות וההתרגשות כלפיו], ותמעט ההתפעלות שהייתה באה על-ידו [=כתוצאה ממנו]. וכבר העירו חכמים ז"ל על עניין זה ואמרו: שאין רצוי להיכנס למקדש בכל עת, והסמיכו את זה לאמרוֹ: 'הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ' [מש' כה, יז].


וכיוון שזו הייתה המטרה, הזהיר יתעלה את הטמאים מלהיכנס למקדש, עם ריבוי מיני הטומאות, עד שכמעט לא תמצא אדם טהור כי אם מעטים: כי אם ניצול ממגע נבלה, לא ניצול ממגע אחד משמונה שרצים שנופלים הרבה בבתים ובמאכלים ובמשקים, ורבות נתקל בהם האדם; ואם ניצול מאלה, לא ינצל ממגע נדה או זבה או זב או מצורע או משכבן; ואם ניצול מאלה, לא ינצל משכיבת אשתו או מקרי; ואף כאשר טהר מכל הטומאות הללו, אינו מותר לו להיכנס למקדש עד שיעריב שימשו, ואסור להיכנס למקדש בלילה [...] ובאותו הלילה אפשר שישמש מיטתו על הרוב, או יארע לו אחד מגורמי הטומאה, וישכים למחרתו כמצבו אתמול, ויהיה כל זה סיבה להתרחק מן המקדש ושלא ירגיל שם [=שלא יתרגל להיכנס אליו] בכל עת. וכבר ידעת לשונם: אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שהוא טובל. והנה במעשים הללו תתמיד היראה, ותושג ההתפעלות המביאה לכניעה שהיא המטרה".


מדברי רבנו עולה, כי הטבילה נועדה להכין את האדם לקראת קונו – הכנה מחשבתית אשר באמצעותה תתמיד בקרבו יראת השמים שמפעמת בו, ואף תושג ההתפעלות מבית-המקדש: התפעלות שתכליתה הכניעה וההכנעה לפני ה' יתעלה. ודומה לה גם מטרת הטבילה בימינו, הכנה מחשבתית לפני בורא-עולם, הכנה אשר עשויה לעורר את האדם להיכנע לפניו.


***

אגב, לטבילת בעלי קריין יש טעם נוסף והוא להרחיק את תלמידי החכמים מלהיות עם נשיהם כתורנגולים ואף לקדש את עצמם במידת ההסתפקות בכל תחומי הנאות החומר – ולכן חכמים ביטלוהָ בסופו-של-דבר, כי היא הייתה קשה מדי לבני האדם שוכני-בתי-חומר, אשר לא היו מסוגלים לפרוש מנשיהם ולהיות עמהן רק במידה ההכרחית לקיום מצות עונה ופרו ורבו.


קצרו של דבר, גם מטבילת בעלי קריין אנחנו למדים, שמטרת הטבילה היא מטרה נפשית דתית מידותית וחברתית, לא טהרה מאגית דמיונית, אלא טבילה שנועדה להרחיק את האדם מן המידות הרעות, ולקרב אותו אל מחשבות-האמת הטהורות ואל מידת הפרישות.


ודומָה מאד למטרת טבילת בעלי קריין היא טבילת אשה לנידתה, אשר נועדה להרחיק את האדם מריבוי בתשמיש, ולשם כך נועדו כל האיסורים וההרחקות מן האשה בעת נידתה. לעומת זאת, טבילת תלמידי חכמים לאכילת חולין נועדה בעיקר להפריש את החכמים מעמי הארצות, כדי שיוכלו למקד את מחשבתם והגיונם בעבודת ה' המחשבתית ככל שניתן.


המשך השאלה:


אם-כן, למעשה, בעל-קרי ראוי שיטבול? כמו כן, האם לפי רבנו נכון מה שהובא בראשונים: "טהרת הגוף יחדש טהרה בנפש, ובהיות הגוף טמא בוודאי יגיע קצת פגם לנשמה"?


תשובתי:


אם בעל-הקרי מבין את מטרת הטבילה, כן, אפשר, אך בתנאי שהאדם מרגיש שהוא זקוק לתמריץ נפשי-פסיכולוגי כדי לטהר את נפשו ולרוממהּ לעסוק במושכלות – שהרי העיסוק במושכלות הוא התכלית, כי הוא זה אשר מטהר באמת את הנפש, והטבילה היא למעשה רק אמצעי שמטרתו לסייע לאדם להתרחק מטומאת המחשבה ולהפנות את כוחות נפשו למושכלות. ובמלים אחרות, אם האדם עוסק בחכמה בדעת ובמדע, אין לו שום צורך לטבול בימינו, והדבר יהיה בגדר בזבוז זמן, שהרי הוא טובל במימי הדעת! ולא יעלה על הדעת לבטל את הטבילה במימי הדעת כדי לטבול במימי המקווה שתכליתם לטבול במימי הדעת...


ועתה להוזי ההזיות: אם נדמה להם שמדובר בטהרה מאגית, אסור להם לטבול!


ומה שהובא בהוזי ההזיות הראשונים אינו נכון, כי הם סברו שיש בכוח הטבילה לטהר את הטומאות, ולא הבינו שהיא רק אמצעי חינוכי לטהר את הנפש מטומאת הדעות והמעשים הרעים. שיטתם של הוזי ההזיות גרמה לבני האדם לשקוע בתאוות, ולשגות בהזיה שטבילה במקווה מטהרת אותם מכל תועבותיהם, וכבר אמרו חכמים ע"ה על-כך: טובל ושרץ בידו.


והנה דברי הנביא עליהם (יש' סה, ה): "הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם", ועוד אומר הנביא (סו, יז-כד): "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת [...] יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ [...] כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר".


וגם רבנו דיבר על עניין זה במורה (ג, לג), דהיינו על הנזהרים לטהר את גופם ומתטנפים בדעות הרעות ובמעשים המתועבים, וכֹה דברי רבנו במורה שם, בשלוש הפְּסקות לקמן:


"אשר לניקיון הבגדים ורחיצת הגוף וסילוק הלכלוכים, גם זה ממטרות התורה הזו, אבל לאחר טיהור המעשים וטיהור הלב מן ההשקפות המטמאות והמידות המטמאות.


אבל ההסתפקות בניקיון החיצוני [דהיינו] ברחיצה ובטהרת הבגדים עם התאוותנות בתענוגות וההפקרות במאכלים ובתשמיש יש בו תכלית התיעוב. אמר ישעיה בכך: 'הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר' וגו', אמר שהם מיטהרים ומתקדשים במקומות הגלויים וברשות הרבים, אלא שהם מתייחדים בחדרים ובתוך בתיהם במריהם, והם הפקרותם באכילת האיסורים החזיר והשקץ והעכבר [או בהפרזה בהמית באכילת מאכלים בהכשר הברד"ץ, והתוצאה היא כמעט אותה תוצאה: בהמות גסות ונפוחות שלא ברשות התורה]. ושמא רומז באומרוֹ: 'אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ', להתייחדות בביאות האסורות [ושמא הנביא רומז בנוסח הכתיב: 'אחר אחד בתווך' לכך שהם פרוצים גם בביאה על הזכרים והילדים].


מסקנת הדברים, כי חיצוניותם נקיה, מפורסמת [בתכלית] הנקיות והטהרה, אבל פנימיותם הרי הם עם תאוותיהם ותענוגי גופותיהם. ואין זו מטרת התורה. אלא המטרה הראשונית היא צמצום התאוות, וניקיון החיצוניות אחר ניקיון הפנימיות. וכבר העיר שלמה על מי שעושה העיקר רחיצת הגוף וטהרת הבגדים, בעוד המעשים מטונפים והמידות רעות, ואמר: 'דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ, דּוֹר מָה רָמוּ עֵינָיו וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ' [מש' ל, יב–יג]".


וקשה מאד שלא להיזכר במינים ובצאצאיהם אשר מקדשים את הטהרה החיצונית ואת החיצוניות בכלל, אך בחדרי חדרים הם עם תאוותיהם וזימותיהם: ולא לחינם רבּים גופם כגוף החבית, ולא לחינם הם מגוננים על פדופילים, ולא לחינם הם תועים בהשקפות כעורות, ולא לחינם הם שונאים את ארץ-ישראל, ולא לחינם הם הופכים תורת אלהים לקורדום חוצבים.


כמו כן, שיטתם של הוזי ההזיות מקרב הראשונים אשר לפיה יש לטבילה סגולה מאגית אשר מעלה מטומאה לטהרה, גורמת להחדרת הזיה מאגית ולזיהום המחשבה – כך שבפועל הושגה בטבילה התוצאה ההפוכה! הטבילה נועדה לטהר את הנפש והמחשבה, והזייתם הנגעלה גורמת לטבילה להפוך לכלי מאגי-פגאני אשר מזהם את המחשבה (וכל הזיה מאגית מרחיבה את הפתח לחדירת הזיות מאגיות נוספות ולהשחתת הדעת), ואף מעודד את האדם לסבור שהוא רשאי להמשיך ולשקוע בתאוותיו ובזימותיו ולנקות את עצמו בטבילה חיצונית במים.


ולא רק המינים וצאצאיהם, גם הנוצרים: המגשימים, המשתפים ומאמיני השדים, משתמשים בטבילה כאמצעי לכניסה לדתם; וגם הבודהיסטים עובדי הצלמים והפסלים המכוערים טובלים לעתים קרובות בנהר הגנגס העכור במטרה לטהר את עצמם – והנה לך שתי ראיות נוספת כיצד הטבילה במים עלולה לשמש להשגת המטרה ההפוכה: להרחיק את האדם מבוראו.


המשך השאלה:


מדבריך עולה, שְׁמה שאמרו הוזי ההזיות, שטומאת-קרי מעכבת את קבלת התפילה, וכן מעכבת את הבנת הלימוד, וכן שהיא מרחיקה את האדם מבוראו ועוד-ועוד... כל זה הבל ורעות רוח? כמו כן, המנהג לטבול בערב שבת להכין עצמו לקבלת הארת שבת וכיוצא בזה, זה מאגיה ושטות גמורה?


תשובתי:


טומאת הדעת והמעשים הרעים הם אלה אשר מרחיקים את האדם מבוראו. כלומר, אם אדם ראה קרי לאונסו והוא אוחז בהשקפות נכונות הוא עדיין קרוב ורצוי, ואפילו אם הוא ראה קרי שלא לאונסו, אין לך דבר שעומד בפני התשובה והחרטה האמיתית – שהיא חשובה פי אלף-אלפי-אלפים מכל טבילה, שהרי הטבילה במים נועדה לפתוח את הלבבות לתשובה!


נמצא אפוא, כי אדם שלא ראה קרי ושוגה בהזיות ובאלילוּת, אין רחוק ממנו מאל אמת.


***

לגבי המנהג שהזכרת לטבול דווקא בערב שבת, אין בו שום צורך בלשון המעטה, וכאמור, יש בו גם תקלה גדולה, שהרי מי שסובר שבדרך חיצונית ומאגית זו הוא מתקרב לבוראו ומשיג מעלה לפניו, מסיח את דעתו למעשה מידיעת ה' יתברך ומחשיבות הקשר האמיתי עם בורא-עולם – שהוא הקשר המחשבתי המושתת על טהרת וקדושת המחשבה, ולא הקשר החיצוני המתעתע. ועל הקושרים עצמם לה' בקשר חיצוני והם עם תועבותיהם ומעלליהם, נאמר:


"קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם, וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה" (יר' יב, ב–ג); "וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד).


המשך דברי נאור:


תודה רבה. אני מרגיש שהעלית אותי עוד קומה בדרך לניפוץ המאגיה.


תשובתי:


תבורך ממקור הברכות.


שיג ושיח בעניין הטבילה ומהותה
.pdf
הורידו את PDF • 169KB

378 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page