שיג ושיח בעניין הטבילה ומהותה

בעבר נשאלתי על-ידי ידידי ר' נאור טוויטו הי"ו את השאלה הבאה, וכֹה דבריו:


אנחנו מוצאים בתורה שהטבילה במקווה מעלה את האדם מטומאה לטהרה. הן בנידה, הן בבעל-קרי וכן ביחס לשאר הטומאות המוזכרות בתורה. לכאורה, בטבילה במקווה יש "פועל סגולי" שמוציא את האדם מגדר טמא ומביא אותו לגדר טהור. וכן מצינו במעמד הר סיני שבני ישראל טבלו כדי להגיע למעמד נתינת התורה כשהם טהורים.


בראשונים הובא שטהרת הגוף במקווה משפיעה על טהרת הנפש, ולכן יש כאלו שכתבו שראוי להיות טהור מכל טומאה לפני שניגשים לתפילה. ראיתי שהובא גם בשם ר' אברהם בן רבנו שיש חשיבות לטהר עצמו לפני התפילה (אלא שלא מצאתי את מקור דבריו).


תשובתי:


אנא עיין בדברי רבנו בסוף הלכות מקוות ומשם נמשיך, וכֹה דברי רבנו:


"דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מִדברים שדעתו של אדם מכרעתן והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים היא: שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב. ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק, כאילו לא טבל, ואף-על-פי-כן רמז יש בדבר [=בטבילה]: כשם שהמכוון ליבו לִיטהר, כיוון שטבל – טהר, ואף-על-פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוון ליבו לְטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האוון ודעות הרעות, כיוון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעות – טהר. הרי הוא אומר: 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם' [יח' לו ,כה]".


המשך השאלה:


רבנו מסביר שמצות הטבילה מכלל החוקים היא, כלומר שקשה לעמוד על טעמה, שהרי הטומאה היא לא לכלוך או צואה שתעבור במים. כמו כן, העלייה מטומאה לטהרה היא רק כאשר כיוון לבו לשם טהרה (וכל זה בטבילה לקודש או לתרומה, אבל בטבילה לחולין או לנידה, עצם הטבילה מטהרת את האדם, כפי שפוסק רבנו שם א, ח).

מכל מקום, עצם הטבילה מעלה את האדם מטומאה לטהרה. ושאלתי היא: האם הטומאה משפיעה על נפש האדם, או שאין-הדבר-כן? וליתר ביאור: אדם שקיים מצות עונה או להבדיל ראה קרי לאונסו בשנתו, האם יש עניין לטהר את עצמו מטומאת קרי? ולא מפני אכילת קדשים או משום גזרת עזרא (שהתבטלה), אלא משום שהדבר משפיע על ניקיון הנפש?


תשובתי:


כידוע, לפי משנת רבנו מעשיו של האדם מעצבים את נפשו, וכתבתי על-כך מאמרים בסדרת "מצוות משנה תורה", ראה: "שביל הזהב של הרמב"ם"; "תחלואי הנפש וריפוים".


וגם בעניין הטבילה, הטבילה מעצבת משהו בנפש האדם כי היא פעולה אשר באמצעותה האדם מבקש וחותר לטהר את עצמו, וככזאת, אם היא נעשית בכוונה לשם טהרה ואפילו אם הטבילה עצמה נעשית בהיסח הדעת, יש בה כדי להשפיע על שאיפתו של האדם לטהר את עצמו מטומאת המעשים והמחשבות – שהרי גם טבילה שנעשתה בהיסח הדעת סוף-סוף האדם היה צריך ליזום פעולות מסוימות כדי לטבול את גופו. וזו מטרתה המרכזית של הטבילה: לחזק בקרב האדם את הרצון והשאיפה לטהר את מעשיו ומחשבותיו.


רבנו רומז לרעיון הזה בסוף הלכות מקוות, ואף שהוא אומר שם שמדובר בחוק שקשה להבין את טעמו, הוא מבאר את טעמו ברמז לנבונים בין השיטין, והנה דבריו בשנית:


"ואף-על-פי-כן רמז יש בדבר [בטבילה]: כשם שהמכוון ליבו לִיטהר, כיוון שטבל – טהר, ואף-על-פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוון ליבו לְטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האוון ודעות הרעות, כיוון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעות – טהר. הרי הוא אומר: 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם' [יח' לו ,כה]".


ובמלים אחרות, הטבילה נועדה לטעת בנו את ההשקפה שניתן לטהר את הנפש מטומאת הדעות והמחשבות וההשקפות הרעות: וכמו שאדם טובל במים – מטהר את גופו, כך האדם אשר מטהר את נפשו במי הדעת והחכמה והיושר והאמת – מטהר את נפשו.


***

כמו כן, יש לטבילה טעם נוסף, עליו תוכל לקרוא במורה ג, מז. שם רבנו מבאר, שכְּלל ענייני הטהרה וחובת הטבילה במקווה בכללן, כולם נועדו להרחיק את האדם מן הקודש והמקדש כדי לחזק בקרבנו את ההתפעלות והיראה מה' יתעלה – מעין ההתכוננות שהאדם נדרש לה לפני שהוא פוגש מלך בשר ודם, כדי להחדיר בקרבו יראה ורוממות מפני המלך; ולא יעלה על הדעת שכבודו של מלך-מלכי-המלכים יהיה פחות מכבודו של מלך בשר ודם.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (ג, מז), בשלוש הפסקות לקמן:


"כבר ביארנו כי כל המטרה הייתה במקדש להביא את הפונה אליו להתפעלות, ושייראוהו וירהוהו, כמו שאמר: 'וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ' [ויק' יט, ל]. וכל דבר מרומם, כשיתמיד האדם להימצא בו, ימעט מה שיש בנפש ממנו, ותמעט ההתפעלות שהייתה באה על ידו. וכבר העירו חכמים ז"ל על עניין זה ואמרו: שאין רצוי להיכנס למקדש בכל עת, והסמיכו את זה לאמרוֹ: 'הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ' [מש' כה, יז].


וכיוון שזו הייתה המטרה, הזהיר יתעלה את הטמאים מלהיכנס למקדש, עם ריבוי מיני הטומאות, עד שכמעט לא תמצא אדם טהור כי אם מעטים: כי אם ניצול ממגע נבלה, לא ניצול ממגע אחד משמונה שרצים שנופלים הרבה בבתים ובמאכלים ובמשקים ורבות נתקל בהם האדם; ואם ניצול מאלה, לא ינצל ממגע נדה או זבה או זב או מצורע או משכבן; ואם ניצול מאלה, לא ינצל משכיבת אשתו או מקרי; ואף כאשר טהר מכל הטומאות הללו, אינו מותר לו להיכנס למקדש עד שיעריב שימשו, ואסור להיכנס למקדש בלילה [...] ובאותו הלילה אפשר שישמש מיטתו על הרוב, או יארע לו אחד מגורמי הטומאה, וישכים למחרתו כמצבו אתמול, ויהיה כל זה סיבה להתרחק מן המקדש ושלא ירגיל שם בכל עת.


וכבר ידעת לשונם: אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שהוא טובל. והנה במעשים הללו תתמיד היראה, ותושג ההתפעלות המביאה לכניעה שהיא המטרה".


מדברי רבנו עולה, כי הטבילה נועדה להכין את האדם לקראת קונו, הכנה מחשבתית אשר באמצעותה תתמיד בקרבו יראת השמים שמפעמת בו, ואף תושג ההתפעלות מבית-המקדש, התפעלות שתכליתה הכניעה לפני ה' יתעלה. ודומה לה גם מטרת הטבילה בימינו, הכנה מחשבתית לפני בורא-עולם, הכנה אשר עשויה לעורר את האדם להיכנע לפניו.


***

אגב, לטבילת בעלי קריין יש טעם נוסף והוא להרחיק את תלמידי החכמים מלהיות עם נשיהם כתורנגולים ולקדש את עצמם במידת ההסתפקות בכל תחומי הנאות החומר – ולכן חכמים ביטלוהָ בסופו של דבר, כי היא הייתה קשה מדי לבני האדם, אשר לא היו מסוגלים לפרוש מנשיהם ולהיות עמהן רק במידה ההכרחית לקיום מצות עונה ופרו ורבו.


קצרו של דבר, גם מטבילת בעלי קריין אנחנו למדים, שמטרת הטבילה היא מטרה נפשית דתית מידותית וחברתית, לא טהרה מאגית דמיונית, אלא טבילה שנועדה להרחיק את האדם מן המידות הרעות, ולקרב אותו אל המחשבות הטהורות ואל מידת הפרישות.


ודומה מאד למטרת טבילת בעלי קריין היא טבילת אשה לנידתה, אשר נועדה להרחיק את האדם מריבוי בתשמיש, ולשם כך נועדו כל האיסורים וההרחקות מן האשה בעת נידתה.


לעומת זאת, טבילת תלמידי חכמים לאכילת חולין נועדה בעיקר להפריש את החכמים מעמי הארצות, כדי שיוכלו למקד את מחשבתם והגיונם בעבודת ה' המחשבתית ככל שניתן.


המשך השאלה: